האמת מאחורי "נאמנות" הדרוזים ברמת הגולן ל"אמא סוריה"

בתחילת השבוע (11.7.2010) אירע מקרה חמור, כשקבוצת שוטרים הגיע לבית בכפר הדרוזי מג'דל שמס אשר למרגלות החרמון, לשם עריכת חיפוש בביתו של פידא אלשאער בן 27, שנחשד בביצוע עבירות נגד ביטחון המדינה. אלפים מתושבי הכפר הקיפו את הבית, צרו על השוטרים ופגעו במכוניות המשטרה. באמצעות הידברות עם בעלי ההשפעה בכפר, בעיקר אנשי הדת, הסתיים האירוע באופן סביר, בנזק למכוניות ובמעט פגיעות גוף לא חמורות. אתרי אינטרנט סוריים דיווחו על האירוע בגאווה רבה, כי עבורם מדובר בהוכחה ש"אחינו בגולן הכבוש" ממשיכים להיות נאמנים לאמא סוריה, למרות השנים הארוכות של "הכיבוש הציוני".

לא ידוע לי, כותב מרדכי קידר, כמה מתושבי הגולן הדרוזים קיבלו אזרחות ישראלית, אבל רק מעטים מתוכם מכריזים בגלוי על רצונם להישאר תחת שלטון ישראל. כיצד זה, הוא שואל, שאחרי 43 שנים של חיים תחת שלטון ישראל, שבו מקבלים הדרוזים בגולן מישראל יחס הוגן וזוכים לפיתוח כלכלי, איך ייתכן שהם עדיין מתנגדים לישראל ומתגעגעים לשלטון הסורי? האם אין הם מכירים את אופיו? האם ימשיכו ליהנות מאותן זכויות אדם אם תשוב סוריה לשלוט בכפרם?

יועצת הנשיא הסורי גם היא בלוחמים למען זכויות אדם

The Delegitimization of Israel

The Decade of the Victory for Freedom and Justice in Palestine
By Bouthaina Shaaba

כותבת המאמר היא בוטאינה שעבאן Bouthaina Shaaban, יועצת פוליטית ויועצת לענייני תקשורת של אסד, נשיא (הדמוקרטיה החופשית) סוריה.
הבימה: כתב עת חשוב של השמאל העולמי Counter Punch (המפרסם את מאמריה באופן קבוע).

שני עשורים לאחר שחרור נלסון מנדלה מהכלא ב -11 בפברואר 1990, לוחם החירות והצדק הזה הוא דוגמה חיה לכך שמי שהפכו בני אלמוות הם לוחמי החופש ולא הסוהרים שלהם. מי זוכר היום את שמות אלה שכלאו ועינו את מנדלה? מי בכלל זוכר את שמותיהם של השליטים אשר כלאו אותו ואת חבריו? אותם השליטים חשבו שהם ניצחו כי לא ראו את לפיד החופש והזכויות שמנדלה ואנשיו נשאו. הם לא הבינו שהלפיד הזה ישלח אותם לאבדון בעוד ששמות אלה שלחמו למען הצדק והחופש ייכתבו באותיות של זהב. [הס מלהזכיר את ריאד אל טורק, לוחם החופש הסורי, ויקיפדיה]

שר הבטחון של מדינת ישראל מאיים במלחמה על... ישראל

כך בדיוק נוצר המשבר הזה. מי שהחל לגלגל את כדור השלג הזה; מי שיצר את המתיחות המיותרת הזאת, היה שר הביטחון אהוד ברק. בנאום בפני סגל הפיקוד הבכיר של צה"ל, הוא איים במלחמה. הוא לא איים על סוריה. הוא איים על ישראל. שר הביטחון של מדינת ישראל, איים על מדינת ישראל במלחמה קשה עם סוריה, אם ישראל לא תיכנע לדרישות הסוריות ולא תיסוג מהגולן. הוא אף הסביר, שאחרי המלחמה – תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה, ישראל תיכנע לאותן דרישות. וכשהתגובה הישירה והמיידית של הסורים הייתה איומי מלחמה, רבים בתוכנו הרימו גבה. הרי ברק לא איים על הסורים, אלא עלינו. למה הם הגיבו כך? בוודאי הייתה כאן אי הבנה מצערת. האמת היא, שיש מקום לאי הבנה – האם אפשר להבין את ההיגיון העקום של שר ביטחון המאיים על עמו במלחמה אם לא יכנע לאויב?

הגולן הסורי - "המחיר ידוע", האומנם?

קידושו של הגבול הבינלאומי בין ישראל לסוריה, העומד לכאורה מאחורי הקביעה כי "הגולן הוא סורי", וכי על כן תצטרך ישראל בסופו של דבר לוותר עליו – מפוקפק. לפני שמאמצים קביעה כזו, מן הראוי להיזכר בקצרה בתולדותיו של גבול זה לפני מלחמת העצמאות ולאחריה.

בואו נדבר על זכות השיבה של יהודי סוריה

מפתח תמורת מפתח, קטעים ממאמר של שלום ירושלמי:
בבית שלנו בחארת אל-יהוד, כמו בבתים רבים בשכונה, גרים היום פליטים פלסטינים שהגיעו לשם במצוות השלטונות. הוויתור יכול להיות הדדי. אנחנו נוותר על זכותנו לחזור לבתים שאותם נטשנו, הם יוותרו על השאיפה לחזור לבתים שהשאירו כאן.

"הנכבה שלכם שווה לנכבה שלנו", אני אומר לו [לכדורא פארס, שר ברשות הפלסטינית], אבל הקביעה הזו מרתיחה את דמו. יש לו משנה סדורה בעניין. "איך אתה יכול להשוות", הוא עונה. "אף אחד לא אמר לכם לקום ולעזוב. יכולתם להישאר שם..."
"לא שמעת על הפרעות שהיו ביהודים בסוריה"? אני שואל אותו. "על הטרור, על הרציחות?". פארס אומר שהוא שמע, הוא לא מכחיש. בכל זאת המציאות שונה לדעתו... " איך אפשר להשוות בין זה ובין הטרגדיות שלנו?".
אני הולך עם התובנות של פארס לד"ר ירון הראל עכשיו תורו של הראל לזעום על דבריו של פארס: "אנחנו טוענים לאובדן רכוש ומקום מגורים בדיוק כמו הפלסטינים", הוא אומר. "מה זה עזבו מרצון? אם תופסים אותך, מחרימים לך רכוש, שמים אותך בכלא תחת עינויים, מגבילים את התנועה שלך זה גירוש מהמדינה, גם אם מבקשים ממך להישאר".

רמת הגולן - סיפור על גניבת מים

סוריה חווה אסון, קריסה, ושואה כלכלית, אין דרך אחרת לתאר את מה שהמשטר הסורי מתאמץ כל כך להסתיר. המדינה מתייבשת, ולא פחות מרבע מליון חקלאים נאלצו בשלוש השנים האחרונות לנטוש לנצח את האדמות שלהם, ולהגר לערים הגדולות. שם הם חיי באוהלים, נטושים לחלוטין על ידי המשטר והמדינה. הנתונים הללו התפרסמו במחקר מיוחד שנעשה על ידי האו"ם, ופורסמו באתר ערוץ אלערביה, לתדהמת הערבים והסורים. אילו שינויים דמוגרפיים גדולים, שינוי מראה פניה של המדינה כולה.
עכשיו אתם מבינים שלסוריה אינטרס קיומי לשים יד על מי הכינרת, כדי לשאוב אותם, להשקיית השדות באזורי דמשק, חלב וחומס. כן כן, הכינרת המסכנה שלנו, שכבר היום המים שלה מגיעים לישראל כמובן, לירדן (אנו מספקים כמות קבועה כל שנה, מתוקף הסכמי השלום), ובעתיד לסוריה. אם סוריה תיגע בכינרת, השאיבה ממנה תהיה עצומה. כמו שהחריבה את הנהרות שלה, מי התהום ומה לא, כך תחריב סוריה גם את מקור המים הראשי שלנו. היא לוטשת אליו עיניים, למרות שבשום אופן אין היא מעוניינת בשלום עם ישראל.