היורש המיועד של אבו מאזן, עבאס זכי, מה הוא חושב?

עבאס זכי, מזכ"ל מועצת המהפכה של תנועת פת"ח: המטרה הגדולה יותר לא יכולה להתממש במהלך אחד [תכנית השלבים מעולם לא נזנחה, מסתבר], ספטמבר, 2011

Al-Jazeera TV (Qatar) - September 23, 2011 - 01:49

ביטול האמנה הפלשתינית, מתי זה קרה?

ב 13 בספטמבר 1993 התקיים טכס החתימה של הסכמי אוסלו.
בנובמבר 1995 נרצח רבין.

רק ב 24 באפריל 1996, התקיים הכינוס ההסטורי של "המועצה הלאומית הפלשתינית" בעזה, שם הצביעו על תיקון/שינוי/מחיקת הסעיפים באמנה הפלשתינית, אלה הקוראים להשמדת ישראל, כמתחייב מהסכמי אוסלו. ובכן, לא בדיוק...
לפני ההצבעה מבהיר לנוכחים סלים זענון, יו"ר הוועדה:
"מטרת ההצבעה היא קבלת הארכה של שישה חודשים... ולאחר מכן, תדון בכך הוועדה המרכזית [בתיקון הסעיפים]"

וכך הוא אומר:
אני רוצה לומר לכם, לפני תחילת ההצבעה, כי הוועדה המשפטית, כשנכחתי בה, הייתה משוכנעת לחלוטין, ברוב של 43 מתוך 44 הנציגים, שעלינו למלא את ההתחייבות הנדרשת מאיתנו [על פי הסכמי אוסלו] במחיר הנמוך ביותר. לכן, נאמר כי אם נתקן את אותם סעיפים [הקוראים להשמדת ישראל], שתיקונם נדרש [על פי הסכמי אוסלו] נשלם מחיר גבוה מאוד. קידום הצעה חדשה לאמנת הלאומית היא דרך מזיקה פחות מהעניין הראשון [תיקון הסעיפים]. אך, אם ניכנס לפרטים [לגבי מדוע היא פחות מזיקה] ניתן שירות חינם [לישראל]. לכן הגרסא שניסחנו מחדש היא הכי פחות מזיקה שיכולנו לגבש. היא מאפשרת לנו הארכה של שישה חודשים עד שהוועדה המרכזית [של אש"ף] תתכנס מחדש. אחיי, עם כל ליבי אני אומר לכם, הטיוטה שבידיכם היא הטובה ביותר שניתן להציג לעם הפלסטיני בנוגע להתחייבות. ורוב מיוחד של שני שלישים נחוץ לאישורה."

יאסר ערפאת: "כולכם כאן, האמינו לי, אתם יותר ממך וממני, ויותר מאבו עלאא'. לכולם כאן אחריות גדולה יותר."

סלים זענון: "אחיי, מי שמסכים להצעה - הרימו את ידיכם, והשאירו למעלה עד סוף הספירה."

לאחר ההצבעה:
מרוואן קרנאפי, דוברו של יאסר ערפאת: "זהו איננו תיקון. זהו רישיון להתחיל מחדש, לגבש הסכם חדש, אמנה חדשה."

הכונסה הועדה המרכזית שישה חודשים לאחר מכן כפי שנקבע בהצבעה 'ההסטורית'? לא אז ולא בשום מועד אחר.

מלקטת: האמנה הפלסטינית המתוקנת משנת 1968 (התיקון האחרון והקובע)

ד"ר ג'ין שארפ - צ'ה גאוורה של המאה ה- 21?

ניר בומס וניב ליליאן כתבו ב 2008 "כיצד פרופסור קשיש אחד מבוסטון, אחראי לכל המהפכות הפוליטיות הגדולות של זמננו, ואיך הפך לאימתם של רודנים בכל רחבי העולם? סיפורו של ג'ין שארפ". וכך הם מספרים עליו במאמר:

שלטונות רודניים סבורים כי ג'ין שארפ הוא אדם מסוכן. בסרט שהוקרן באיראן בפברואר השנה תואר ג'ין שארפ כאויב האומה האיראנית, ואילו ביוני הכריז הוגו צ'אבז על שארפ כאיש החותר תחת משטרו בוונצואלה. בוויטנאם נעצרו פעילי אופוזיציה כשברשותם כמה מכתביו האחרונים.

...הוא לא מצטייר כלוחם החירות הטיפוסי. אבל מסתבר שהיום כבר לא צריך להיות צ'ה גאוורה כדי להנהיג מהפכות. באמצעות מקלדת המחשב, ובעיקר באמצעות האינטרנט , מילותיו המושחזות היטב הצליחו לגמוא במהירות את המרחקים שהוא ומקלו לא היו מספיקים לעבור.

"משתמשים במה שיש" - גבריאל שיבון ממציא לעצמו זהות יהודית

Gabriel Schivone

קצת יותר מחודש, שעה שפעילים חדורי מוטיבציה התרכזו ביוון ועדיין חשבו שהם עומדים לצאת להפלגה המונית לכיוון עזה, התפרסם במהדורה האנגלית 'הארץ' טור פרי עטו של אחד המפליגים – אחד בשם גבריאל מתיו שיבון ("רגע לפני העליה למשט השני", 24.6.11). סיפור נוסף שמעולם הגיע לידיעתם של הקוראים דוברי העברית של העתון לאנשים החושבים, או לצרכני חדשות דוברי עברית בכלל.

שיבון תואר כ"אמריקאי מקסיקני-יהודי" מהעיר טקסון [אריזונה], ומתאם של 'קולות יהודיים לשלום' [Jewish Voice for Peace] באוניברסיטת אריזונה.

הטור נפתח במילים:

"אתם בודאי תוהים מה מניע סטודנט יהודי אמריקאי להשתתף במסע ימי אשר ייתכן כי הוא המהולל – והשנוי במחלוקת – ביותר במאה ה-21..."

שיבון מדגיש לא פחות משמונה פעמים את עובדת היותו יהודי, ואת ההשפעה של הזהות היהודית שלו על הפעילות האנטי-ישראלית שלו. למעשה, יהדותו מהווה את הבסיס העיקרי של הטענות העולות מטורו, באמצעותן הוא מסביר, מנמק ומצדיק מדוע חשוב כל כך להשתתף במשט ולהיאבק במדיניות הישראלית:

"אני אחד מאותם צעירים יהודים אמריקאים שמספרם הולך ועולה הנחושים לערער את החיבור הבדוי - שנאכף בהרחבה - עם ישראל
...
מה שתומכי ישראל כמו AJC רואים כמשבר, אני רואה כהתפתחות חיובית עבור יהודי אמריקה, שעוברים מתמיכה עיוורת בישראל... להתנגדות לתמיכת מדינתנו במדיניותה של ישראל
...
אם תומכי ישראל בארה"ב מודאגים מהירידה בתמיכה הבלתי מתפשרת בישראל, הם צריכים להיות מודאגים יותר מן השינוי שמתרחש בקרב הצעירים - בעיקר צעירים יהודים... זוהי המגמה כיום והיא מתרחבת ומתפשטת עד מקומות כמו אריזונה [מולדתו]. קרוב לודאי שהיה זה רק עניין של זמן עד שקבוצת יהודים המתנגדים לכיבוש תצוץ במולדתי שלי. בהתחשב בכך שבסניף של "סטודנטים למען צדק לפלשתינאים" בקמפוס אריזונה היו חברים גם יהודים. מן הצד שלנו, אנו היהודים הקמנו סניף של "הקול היהודי לשלום" JVP אצלנו בקמפוס בסתיו 2010.
...
דרך JVP גיליתי שיש רבים אחרים כמוני... JVP נתן במה לסטודנטים יהודים לבטא ללא חשש את ביקורתם... לפני היות JVP היה זה בלתי אפשרי לקיים דיון פתוח או להרגיש שיש לנו - כיהודים –  אלטרנטיבה אחרת חוץ מלתמוך ללא תנאי בישראל או לשתוק. אני עצמי שתקתי והתחבאתי זמן רב מדי. [אף שגם על פי עדותו שלו , במכתב בהמשך, לא ידע כלל על שורשיו היהודיים לפני שהצטרף לפעילות הפוליטית...]
...
אנחנו מחוייבים לממש את המסורת של המוסר היהודי – בכך שנדרוש מישראל לעמוד באותם הסטנדרטים כמו כל מדינה אחרת – לא פחות ולא יותר. לפני JPV לא היתה קיימת כל ביקורת על ישראל מן הצד היהודי, כלום, אפס. הקבוצה הצליחה להראות שצעירים יהודים – שהמוטיבציה שלהם מונעת מן הערכים התרבותיים והדתיים שלהם נמצאו בקמפוס כל הזמן והם נכונים ורוצים להצטרף למען מטרה המבוססת על זכויות אנוש לצדק בפלשתין/ישראל.
...
כאן באתונה בעודי ממתין להפלגה אני עונד על צווארי קמע בצורת מגן דוד... אותו קיבלתי במתנה מידידה יקרה שלי שקיבלה אותו מצורף בחיפה בעת שביקרה בישראל במסגרת טיול "שורשים" שהשתתפה בו בנעוריה, עבורה זה היה תזכורת מתמדת להרגשה שהיתה לה בטיול ההוא של שטיפת מוח גסה. כאשר נתקלה במגן דוד לא מזמן החליטה שיכול להיות לו שימוש טוב אם אני אענוד אותו במסע הזה. אני עונד אותו עכשיו כסמל לערכים הבסיסיים של היהדות שלתחושתי אינם מודגשים מספיק כיום..."

אלא שיש בעיה אחת - שיבון אינו יהודי.

"הנרטיב הפלסטיני"? אפילו למנהיג הפלשתיני אבו מאזן יש יותר מאחד

בן דרור ימיני כותב במאמרו ...Narratitis :

ספק אם יש פסקה אחת במאמר של אבו-מאזן ב"ניו-יורק טיימס" שתעבור את מבחן האמת. אפשר לחשוף את השקרים. אפשר להפריך את הטענות. אלא שהפעם עושה זאת אבו-מאזן בעצמו. היסטוריונים, מן הסתם, יקראו לגרסת אבו-מאזן בשם האורווליאני - "הנרטיב הפלסטיני". אכן כן. מתברר שאפילו למנהיג הפלסטיני אין נרטיב אחד. יש הרבה. ואם הפירוש העדכני של "נרטיב" הוא "שקר", אבו-מאזן מבהיר את הסיבה.

ואם כבר בשקרים עסקינן, כלומר נרטיבים, להלן תוספת קטנה. בעיתון "הארץ", פורסם ראיון עם אחד, איסמעיל פאחר אל-דין מהכפר מג'דל שמס, שמספר על חוויותיו הקשות מימי ה"נכבה": "אני זוכר את הכפר מלא אז בפליטים שגורשו מבתיהם". התיאור מדויק. הרי היו כפרים שהתמלאו בפליטים. אלא שהאיש, לפי עדותו, הוא בן 57. כלומר, הוא זוכר דברים שקרו שש שנים לפני שנולד.

מה לנו כי נלין על זכרונו המתעתע של אל-דין, כשמחלתו של אבו-מאזן בעניין נרטיבים, נקרא לה "נרטיסיס", הרבה יותר חמורה. השאלה היא רק, איך זה שעיתונים כל כך חשובים, בעיני עצמם ובעיני חלק מהקוראים, הפכו לבמה לשקרים כל כך בוטים.

פיטנה

FITNA גירסא מלאה:

פט קונדל (Pat Condell), בריטי עם פה גדול, אתאיסט שלא פוחד מאף אחד

Welcome to Saudi Britain

בכיר באש"ף על תכנית 'שתי המדינות': אם היהודים יעזבו את 'השטחים', הרעיון הציוני יתחיל להתמוטט, אז אנחנו ננוע קדימה

עבאס זכי, שגריר אש"ף בלבנון, חבר הועדה המרכזית של הפתח, נבחר בבחירות האחרונות, בוועידה הכללית השישית של הפתח שהתכנסה בבית לחם, באוגוסט 2009, (לא דג רקק):
"פתרון שתי המדינות, לפי דעתי, ימוטט את ישראל, משום שאם היהודים מוותרים על ירושלים, מה יישאר מכל אותם דיבורים על הארץ המובטחת ועל העם הנבחר? מה על כל מה שהם הקריבו – רק כדי שבסוף יגידו להם לעזוב? עבורם לירושלים יש מעמד רוחני. היהודים מחשיבים את יהודה ושומרון כחלום ההסטורי שלהם. אם היהודים מוותרים על המקומות האלו, הרעיון הציוני יתחיל להתמוטט, הוא יקרוס מעצמו. אז אנחנו ננוע קדימה."

"נער הגבעות המסוכן המושמץ" סצנה מתוך הסרט דוקומנטרי - "הבן הסורר"

הבן הסורר

בימוי צילום ועריכה- שושי גרינפלד

השאיפה הכמוסה של בן דודי יעקב היא שלא ישימו אליו לב. הוא חולם להיות נזיר. מתבודד.
קיץ אחד, בשלהי התיכון הוא מגשים את שאיפותיו הנזיריות, עוזב את הלימודים, ויוצא לרעות צאן בחוה נידחת בדרום הר חברון.

המיסתורין והקסם שהוא מוצא בהרים,
לא ממש מלהיבים את בני משפחתנו.
מעלליו של הבן הסורר גוררים קרבות משפחתיים,
שחושפים נקודות מבט מפתיעות ומרעננות
בנושאים כמו אהבה, מלחמה,
והזקן שמחליט בן דודי לגדל.

מתגלה למשל שסבתא שלנו מעריצה את ז'אן דארק,
אבל מצדדת בסרבנות.
שהאהבה עבור שמוליק דודי היא מריבה בכיף.
ושיודה אחי חושב שכשאין ציפיות החיים מגיעים לשמים.

זוהי דו-קומדיה בניחוח טרגי.
סיפור משפחתי על ניסיונו של היחיד לפלס לעצמו
עצמאות ודרך, גם כשמסביב חושבים אחרת.

הפ'רהוד: הפרעות ביהודי עיראק ויהודי ערב

פרהוד חלק ראשון

Get the hell out of Palestine

הלן תומס (Helen Thomas) על ישראל והישראלים כפי שהביעה אותה מול מצלמתו של Rabbi David Nesenoff (נראה שלא ידעה אפילו מיהו):

ובתרגום חופשי:

Nesenoff: מה יש לך לאמר על ישראל?
Thomas: שיעופו מפלשתין לכל הרוחות, צריך לזכור האנשים הללו תחת כיבוש, וזו האדמה שלהם, זה לא גרמניה ולא פולין. שילכו הביתה: לפולין, לגרמניה לאמריקה לכל מקום - אחר...

פליטת הפה של הכתבת הבכירה

זו הכותרת שניתן לאייטם בחדשות השבת (5 ביוני) של ערוץ 2 שהפתיעו (אותי לפחות) הערב והראו את הסרטון... אה, והיא התנצלה כמובן, מתי שהוא, כך נאמר בכתבה (היא לא הובנה נכון...).

הפעילים/המפגינים/פעילי השלום במשט ההומניטרי: חייבר חייבר יא יהוד

שירה בציבור, בשיר השלום המפורסם:

כוחו של הרגל

ובערוץ 10 לא מצליחים להשתחרר מהטרמינולוגיה השלטת גם למראה כידונים ונסיונות לינץ' בחיילי צה"ל על סיפון ה'מרמרה'.
מגישה: "אלון, לפי התמונות פניהם של הפעילים לא לשלום"
ואלון (בן דוד) עונה: "ההשתלטות הסתיימה...שומעים דיווחים על הרוגים ופצועים בקרב המפגינים..."
המגישה קוטעת אותו בכדי להסביר לצופים מהן התמונות הנראות על המסך: "שים לב לתמונות אלון, אנחנו ממש רואים את המפגינים כשהם מתעמתים עם החיילים באלות ונשק קר...:" וכך זה ממשיך עוד ועוד.

ה"משט ההומיניטרי"

יעל דן במבזק החדשות בגלי צה"ל:
"ראש מנהלת התיאום והקישור במחסום ארז אומר כי ישראל רואה ב'משט ההומניטארי' שאמור להגיע בקרוב לחופי עזה צעד פרובוקטיבי ולכן תנהג למולו בהתאם..."
אלא שאלה לא היו מילותיו אלא: "פעולת המחאה של המשט היא פרובוקציה שאין לה מקום".

תגובת חיילת במערכת החדשות של גלי צה"ל בשיחת טלפון:
המטלפנת: "שמעתי שהוא נקרא המשט ההומניטארי בפי הקריין?"
תגובת החיילת: כן.
המטלפנת: זו הטרמינולוגיה שמערכת גל"צ מכנה את המשט הזה - "משט הומניטארי"?
תגובת החיילת: כן, תראי ככה הם קראו לזה ... אם זה גורם לך להרגיש... אני מתנצלת...
המטלפנת: לא לא להתנצל אני מבקשת לתקן את זה יש חיילים שצריכים להלחם נגד הפרובוקציה הזו..."
תגובת החיילת: אוקיי, אנחנו נעבוד על זה. תודה. ניתוק השיחה.
במבזקים הבאים כמובן, לא שונה דבר ב... גלי צה"ל הבית של החיילים...

פורסם באתר רוטר ע"י מרכז תדמי"ת

אונר"א סוכנות פליטים אקסלוסיבית ובלעדית לפליטים הערבים הפלסטינים

UNRWA - אונר"א, סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים הפלסטינים (United Nations Relief and WorksAgencyfor Palestine Refugees in the Near East) הוקמה בחופזה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ב- 1949 (כסוכנות סעד זמנית בהנחה שהבעיה תבוא על פתרונה עד 1952) ובמטרה לספק קורת גג ושרותי סעד ובריאות למאות אלפי הפלסטינים שברחו מאימת מלחמת השחרור. הפליטים הפלסטינים זכו לקבל ארגון סעד המוקדש לרווחתם באופן בלעדי.
כ 4.5 מליון פלסטינים מטופלים בידי אונר"א כיום (הערכה בלבד, אונר"א נמנעת מלערוך אומדן מדוייק).
כל שאר פליטי העולם, כ- 21 מליון נפש, מצויים תחת חסותה של סוכנות האו"ם לפליטים (UNHCR), שמושבה בג'נבה.

ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד, ג'ייש מוחמד ס-יעוד

בהפגנה הבאה, כשהחבר'ה הפלשתינים שלצידכם ישמיעו את הקריאה, לפחות תבינו מה הם אומרים.
ואם תרצו לדעת יותר על "קרב ח'ייבר" בוויקיפדיה, רצוי לא להסתפק בקריאת הדף העברי של ה'אינציקלופדיה', ולגשת לדף באנגלית ולהשוות (בצד הימני של הדף, ברובריקה "דף זה בשפות אחרות"). בדרך כלל התוכן זהה, לא במקרה זה. בעוד המידע בגירסה באנגלית מקיף ונרחב (יחסית לוויקיפדיה), הדף בעברית מצומצם וחסר עד כדי גיחוך.
אבל, אם במידע התעצלו וחסכו הכותבים הישראלים, דווקא הוסיפו סעיף שלא קיים בגירסה האנגלית:
משמעות קרב ח'ייבר בימינו חלקים בימין בישראל (ההזוי?...) גורסים שהסכסוך הלאומי והדתי בן מאות שנים... החל בין השנים 623 ו־627... כדי לחזק טענתם זו הם מביאים את הטענה לפיה במלחמות האסלאם המאוחרות לאירוע זה, ואף בהפגנות פלסטיניות הנערכות בימינו, נשמעת לעתים הקריאה הבאה להזכיר קרב זה (ואולי כי להסטוריה יש בעיניהם משמעות באופן ש'כוחות הקידמה' המערביים לא מסוגלים להבין):

ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד, ג'ייש מוחמד ס-יעוד (خيبر خيبر يا يهود, جيش محمّد سيعود)
שפירושה: (זכרו את) ח'ייבר ח'ייבר יא יהודים, צבא מוחמד עוד ישוב.
גרסה נוספת היא : ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד, אלא פלסטין נעוד
ופירושה: (זכרו את) ח'ייבר ח'ייבר יא יהודים, אל פלסטין אנו עוד נשוב.

כדאי לשים לב לתמונות של שרידי מצודות היהודים בח'ייבר כיום המשובצות בסרטון

"נשמע כמו חתיכת פרובוקציה" נוזף עודד בן עמי בעמיר בניון, ויעל דן: "הזמר הנהדר והאהוב על כולם עד היום..."

כותב כל כך קלמן ליבסקינד ב NRG:

לפני שבועיים ראיין אותו עודד בן-עמי בתכניתו בערוץ 2. בן-עמי, איש רך בימי שגרה, נראה כמי שנעלב אישית מהשיר (כמו גם בראיון עם דודו אלהרר: "אנחנו שלושה אחוזים ואנחנו האיכות...".
"זה נשמע כמו חתיכת פרובוקציה", נזף בבניון. "זה נשמע מאד נגד השמאלנים".
האמת, כדי לחשוב שמדובר בשיר נגד השמאלנים צריך להיות טמבל או סתם בעל רצון לא ממש נקי להציג את בניון כסהרורי. בן-עמי, נדמה לי, לא טמבל. בניון הסביר שיש לו בעיה רק עם מי שלא רואה את עצמו חלק מ"כלל ישראל".
"הצבא לא שייך לימין או לשמאל, הצבא הוא קבוצה של אנשים טובים שאני חי בזכותם, בין אם זה שמאלנים קיבוצניקים ובין אם זה אנשים עם כיפות מימין", הטעים. בן עמי לא רצה להקשיב.
"אולי אתה מרשה לעצמך קצת יותר מדי", ניסה דובר צה"ל לשעבר לחנך."...מי שכועס עליך זה אנשים ששומעים את המילים המחרחרות ריב האלה שלך והם כועסים אולי באמת בצדק".
מדובר, צריך להודות, בטריק עתיק יומין של עיתונאים שמבקשים להציג את תפיסתם הפרטית ככזו שהיא נחלת רבים. "זה לא אני שטוען את הדברים", מנסה לומר המראיין ה'אובייקטיבי'. "זה ה'אנשים' שכועסים עליך". נו, וכמה מכם פגשו את ה"אנשים" האלה ברחוב, מחוץ לרדיו או לטלוויזיה?

בשבוע שעבר גם יעל דן, בגלי צה"ל, עשתה צהריים עם בניון, שאותו הקפידה להגדיר כ"זמר הנהדר והאהוב על כולם עד היום".  

"הכעס על השיר שכתבת זה לא כעס שהתקשורת יצרה", ניסתה גם דן לשכנע את בניון.

"זה כעס שרק התקשורת יזמה", השיב לה בניון. "רק מי שלא רצה להבין את השיר הזה לא הבין אותו...שר הבטחון שלי הוא שמאל והוא מגן עלי. לא יתכן שהשוליים ינהלו פה...אף אחד לא יוצא מן המדינה ומשחיר אותנו בחוץ. זה לא הגיוני, זה לא דמוקרטי, זה מכה מתחת לחגורה...אני לא מבין מה לא ברור פה ואיך זה נגד השמאל...איך תבוא המטומטמת מ'בצלם' ותגיד לאמא שמאלנית מסכנה, שהילדים שלה נפלו, שיום הזיכרון זה קרקס פורנוגרפי? למה זה לא מפריע לכם? למה אני מפריע לכם?". בניון הסביר לדן ש"השיר הזה נולד בעקבות זה שהרמטכ"ל שלנו ושר הביטחון וציפי לבני לא יכולים לרדת מהמטוס כשהם בחו"ל. קשה לי להבין איך זה לא מפריע לכם ואני מפריע לכם". 

יעל דן: "אתה יודע שאתה גם יציר התקשורת הזו שכל כך אהבה אותך והרעיפה עליך שבחים ומחמאות..".

בניון: "את עצמך אומרת 'היית יקיר התקשורת' עד ש...עד ש... עד שאמרתי שענת קם עשתה דבר לא נכון ואז כולם קמו עלי".

יעל דן: "בוא נסתפק בזה. עמיר בניון תודה רבה".  

חוה אלברשטיין, אחרי השירים שלה נגד מדיניות צה"ל, זכתה להדליק משואה ביום העצמאות. כשעמיר בניון, אחרי השיר שלו בעד צה"ל, יוזמן להדליק את המנגל בקומזיץ של אמ"י, תודיעו לי.

אייאן חירסי: האמת על האיסלאם

אייאן חירסי (Ayaan Hirsi Ali) מתארחת בתכנית של ביל מאהר (Bill Maher). המרואיין שלצידה ברוב נימוס מנסה להעלות את הטיעון המשומש על הסובלנות הידועה של האיסלאם כלפי דתות אחרות לאורך בהסטוריה. "אחת הבעיות שיש לנו כאמריקאים, לדעתי, היא שאנחנו נוטים לראות את המוסלמים כאילו הם מיקשה אחת, אם תביט, אמממ, על השטחים הפלשתינים [ח"ו מלהזכיר את ישראל... וכדאי לשים לב לתגובתה באותו הרגע) תווכח שלמעלה מאלף שנים מוסלמים ונוצרים חיו זה לצד זה, מסגדים וכנסיות עומדים האחד ליד השני. כך שאנחנו מדברים על רדיקליזם, אבל לא תמצא לכך כל עדות שם [במזה"ת]..."
אלא שלצד האדון החביב והמתון יושבת מי שבמשך שנים נרדפת ונאלצת לחיות תחת שמירה 24 שעות ביממה בשל סכנה ברורה ומידית להרצח ע"י מוסלמים 'קיצונים', והיא קוטעת אותו כשנמאס לה לשבת בשקט ולשמוע את דקלום ה'פוליטיקל קורקט' הזה.

"אני פשוט לא מסכימה עם הדברים הללו..." "אבל כנסיות בנות אלף שנים לא משקרות!" הוא מתפרץ, "...תרשה לי, הכל היה טוב ויפה כל עוד נוצרים ויהודים הסכימו לחיות כמעמד נחות, כדִ'מִ‏‏י [בני חסות]. שילמו את המיסים המיוחדים [כמו הגִ'יזְיָה - מס גולגולת מיוחד המוטל על מי שאינם מוסלמים במדינה הנשלטת על פי חוקי האסלאם] שהוטלו עליהם כמיעוטים וכד', כל עוד זה היה המצב מבחינת המוסלמים, הם יכולים היו לשמור על הכנסיות שלהם על בתי הכנסת שלהם והכל היה בסדר גמור. אבל כעת, כאשר היהודים קיבלו מדינה עצמאית משלהם והם שולטים על אדמתם, זה כבר UnAcceptable. כך שאם כבר מדברים על ההסטוריה, אני חושבת שרצוי לאמר את הדברים כמות שהם. נכון, שואה כמו שהיתה בגרמניה לא התרחשה במזרח התיכון, אבל היה דיכוי של הד'ימים - נוצרים ויהודים. בואו נספר את הסיפור כפי שהוא באמת."

אנה בלצר יהודיה אמריקאית מזן חדש

אנה בלצר (Anna Baltzer), צעירה יפהפיה, יהודיה אמריקאית, בת 29 בוגרת אונ' קולומביה, משתתפת בתכנית פולברייט, סופרת (כתבה ספר אחד ויחיד: "עדה בפלסטין: יהודיה אמריקנית בשטחים הכבושים") ו- נכדתם של פליטי השואה. היא גם מתנדבת ב'שירות הבינלאומי של נשים לשלום' - IWPS. כל עיסוקה בחיים הוא תיעוד של הפרות זכויות אדם בגדה המערבית ותמיכה בהתנגדות פלסטינית ה'לא אלימה' נגד 'הכיבוש'. כאשר היא לא בפלסטין, כך היא מספרת, היא מבלה את רוב זמנה בסיורים והרצאות בהן היא מציגה את המצגת שלה "החיים בפלשתין הכבושה: סיפורים של עדי ראייה וצילומים", ובקידום סיפרה הפופולרי. אין ספק קריירה מפוארת עושה הצעירה האמריקאית על גב הסכסוך המזרח תיכוני.

ושוב תיכון יוקרתי בתל אביב: חינוך לדמוקרטיה - על תנאי. מורה כינתה תלמיד: אנטישמי

מה 'מקפיץ את הפיוז' למורה ב'תיכון חדש'?
האם התלמיד הביע הזדהות עם 'כך'? תמיכה ביגאל עמיר? או בברוך גולדשטיין?
האם הצדיק טרנספר? או אמר משהו בסגנון "כל הערבים..."?
אז זהו שלא, אלה היו הגבולות של השמאל הישן והעייף, בתיכון חדש כבר מזמן התקדמו הלאה, הרחק הרחק משם.
הכותרת מתמקדת בכינוי ה'לא ראוי' ודאי גם מעליב, בו כינתה מורה תלמיד בכיתה. אכן לא יפה ומחר (היום) היא תתנצל, ונגמר הסיפור. האומנם?
על שום מה עלה קיצפה של המורה? מה אמר התלמיד שעורר את זעמה עד כדי כך שלא יכולה היתה להתאפק ואיבדה את עשתונותיה?

זה קרה במהלך שיעור אזרחות ביום השואה, תלמידי כיתה י"ב בבית הספר תיכון חדש בתל אביב קיימו דיון בפרשת קם. בשלב מסויים כינה אחד התלמידים את ענת קם 'שונאת ישראל'! וואהו.
בתגובה אמרה לו המורה שהוא אנטישמי, ולא נרגעה כי לא זו בלבד היא גם סילקה אותו מן הכיתה ולא זו בלבד, הוסיפה והודיעה לו שהוא מסולק משיעוריה עד סוף השנה, ולא זו בלבד, לאחר שעזב את הכיתה הרגישה שלא די לה ואמרה לבני הכיתה הנותרים ש"בכל אחד מאיתנו מסתתר נאצי קטן". לא פחות ולא יותר.
אז היא תתנצל, אז מה? נפתרה הבעיה?
קישור לכתבה ששודרה בערוץ 2: reshet.ynet.co.il

ובאותו עניין:
מלקטת: חוק הוא חוק. נקודה. ומהי פרובוקציה בעיני המחנכים בגימנסיה הרצליה

ענת קם בוגרת בית הספר התיכון שליד האוניברסיטה העברית, גם הוא תיכון יוקרתי לא פחות.
אורי תובל (כיום עורך בעיתון 'הארץ') מורה ומחנך (לשעבר) בתיכון היוקרתי. להלן מבחר מדעותיו, לאורם אפשר רק לשער חינך את תלמידיו:
על משפחה ששכלה שניים מבניה - בשירות צבאי: "משפחה של פאשיסטים ג'יהדיסטים", על האם השכולה: "קיבלה עשר דקות בשידור חי כדי לגולל את תפיסת עולמה הלאומנית", "הדתיים הלאומיים הפכו את צה"ל לכלי שרת למטרות הפוליטיות שלהם, לכן הם גם נהרגים יותר, וכשהם נהרגים הם מדברים", "לא יכול לשמוע את המנטרה עם ישראל, ארץ ישראל, צבא הגנה לישראל". הוא גם התנצל מאוחר יותר על דבריו אלה במכתב יפה, באמת יפה. אז מה?
מלקטת: סגן עורך מוסף 'הארץ': "לא רוצה לחיות במדינה של אלירז פרץ ולא של אמא שלו. ותנחומים למשפחה... משפחה של פאשיסטים ג'יהאדיסטים ושאף אחד לא יגיד לי שהוא נהרג בשבילי"

חיסול ממוקד (ולא ממוקד) בלי בג"ץ ובלי 'בצלם'

פעולה שגרתית של מטוסי אפאצ'י אמריקאים בבגדד

ובזמן אחר ובמקום אחר, פקיסטאן. בכתבה בוושינגטון פוסט מסופר על פעולה שגרתית במלחמה שמנהל ה-CIA נגד הקיצונים בפקיסטן. מזל"ט תקיפה צופה על מתחם מגורים: מנהיג הטליבאן היה צפוי להגיע תוך זמן קצר; טיל של ה CIA יועד להרוג אותו.

בבוקר ה 5 באוגוסט, נודע לליאון פאנטה (Leon Panetta) מנהל ה-CIA, שמונה לתפקיד ע"י הנשיא ברק אובמה, כי בייטולה מחסוד (Baitullah Mehsud) עומד להגיע לבית חמו, לצורך טיפול רפואי. פאנטה אישר את את החיסול הממוקד.

שעות מספר מאוחר יותר, במטה ה-CIA בלנגלי מזהים את מחסוד בצילומי המזל"ט, הוא נראה נח על גג הבית, הוא לא היה לבד.
פאנטה נשלף מפגישה בבית הלבן של הנשיא אובאמה, ונאמר לו כי אשתו של מחסוד גם היא על הגג, מעניקה עיסוי לבעלה. מחסוד, מבוקש המעורב בפיגועי התאבדות וברצח ראש ממשלת פקיסטן לשעבר, בנזיר בהוטו, היה היעד הראשי. פאנטה פקד: Shoot.
שני טילים נורו על הבית, מחסוד בן ה 29, אשתו (השנייה) ואביה נהרגו בהתקפה, בנוסף נפצעו גם ארבעה ילדים.

בחירתו של פאנטה, חבר קונגרס לשעבר, ע"י אובאמה לראשות ה-CIA, נחשבה החלטה מפתיעה. במהלך 13 החודשים בהן הוא מכהן בתפקיד, פאנטה הוביל מתקפה חסרת רחמים על אל קאעידה ופעילי טאליבן בפקיסטן, מקיים בכך את הבטחתו של אובאמה לרדוף אותם באופן תקיף יותר מאשר קודמו.
לבד מנכונותו להשתמש בכוח לא היה בקורות חייו דבר (הוא שימש קצין מודיעין צבאי בשנות ה 60) שהצדיק את מינויו למנהל ה -19 של ה-CIA, זו הסיבה שגבר על מועמדים אחרים, ספקנים ממנו מתוך הסוכנות ובגבעת הקפיטול.

בהמשך מרואיין פאנטה ואומר:
"בכל פעם שאני נדרש לקבל החלטות שנוגעות לחיים ומוות, אני לא מתייחס לכך בקלות ראש. זו החלטה רצינית, ועדיין, אני מרגיש נוח מאוד איתן, משום שאני יודע שמדובר באנשים שמאיימים על ביטחונה של ארצות הברית ושמוכנים לתקוף אותנו בכל רגע נתון".

למחרת פיגוע התאבדות בו נרצחו שבעה סוכני CIA באפגניסטן כנקמה על החיסול, התבטא בישיבת צוות:
"אנחנו מצויים במצב של מלחמה, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להסס... העובדה היא שאנחנו עושים את הדבר הנכון, ואני מתכוון להמשיך כך עד שננצח את ה" sons of bitches" הללו."
כותב על כך עדי שוורץ:

מעניין להשוות את מדיניות החיסולים האמריקאית ב”זירה המשנית” הזאת למדיניות של צה”ל בשטחים, שעלתה לדיון שוב בספיחיה של פרשת ענת קם. לפי נתונים של ארגון “בצלם”, מאז תחילת האינתיפאדה בשנת 2000 ועד סוף שנת 2008, נהרגו 387 פלשתינאים בתקיפות של סיכולים ממוקדים בשטחים. לעומת זאת, מאז 2004 ועד היום נהרגו בתקיפות מקבילות של הצבא האמריקאי (בפקיסטאן בלבד!) בין 875 ל-1,291 בני אדם, כלומר בין פי שניים לפי שלושה (הטווח הגדול נובע מקושי לוודא מספרי מתים בשטחים ההרריים של פקיסטאן).
... על כל מבוקש שניסו האמריקאים להרוג, נהרגו גם עשרה אזרחים. ישנן הערכות שמדברות אפילו על 15 אזרחים על כל מבוקש. ומה היחס בישראל? לפי נתוני “בצלם”, מתוך 387 פלשתינאים, 234 היו מבוקשים ו-153 היו אזרחים (קצת פחות מ-40%).

המנוח עם החבר'ה