‏הצגת רשומות עם תוויות זכות השיבה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות זכות השיבה. הצג את כל הרשומות

חוק זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים, ינואר 2008

מיהו הפליט הפלסטיני: כל פלסטיני אשר הכיבוש הציוני מנע או מונע ממנו ו/או מצאצאיו שהות קבע בישוב המקורי שלו בפלסטין ההיסטורית...

מהי זכות השיבה: זו זכות שיבת הפליטים הנמצאים בתוך ומחוץ לפלסטין אל בתיהם, רכושם וזכויותיהם בכל חלק של פלסטין ההיסטורית, וּמתן פיצוי להם על כל נזקי... שהיו, עודם ויהיו מנת חלקם [של הפליטים] וצאצאיהם... מהפיכתם לפליטים ועד לשיבה. (סעיף 1)

זכות השיבה... היא זכות יסודית ומקודשת שאינה נתונה למקח וממכר או להמרה ולא יחולו עליה הפעלת שיקול דעת [לשינוי משמעותה], פרשנות או משאל עם. (סעיף 2),
אינה מתבטלת עם חלוף הזמן או באמצעות חתימה על הסכם כלשהו, ולא ניתן לבטלה או לוותר על היבט כלשהו בה (סעיף 3)
הפועל בניגוד להוראות חוק זה ייחשב כמבצע פשע בגידה חמור (סעיף 6)
כל חקיקה או הסכם שיגרע מזכות השיבה או עומד בסתירה להוראות חוק זה ייחשב בטל ומבוטל. (סעיף 8)
אסור ליישב את הפליטים הפלסטינים או לעקור אותם [ממקומם] כחלופה לזכות השיבה. (סעיף 5)
(על החתום:)
מחמוד עבאס
יו"ר הועד הפועל של אש"ף
נשיא הרשות הלאומית הפלסטינית"

אבו מאזן בניו יורק טיימס: לפני 63 שנים, ילד בן 13 אולץ לעזוב את ביתו שבעיר הגלילית צפת ולהמלט

מוחמד עבאס במאמר ב NYT
17 במאי, 2011–05–17
SIXTY-THREE years ago, a 13-year-old Palestinian boy was forced to leave his home in the Galilean city of Safed and flee with his family to Syria. He took up shelter in a canvas tent provided to all the arriving refugees. Though he and his family wished for decades to return to their home and homeland, they were denied that most basic of human rights. That child's story, like that of so many other Palestinians, is mine.
לפני 63 שנים, ילד בן 13 אולץ לעזוב את ביתו שבעיר הגלילית צפת ולהמלט עם משפחתו לסוריה. הוא מצא מחסה באוהל קנבס שסופק לכל הפליטים שהגיעו. למרות שהוא ומשפחתו קיוו במשך עשרות שנים לשוב לביתם ולמולדתם, מנעו מהם את זכות האנושית הבסיסית ביותר הזו. סיפורו של הילד הזה, כמו סיפורם של פלשתינים כה רבים, הוא סיפורי שלי.
אבל כרגיל הנראטיב משתנה על פי הצורך, הנה גירסה אחרת במקצת מפי אותו עבאס, רק בזמן אחר ובמקום אחר:

Sarah Honig בג'רוזלם פוסט מצטטת מתוך ראיון ששודר בטלוויזיה הפלשתינית ביולי 2000, שם עבאס מדבר בהרחבה על ילדותו בצפת: כאשר היה בן 13, "עזבנו ברגל בלילה לכיוון נהר הירדן... הגענו בסופו של דבר לדמשק... "מה שהניע את תושבי צפת לברוח ... [היה] פחד מפני מעשי תגמול של הארגונים הטרוריסטים הציוניים – בעיקר אלה מצפת. אלה מאיתנו שהיו מצפת פחדו במיוחד מכך שהיהודים טיפחו כל הזמן שאיפות לנקום על מה שארע להם בזמן ההתקוממות הערבית ב 1929 [פוגרום – זה מה שארע להם] זה היה נטוע בזכרון של המשפחות שלנו ושל הורינו... הם הבינו שמאזן הכוחות השתנה ולכן כל העיר נטשה על בסיס ההגיון הזה – להציל את חיינו ואת רכושנו."
אולצו בכוח לעזוב? גורשו? לא, עזיבה המונית כאיש אחד כשהמניע: פחד מפני מה שנתפס בעינהם רצון לנקמה מצד אלו שנטבחו על ידם באכזריות 19 שנים קודם לכן, כאשר מאזן הכוחות היה לטובתם.

מה עשה אבא של הפליטה שרה, בת למשפחת ג'אבר המכובדת מחברון, בשנת 1929?



שרה ג'אבר, פליטה פלשתינית, בת 92, משתתפת בהפגנה למען "זכות השיבה":
שרה'לה: אני מחברון, ממשפחת ג'אבר.
מראיין: מה שמך?
שרה'לה: שרה מוחמד אוואדה ג'אבר.
מראיין: בת כמה את?
שרה'לה: בת 92.
מראיין: אז את זוכרת את יום ה 15 במאי 1948, יום הנאכבה?
שור'לה: למה שלא אזכור? שאללה יעזור לנו. אני מקווה שנשכח את אותם ימים. ברצון אללה, אתם תקברו ותטבחו ביהודים במו ידיכם. זה רצון אללה, אתם תטבחו בהם כמו שאנחנו טבחנו בהם בחברון.
מראיין: מה היום הזה אומר לך? את חיה 63 שנים מאז הנכבה? את חווית את כל הנכבה...
שרה'לה: ...אני חייתי בתקופת הבריטים, אני חייתי בזמן הטבח של היהודים בחברון. אנחנו, אנשי חברון, טבחנו ביהודים. אבא שלי טבח בהם, והביא הביתה כל מיני דברים [שבזז מהם]...
מראיין: תודה רבה...

אולי כדאי שהחברים ב"שלום עכשיו" יעדכנו את הנרטיב?


66 יהודים נרצחו ב 1929  - זהו רצח.
26 מוסלמים נרצחו ב 1994 - זהו "טבח מערת המכפלה".
ומי היו הרוצחים ב 1929? ערב רב, כל מיני "פלסטינים תושבי הסביבה", בשום אופן לא מתושבי חברון!
ובזכות מי ניצלו חייהם של היהודים שלא נרצחו? - בזכות "השכנים" - תושבי חברון שסיכנו נפשם ונתנו להם מחסה.

וחוץ מזה למוסלמים וליהודים אבות ואמהות משותפים:
מילא אברהם (אבי ישמעאל) אבל גם שרה, גם יצחק ורבקה וגם יעקב, רחל ולאה. (גם שנים עשר אבות השבטים, גם מוסא-משה, גם דאוד-דוד וכן הלאה).
הכיצד?
כי על פי האיסלאם כו-לם היו בכלל מוסלמים מקדמת דנא. היהודים והנוצרים אינם אלא פרק שולי בהסטוריה, סטייה ועיוות, לכן הפכו לקופים וחזירים. מוחמד, אחרון הנביאים, תפקידו להחזיר את כו-לם לחיק לדת האמיתית: האיסלאם.
"שלום עכשיו" רק נותנים כבוד לאמונה של האחר...

האם אנחנו מסתפקים במדינה מצ'וקמקת בגדה המערבית וברצועת עזה?

ח"כ זהבה גלאון (מרצ) "אם תומכים בפתרון של שתי מדינות, הרי שההצבעה באו"ם היא הזדמנות ולא איום. מי שמבין שאם לא נגמור עם הכיבוש, הכיבוש יגמור אותנו, יאמר כן למדינה פלסטינית"

ל זוהיר אנדראוס, עתונאי ובעל טור, ערבי ישראלי, אזרח מדינת ישראל, דעה שונה במקצת, אולי כדאי שתקשיב לו טוב-טוב: "חלום ההגדרה העצמאית, שכה נלחמנו עבורו קורם עור וגידים, מדינות העולם יכירו, גם יכירו, במדינה שלנו - אולם הדברים אינם ורודים, אדרבא שחורים משחור" ולמה?
כי "האם אנחנו מסתפקים במדינה מצ'וקמקת בגדה המערבית וברצועת עזה"?
ותשובתו: לא ולא! "העם הפלסטיני, דורש גם דורש, מהעולם, לאלץ את ישראל ליישם את החלטת מועצת הביטחון 194, המצווה להחזיר את הפליטים הפלסטיניים, שגורשו בנכבה, למולדתם"

"מי אמר שהסכסוך בין התנועה הלאומית הפלסטינית לבין הציונות החל ב-1967?"
"הנרטיב הפלסטיני הלאומי, המקובל על הרוב המוחץ של בני העם, קובע בצורה חד-משמעית שהסכסוך החל בעקבות הנכבה, כלומר ב-1948" וכל הדיבורים על הכיבוש של 67 אינם אלא "מזימה ישראלית-אמריקנית-אירופית, לפיה הבעיה של הפלסטינים היא תוצר של מלחמת 1967"

"קבלת ההחלטה על-ידי האו"ם תיצור אשליה בעולם לפיה באה על פתרונה בעיית העם הפלסטיני". "חמור מזה, אם תוכרז המדינה הפלסטינית בגבולות יוני 67, יהפוך המאבק בין הפלסטינים לישראלים ממאבק על זכויות למאבק על גבולות"

או במילים אחרות:
המאבק בין הפלסטינים לישראלים הוא מאבק על זכויות ולא מאבק על גבולות, אם מישהו חושב שהכרזה על הקמת מדינה פלשתינית בגבולות 67 תהיה סיום הסכסוך הוא משלה את עצמו!
לטענתו, ההנהגה הנוכחית איננה לגיטימית כי היא לא מוסמכת "לדבר בשם העם הפלסטיני על שלוש צלעותיו: הגדה והרצועה, הפלסטינים בישראל והפלסטינים במדינות ערב",
ולמתקשים:
העם הפלשתיני מורכב משלוש צלעות: ערביי 67, ה'פליטים' הפזורים ברחבי העולם ו-"ערביי 48" (אזרחי מדינת ישראל), לכן  סיום 'הכיבוש' (של שטחי 67) והקמת "מדינה מצ'וקמקת" בגדה ובעזה לא יכולים להוות סיום הסכסוך (תכנית השלבים הידועה?).

האם חנה מרון וחבריה להכרזה "על הקמת מדינה פלסטינית על בסיס גבולות 1967" מקשיבים לו בכלל?

כמה שנים דרושות למתיישבים בארץ מסויימת כדי להפוך לבני המקום או לבעלים החוקיים של הארץ?

הפלסטינים טוענים שארץ זו היא אדמה ערבית מקדמת דנא וליהודים אין בה חלק ונחלה: כמה שנים דרושות למתיישבים בארץ מסויימת כדי להפוך לבני המקום או לבעלים החוקיים של הארץ? שואלים רבקה שפק ליסק ושאול ברטל במאמר: אום אל-פאחם שוללת זכותו של העם היהודי למדינה?

תושבי אום אל-פאחם, מעוז התנועה האסלמית, השוללת כל עבר יהודי בארץ זו וטוענת שהם אדוני הארץ וכי זוהי אדמה ערבית מקדמת דנא, והיהודים הם קולוניסטים אירופאים, היגרו לכאן מארצות ערב בין שלהי המאה ה- 17 לאמצע המאה ה- 19:
חלק הגיעו ממצרים לפני 187 שנים, באמצע המאה ה- 19.
חלק הגיעו מגבול תימן- ערב הסעודית לפני 350 שנה, בשלהי המאה ה- 17. אבל, חלק מהם התיישבו תחילה באזור חברון, ורק מאוחר יותר עברו לאום אל-פאחם.
חלק הגיעו מחצי האי ערב לפני 350 שנה, בשלהי המאה ה- 17.
היו גם משפחות שהגיעו לפני כ- 150 שנה (חלק הגיעו לפני 100 וחלק לפני 200 ) מכפרי הגדה המערבית , כלומר בשלהי המאה ה- 19.
יש גם משפחות שמוצאן מלוב, אלג'יר וסוריה.
היו גם משפחות שעברו מכפרים אחרים בישראל ב- 1948.
והחמולה של ראאד סלאח הגיעה מסוריה בשלהי המאה ה- 17.
בקיצור, ראשית ההתיישבות הערבית באום אל-פאחם, עפ"י מקור ערבי-ישראלי הייתה לא לפני שלהי המאה ה- 17. ההגירה המצרית הגיעה באמצע המאה ה- 19.
תושבי העיר משתייכים לארבע חמולות עיקריות: מאחמיד, אג'באריה, ג'אברין ומחאג'נה (ראאד סלאח, ראש התנועה האיסלמית שייך לחמולה זו), אלה גם שמותיהן של ארבע השכונות העקריות בעיר.

ערביי פלשתין, אוקטובר 1961, מאת מרתה גלהורן Martha Gellhorn (חלק ראשון)

מרתה גלהורן, (Martha Gellhorn) סופרת ועיתונאית, כתבת מלחמות לשעבר, שבה לאחרונה ממסע במזרח התיכון, לשם יצאה ללמוד מקרוב על "בעית הפליטים הפלסטינים" במובן של החיים האמיתיים, אנשים אמיתיים. בכתבה שלפנינו רשמיה על חייהם של הפליטים הערבים ושל הערבים הישראלים. מה הם מספרים על עצמם, על עברם וכיצד הם רואים את עתידם.

מאת: מרתה גלהורן

על פי פוליטיקאים ערבים וסנגוריהם, זה מה שקרה, זוהי נקודת המבט האמיתית , אלה הן העובדות. פקפוק בכך הוא בגידה. רק אמת אחת אפשרית, כך על פי פוליטיקאים ערבים וסנגוריהם, וזו האמת שלהם:

בשנת 1948, ארעה מלחמה בין חמש מדינות ערביות במזה"ת לבין היהודים בפלשתין. מלחמה זו פרצה באשמת האו"ם, שמועצת הבטחון שלו קיבלה החלטה לחלק את פלשתין לשתי מדינות, אחת לערביי פלשתין, השנייה עבור היהודים. מדינות ערב וערביי פלשתין לא יכולים היו לקבל החלטה מפלצתית זו. הם נאלצו להתגונן מפניה, בכוח.
האו"ם פעל ככלי בידי האימפריאליזם המערבי, בעיקר בריטניה וארה"ב. האו"ם רצה שהיהודים יכריזו על הקמת ישראל. בגלל האימפריאליסטים המערביים, שתמכו בישראל, הערבים הפסידו במלחמה.
באמצעות מעשי טבח, איומים בשידורי רדיו, בכידונים שלופים וכיבוש רצחני של ערים, הבריחו היהודים מאות אלפי ערבים אל מחוץ למולדתם.
כבר שלוש-עשרה שנים, פליטים ערבים אלו יושבים מן העבר השני של גבולות ישראל, נמקים ביסוריהם. האו"ם (עושה דברו של המערב) נושא באשמה על המאורעות הללו והוא זה שחייב לתקן הנזקים. מצבם של פליטים אלו הוא פצע פתוח על מצפונם של בני האדם ההגונים. ממשלת ישראל מסרבת לפתוח את שעריה ולקבל בזרועות פתוחות את הפליטים בחזרה למולדתם, שמספרם כיום עלה וטיפס לכדי למעלה ממיליון.
סירוב זה מדגים את הברוטליות וחוסר ההגינות של ישראל, אומה א-נורמלית של נוכרים, אשר לא רק שכפו בכוח גלות על אנשים תמימים אלא גם שדדו את רכושם. אין פתרון לחוסר צדק זה, הגדול ביותר שראה העולם אי פעם, לבד מהחזרת כל הפלשתינים לפלשתין. פלשתין היא ארץ ערבית, כיום ידועה לשמצה בשם - ישראל. לישראל אין שום זכות קיום, ועמי ערב לא יחתמו עימה על הסכמי שלום אלא ישַמרו, בכל האמצעים האפשריים, את מצב המלחמה איתה.

הפרטים בטיעון הערבי משתנים, תלויים באקלים הפוליטי של אותו הרגע ובקהל היעד. הפליטים הפלשתינים, בכל אופן, נשארים תמיד הרעיון הבסיסי היקר מפז. בארצות הערביות הטיעון צבוע בצבע הדם: נקם ושיבה. עבור הציבור המערבי, דמעות מחליפות את הדם; הטיעון הערבי נשען על סבלם של הפליטים ופנייה אל המצפון ולא על קריאה אל הנשק. בכל אופן, מעולם אף לא דובר ערבי אחד לא הבטיח שלום מוחלט עם ישראל לו רק יינתן למיליון הפליטים לשוב אל בתיהם.

הדרך הטובה ביותר להבין את המקרה היא מקרוב, במבט על הפליטים הפלשתינים עצמם, לא כ"בעיה", לא כניצבים, אלא כאנשים. הפליטים הפלשתינים, חבוטים זה שלוש עשרה שנים בזירה הפוליטית הבינלאומית, איבדו את יחודם; הם הפכו לציבור חסר פנים ומדברים עליהם כעל אוביקט יחיד. הם בני אדם - אינדיבידואלים, כמו כל אחד אחר.

למרות היחס והדאגה המיוחדים שקיבלו, למרות יחסי הציבור הנזעמים במיוחד בעניינם, הפליטים הערבים, אויה, אינם מיוחדים. אף שמספרם של הפליטים הפזורים ברחבי העולם לא ידוע במדויק לאיש, ההערכה היא שמאז מלה"ע ה-2, ורק מאז, לפחות שלושים ותשעה מליון (39,000,000) גברים נשים וילדים - לא ערבים, הפכו לפליטים חסרי בית, שלא מרצונם.
מספרם גדל משנה לשנה; הפליטים מאנגולה הם התוספת הטרייה ביותר לרשימה הארוכה. הנסיבות לעקירה זו שונות זו מזו, תמיד, אבל התוצאה היא אחת: העקורים איבדו את שהיה להם ואת מקום מושבם וחייבים להתחיל בחיים חדשים כזרים 'מוגבלים' בכל מקום בו הורשו להשאר.

העולם יכול היה אולי לנהוג בנדיבות גדולה הרבה יותר באותם נוודים שלא מרצונם, אבל אף פעם לא חשב העולם לנצל אותם. הם הוכרו כבני אדם, לא כפיונים במשחק. בכוחות עצמם ובעזרתם של אלה המקדישים עצמם לעזרתם, הם בנו את חייהם מחדש, כולם מלבד כשישה מליון מתוך אותם 39 מיליון, מצאו עבודה וסיכוי לעתיד טוב יותר. להיות פליט אינו בהכרח גזר דין לכל החיים.

המזל הרע המיוחד של הפליטים הפלשתינים הוא שהם כלי נשק במה שנראה כמלחמה מתמדת. סימנים מדאיגים, ממצרים [נכון לשנת 61'- המקבילה האקטואלית היא אולי איראן], מסמנים לנו שיתכן והפליטים הפלשתינים עומדים להפוך ליותר מהצדקה למלחמה קרה נגד ישראל. בזמנו התעלמנו ממיין-קאמפף, התייחסנו לזה כאל התקף של מטורף, שנכתב לצריכה ביתית מוגבלת. אנחנו חייבים ללמוד לעולם לא להתעלם עוד מדיקטטורים או מספריהם.

(הכתבה פורסמה בשנת 1961 במגזין The Atlantic)

המשך יבוא... או שלא...

מרתה גלהורן: פליטים 1961

כתבה משנת 1961, שהיא הדיווח העיתונאי האמיתי האחרון על העימות הישראלי-ערבי: The Arabs of Palestine - The Atlantic ערביי פלשתין 1961.

"...התועלת שבכתבה המדוברת על ישראל בירחון אטלנטיק: היא שולחת אותך לכתבה אחרת מ-1961, שהיא הדיווח העיתונאי האמיתי האחרון על העימות הישראלי-ערבי

העיתונאית מרתה גלהורן בעלת העמדות השמאלניות, האשה שלחמה לצד ארנסנט המינגווי נגד הפשיזם בספרד, מתארת את המציאות ומה שהיא נתקלת בו במקרה הישראלי.

יש יתרון גדול בכתבות של ירחון האטלנטיק היוקרתי כמו כתבת הענק של ג'פרי גולדברג על ישראל בשנת ה-60 תחת הכותרת 'הבלתי נסלח', העורכים מספיק רציניים כדי לתת לקורא נגישות לכל הכתבות החשובות שפורסמו בירחון הוותיק הזה מימי ארץ ישראל המנדטורית ועד היום. וכך אתה לומד שבראשית שנות ה-20 של המאה הקודמת היו כאלה שסברו שהיהודים הולכים להקים קולוניה או מדינה בולשביקית לחופי הים התיכון; שבהמשך הצית המפעל הציוני את דמיונם של האינטלקטואלים בארץ ובעולם והם דיברו על הבית השלישי, ושלאחר מכן הם אימצו את הדימוי הערבי של ממלכת צלבנים מודרנית; שהבולשביקים עצמם הכתירו את הציונות ואת מדינת ישראל כפרויקט קולוניאליסטי. לאחר מכן המילה היתה גזעני, ואחרי זה אפרטהייד. בארץ צמחו תנועות אידיאולוגיות שהוכיחו כי נולדה כאן אומה חדשה, שהישראלים בדרך לכנעניות, וכמובן שזו "ראשית צמיחת גאולתנו".

מאת: אמנון לורד

את הסקירה הממצה ואולי המעמיקה ביותר עד עכשיו על רשת הדימויים והמיתוסים שהולבשו על הציונות אפשר למצוא בימים אלה בספרו של ד"ר דוד אוחנה 'לא כנענים, לא צלבנים'. אבל דומה שדווקא התיעוד העיתונאי של האטלנטיק יש בו כדי להאיר את הסוגיה בצורה המפתיעה ביותר. ג'פרי גולדברג, שהוא אולי העיתונאי שהעמיק יותר מכל אחד אחר בתחקור הנטיות הנאציות הג'נוסיידיות של חיזבאללה, חמאס והחברה המצרית, סבור משום מה שאם ישראל לא תיפטר במהירות האפשרית מיו"ש, היא תיאלץ לאמץ לחיקה האזרחי את אותם אויבים שחונכו על השמדת היהודים – למען השוויון כמובן. לעומתו, מרתה גלהורן, בכתבה מאוקטובר 1961, אחד מאותם בונוסים שירחון אמריקני מסוגל לספק, מספרת מיהם הפליטים הערבים הפלשתינים, מה מצבם נכון ל-13 שנה לפליטותם, מה מצבם התודעתי ומה הם חושבים על ישראל. תוך כך היא גם חושפת מבלי משים את מערך הדימויים שלה ככתבת בעלת נטיות חזקות לשמאל.

כשקוראים כתבה כמו זו של מרתה גלהורן כצילום מהעבר הרחוק מתנפצים הרבה מיתוסים, והתחושה הכללית היא שאולי זה הדיווח העיתונאי האמיתי האחרון על העימות הישראלי-ערבי. גלהורן כיהנה קדנציה כאשתו של הסופר ארנסט המינגוויי. היא עשתה לעצמה שם כאחת מכתבות המלחמה הטובות ביותר. את הסטאז' ככתבת מלחמות ערכה כמובן בחברת בעלה דאז המינגוויי במלחמת ספרד בסוף שנות ה-30. לאחר מכן ליוותה את הכוחות האמריקניים בכיבוש אירופה והיתה עם הראשונים שנכנסו לדכאו. מוטב לומר זאת מיד: היא לא ממש הסתירה את התיעוב שלה כלפי הערבים ובתוכם הפליטים הפלשתינים, שהיתה לה כלפיהם הרבה אהדה ברובד האנושי השיקומי. במשך חודשים בשנת 61' היא סיירה במחנות הפליטים בלבנון, במה שהיתה אז הגדה המערבית של ממלכת ירדן, במחנות בגדה המזרחית, ברצועת עזה, וגם אצל ערביי ישראל.

מעמד ארץ ישראל המערבית במשפט הבינלאומי

  1. מעולם לא הייתה מדינה ערבית "פלשתינאית" ממערב לירדן (ולא ממזרח לו).
  2. האזור כולו היה חלק מהאימפריה העות'מאנית, משהובסה במלחה"ע הראשונה היא חדלה להתקיים, ובחלקיה השונים הוקמו מדינות שלא היו קיימות קודם לכן.
  3. חבר הלאומים מסר את האזור הגיאוגרפי אותו כינה 'פלשתינה' (שכלל את ארץ ישראל ממערב לירדן ואת עבר הירדן המזרחי - לימים ממלכת ירדן) לבריטניה כמנדטור שתפקידו לבצע את המנדט כפי שנוסח על ידיו.
  4. זכותו ההיסטורית של עם ישראל לריבונות בארץ ישראל (מן הירדן ועד לים התיכון) הוכרה על ידי הקהילה הבינלאומית, והיא מבוססת במשפט הבינלאומי.
  5. לישראל גבולות בינלאומיים רק עם מצרים וירדן, לאחר שהגבולות נקבעו בהסכמי השלום עם מדינות אלה.
  6.  לישראל אין עדיין גבול בינלאומי עם לבנון ועם סוריה.
  7. באשר לתביעותיהם של הפלשתינאים, ישראל איננה מחויבת, על פי המשפט הבינלאומי, לתמוך או להסכים להקמת מדינה ערבית נוספת לצדה בעבר הירדן המערבי.

החלטה 194, דצמבר 1948, של העצרת הכללית של האו”ם - 'זכות השיבה'?

החלטה 194 אומצה ע"י מועצת הבטחון ב 11 בדצמבר 1948 בנסיון לגבש הפסקת אש שתסיים את מלחמת השחרור.
החלטת האו"ם כשלעצמה אינה מהווה נורמה משפטית מחייבת.
על החלטה זו נוהגים לבסס את 'זכות השיבה' והפיצויים.

להחלטה חמישה עשר סעיפים:
חמש הראשונות עוסקות בדרכים להפסקת אש.
ארבע הבאות עוסקות בפירוז ירושלים וסביבתה ובהגדרת תחום שיפוט בינלאומי בתוכה או סביבה. ההחלטה קוראת להגן על המקומות הקדושים ולאפשר גישה חופשית לבני כל הדתות. (גם ליהודים).
ההחלטה ייסדה ועדת פיוס שתחליף את המתווך מטעם האו"ם עליה הוטל להשיג "יישוב סופי של כל הסכסוכים בין הממשלות והרשויות הנוגעות בדבר". בועדה ישבו נציגים מארה"ב, צרפת ותורכיה.

פיסקה 11 - "פסקת הפליטים":
הפיסקה היחידה שעוסקת בנושא הפליטים. אינה עומדת בפני עצמה. אינה מתייחסת ספציפית לפליטים הערבים הפלסטינים, אלא לכל הפליטים שנוצרו עקב המלחמה, יהודים וערבים כאחד.
ולא במקרה: טיוטת ההחלטה שהציע הרוזן ברנדוט הכירה ב"זכות" של הפליטים (הערבים בלבד) לשוב לבתיהם בהקדם האפשרי. הנוסח שהתקבל היה שונה באופן מכריע: לאלה מהפליטים (במשתמע גם הפליטים היהודים) המבקשים לחזור לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם, יתאפשר לעשות כן במועד המעשי המוקדם.