החלטה 194, דצמבר 1948, של העצרת הכללית של האו”ם - 'זכות השיבה'?

החלטה 194 אומצה ע"י מועצת הבטחון ב 11 בדצמבר 1948 בנסיון לגבש הפסקת אש שתסיים את מלחמת השחרור.
החלטת האו"ם כשלעצמה אינה מהווה נורמה משפטית מחייבת.
על החלטה זו נוהגים לבסס את 'זכות השיבה' והפיצויים.

להחלטה חמישה עשר סעיפים:
חמש הראשונות עוסקות בדרכים להפסקת אש.
ארבע הבאות עוסקות בפירוז ירושלים וסביבתה ובהגדרת תחום שיפוט בינלאומי בתוכה או סביבה. ההחלטה קוראת להגן על המקומות הקדושים ולאפשר גישה חופשית לבני כל הדתות. (גם ליהודים).
ההחלטה ייסדה ועדת פיוס שתחליף את המתווך מטעם האו"ם עליה הוטל להשיג "יישוב סופי של כל הסכסוכים בין הממשלות והרשויות הנוגעות בדבר". בועדה ישבו נציגים מארה"ב, צרפת ותורכיה.

פיסקה 11 - "פסקת הפליטים":
הפיסקה היחידה שעוסקת בנושא הפליטים. אינה עומדת בפני עצמה. אינה מתייחסת ספציפית לפליטים הערבים הפלסטינים, אלא לכל הפליטים שנוצרו עקב המלחמה, יהודים וערבים כאחד.
ולא במקרה: טיוטת ההחלטה שהציע הרוזן ברנדוט הכירה ב"זכות" של הפליטים (הערבים בלבד) לשוב לבתיהם בהקדם האפשרי. הנוסח שהתקבל היה שונה באופן מכריע: לאלה מהפליטים (במשתמע גם הפליטים היהודים) המבקשים לחזור לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם, יתאפשר לעשות כן במועד המעשי המוקדם.

11. Resolves that the refugees wishing to return to their homes and live at peace with their neighbours should be permitted to do so at the earliest practicable date, and that compensation should be paid for the property of those choosing not to return and for loss of or damage to property which, under principles of international law or in equity, should be made good by the Governments or authorities responsible;

Instructs the Conciliation Commission to facilitate the repatriation, resettlement and economic and social rehabilitation of the refugees and the payment of compensation, and to maintain close relations with the Director of the United Nations Relief for Palestine Refugees and, through him, with the appropriate organs and agencies of the United Nations;

11. מחליטה שהפליטים אשר רוצים לחזור לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם יש לאפשר להם לעשות זאת בזמן האפשרי המעשי הקרוב ביותר ושפיצוי ישולם עבור רכוש של אלה הבוחרים שלא לחזור ועבור אובדן או נזק לרכוש אשר, על-פי עקרונות החוק הבינלאומי או ההוגנות, על הממשלות או הרשויות האחראיות לפצות עבורו;

מנחה את ועדת הפיוס לסייע לקידום השיבה, יישובם מחדש ושיקומם הכלכלי והחברתי של הפליטים ועל תשלום הפיצויים, ולשמור על יחסים קרובים עם מנכ"ל סוכנות הסיוע לפליטים הפלשתינים [אונר"א] ו, דרכו, עם הגופים והסוכנויות המתאימים של האו"ם.
ישראל  לא קיבלה את ההחלטה, לדידה לא היתה בה הכרה בצורך של ישראל להגן על ביטחונה.
גם מדינות ערב: מצרים, עירק, לבנון, סעודיה, סוריה, ותימן הצביעו נגדה, כי יישומה עלול היה להוות הכרה עקיפה בקיומה של מדינת ישראל.

זכות השיבה?
  1. ההחלטה אומרת: "פליטים המבקשים לשוב should be permitted", כלומר יש לאפשר להם - אין להם זכות מוקנית.
  2. מועצת הבטחון קוראת לאפשר לפליטים לשוב לאדמתם בשני תנאים חשובים:
    1. לא די שירצו לשוב הם חייבים גם להסכים לחיות בשלום עם שכניהם (refugees wishing to return to their homes and live at peace with their neighbours )...
    2. בתנאי שהשיבה תתרחש "בזמן האפשרי המעשי הקרוב ביותר",  at the earliest practicaldal, לא לאלתר, לא היום לא מחר, למעשה אין טווח זמן, אין תאריך קובע.
    פיצויים?
    ההמלצה על פיצויים לאותם פליטים אשר יחליטו שלא לחזור. להם "יינתן פיצוי עבור רכוש ... ועבור אובדן או נזק לרכוש" על ידי "הממשלות או הרשויות האחראיות."

    מי אחראי, מי הן "הממשלות או הרשויות האחראיות"?
    נעשה שימוש בלשון הריבוי "ממשלות או רשויות"- מכאן שאין הכוונה שנטל הפיצוי יפול כולו על צד אחד של הסכסוך.


    מי ייחשב כאחראי?
    המנדט הבריטי הסתיים על פי החלטת ממשלת בריטניה.
    האו"ם קיבל החלטה על חלוקת פלשתינה לשתי מדינות: ערבית ויהודית. אותה קיבלו הצד היהודי, הצד הערבי, נציגי הערבים של פלשתינה ומדינות ערב דחו אותה מכל וכל.
    הכרזת מלחמה: מדינות ערב תוך שהם מודיעים על דחייה של החלטת החלוקה של האו"ם מכריזים על מלחמה שמטרותיה כפי שהוגדרו על ידם: למחוק את החלטת האו"ם והשגת מטרותיהם - כיבוש כל שטח פלשתינה - בדרך של מלחמה.
    אלה היו הנסיבות שהביאו לפרוץ המלחמה בשלה התכנס האו"ם וגיבש החלטה להפסקת אש - החלטה 194.
    מי אם כן יכול להתפס כ"הממשלות או הרשויות האחראיות" על פי החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם?

    נוסח ההחלטה באנגלית:

    לקריאה נוספת:

    טענות ישראל העיקריות היו (מכון ראות)
    • אבא אבן, שר החוץ של מדינת ישראל דאז, הבהיר כי ישראל רשאית לקבוע מיהם הפליטים "אשר שואפים לחיות בשלום עם שכניהם". המשמעות של פרשנות זו היא שכל החלטה על שיבה של פליטים לישראל נתונה הלכה למעשה בידי ישראל;
    • בהמשך ההחלטה, מוזכרות גם אלטרנטיבות אחרות של יישוב מחדש ושיקום כלכלי-חברתי של הפליטים במקום מושבם הכולל גם פיצויים;
    • נציגי ישראל באו"ם התעקשו על שימוש במונח הזמן המוקדם "המעשי ביותר" (Practicable) ולא כפי שהוצע תחילה הזמן המוקדם "האפשרי ביותר" (Possible). ניסוח זה השאיר מרחב תמרון גדול יותר לפרשנות הישראלית.
    מאת: גדעון ספירו: סמרטוט אדום - החלטה 194, הגדה השמאלית

    איל בנבנישתי כותב על כך:
    אבל האמת היא שבהחלטה 194 אין הכרה בזכות השיבה של הפליטים. להיפך: ההחלטה שללה את הזכות של הפליט לשוב לביתו. אמנם, מאז שנות ה-90 הפלשתינאים טוענים שההחלטה מכירה בזכות לשוב, אבל טענתם חסרת בסיס.

    ב-1948, כשההחלטה התקבלה באו"ם, הצביעו הערבים נגדה. הם התנגדו לה מכיוון שלא הצליחו לשריין בה את זכות השיבה. לא זאת אף זאת: ההחלטה הציבה לאו"ם מטרה של פתרון בעיית הפליטים בדרך של יישובם מחדש במדינות ערב. הנוסח שהתקבל היה ניתן לפרשנות נוחה מבחינתה של ישראל, מכיוון שהוא הותיר בידיה שיקול דעת אם, מתי וכמה פליטים היא תקבל לשטחה.

    המאבק על ניסוח החלטה 194 היה מורכב ומאומץ. נקודת הפתיחה היתה רעה מבחינתה של ישראל, כי טיוטת ההחלטה שהציע הרוזן ברנדוט הכירה ב"זכות" של הפליטים (הערבים בלבד) לשוב לבתיהם בהקדם האפשרי. הנוסח שהתקבל היה שונה באופן מכריע: לאלה מהפליטים (במשתמע גם הפליטים היהודים) המבקשים לחזור לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם, יתאפשר לעשות כן במועד המעשי המוקדם. נוסח ההחלטה הותיר את כל השאלות החשובות פתוחות: מי יסנן את הפליטים ויקבע כי שובם של מי מהם יאפשר חיים בשלום עם שכניהם, האם שובם יהיה מעשי ואם כן מתי יתאפשר, ועוד.

    ההחלטה גם הקימה את "ועדת הפיוס", שכבר עם תחילת עבודתה העריכה כי בשל השינויים שנוצרו במהלך המלחמה ומיד לאחריה כל תוכנית להחזרה של פליטים תהיה חייבת להיות מתואמת עם ישראל, וכי מספר הפליטים שיורשו לחזור יהיה מוסכם וסופי. עצרת האו"ם קיבלה עמדה זו.

    העמדה השוללת את הזכות לשיבה היתה גם עמדתו של המשפט הבינלאומי בעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה. היתה זו תקופה שבה העברות אוכלוסין כפויות נתפשו כדרך הראויה לצמצם חיכוכים אתניים ולבנות זהויות לאומיות.
    ראה גם: מלקטת: זכות השיבה החלטה 242 של מועצת הבטחון - עיוות משמעותה של ההחלטה

    אין תגובות: