ערביי פלשתין, אוקטובר 1961, מאת מרתה גלהורן Martha Gellhorn (חלק ראשון)

מרתה גלהורן, (Martha Gellhorn) סופרת ועיתונאית, כתבת מלחמות לשעבר, שבה לאחרונה ממסע במזרח התיכון, לשם יצאה ללמוד מקרוב על "בעית הפליטים הפלסטינים" במובן של החיים האמיתיים, אנשים אמיתיים. בכתבה שלפנינו רשמיה על חייהם של הפליטים הערבים ושל הערבים הישראלים. מה הם מספרים על עצמם, על עברם וכיצד הם רואים את עתידם.

מאת: מרתה גלהורן

על פי פוליטיקאים ערבים וסנגוריהם, זה מה שקרה, זוהי נקודת המבט האמיתית , אלה הן העובדות. פקפוק בכך הוא בגידה. רק אמת אחת אפשרית, כך על פי פוליטיקאים ערבים וסנגוריהם, וזו האמת שלהם:

בשנת 1948, ארעה מלחמה בין חמש מדינות ערביות במזה"ת לבין היהודים בפלשתין. מלחמה זו פרצה באשמת האו"ם, שמועצת הבטחון שלו קיבלה החלטה לחלק את פלשתין לשתי מדינות, אחת לערביי פלשתין, השנייה עבור היהודים. מדינות ערב וערביי פלשתין לא יכולים היו לקבל החלטה מפלצתית זו. הם נאלצו להתגונן מפניה, בכוח.
האו"ם פעל ככלי בידי האימפריאליזם המערבי, בעיקר בריטניה וארה"ב. האו"ם רצה שהיהודים יכריזו על הקמת ישראל. בגלל האימפריאליסטים המערביים, שתמכו בישראל, הערבים הפסידו במלחמה.
באמצעות מעשי טבח, איומים בשידורי רדיו, בכידונים שלופים וכיבוש רצחני של ערים, הבריחו היהודים מאות אלפי ערבים אל מחוץ למולדתם.

כבר שלוש-עשרה שנים, פליטים ערבים אלו יושבים מן העבר השני של גבולות ישראל, נמקים ביסוריהם. האו"ם (עושה דברו של המערב) נושא באשמה על המאורעות הללו והוא זה שחייב לתקן הנזקים. מצבם של פליטים אלו הוא פצע פתוח על מצפונם של בני האדם ההגונים. ממשלת ישראל מסרבת לפתוח את שעריה ולקבל בזרועות פתוחות את הפליטים בחזרה למולדתם, שמספרם כיום עלה וטיפס לכדי למעלה ממיליון.
סירוב זה מדגים את הברוטליות וחוסר ההגינות של ישראל, אומה א-נורמלית של נוכרים, אשר לא רק שכפו בכוח גלות על אנשים תמימים אלא גם שדדו את רכושם. אין פתרון לחוסר צדק זה, הגדול ביותר שראה העולם אי פעם, לבד מהחזרת כל הפלשתינים לפלשתין. פלשתין היא ארץ ערבית, כיום ידועה לשמצה בשם - ישראל. לישראל אין שום זכות קיום, ועמי ערב לא יחתמו עימה על הסכמי שלום אלא ישַמרו, בכל האמצעים האפשריים, את מצב המלחמה איתה.

הפרטים בטיעון הערבי משתנים, תלויים באקלים הפוליטי של אותו הרגע ובקהל היעד. הפליטים הפלשתינים, בכל אופן, נשארים תמיד הרעיון הבסיסי היקר מפז. בארצות הערביות הטיעון צבוע בצבע הדם: נקם ושיבה. עבור הציבור המערבי, דמעות מחליפות את הדם; הטיעון הערבי נשען על סבלם של הפליטים ופנייה אל המצפון ולא על קריאה אל הנשק. בכל אופן, מעולם אף לא דובר ערבי אחד לא הבטיח שלום מוחלט עם ישראל לו רק יינתן למיליון הפליטים לשוב אל בתיהם.

הדרך הטובה ביותר להבין את המקרה היא מקרוב, במבט על הפליטים הפלשתינים עצמם, לא כ"בעיה", לא כניצבים, אלא כאנשים. הפליטים הפלשתינים, חבוטים זה שלוש עשרה שנים בזירה הפוליטית הבינלאומית, איבדו את יחודם; הם הפכו לציבור חסר פנים ומדברים עליהם כעל אוביקט יחיד. הם בני אדם - אינדיבידואלים, כמו כל אחד אחר.

למרות היחס והדאגה המיוחדים שקיבלו, למרות יחסי הציבור הנזעמים במיוחד בעניינם, הפליטים הערבים, אויה, אינם מיוחדים. אף שמספרם של הפליטים הפזורים ברחבי העולם לא ידוע במדויק לאיש, ההערכה היא שמאז מלה"ע ה-2, ורק מאז, לפחות שלושים ותשעה מליון (39,000,000) גברים נשים וילדים - לא ערבים, הפכו לפליטים חסרי בית, שלא מרצונם.
מספרם גדל משנה לשנה; הפליטים מאנגולה הם התוספת הטרייה ביותר לרשימה הארוכה. הנסיבות לעקירה זו שונות זו מזו, תמיד, אבל התוצאה היא אחת: העקורים איבדו את שהיה להם ואת מקום מושבם וחייבים להתחיל בחיים חדשים כזרים 'מוגבלים' בכל מקום בו הורשו להשאר.

העולם יכול היה אולי לנהוג בנדיבות גדולה הרבה יותר באותם נוודים שלא מרצונם, אבל אף פעם לא חשב העולם לנצל אותם. הם הוכרו כבני אדם, לא כפיונים במשחק. בכוחות עצמם ובעזרתם של אלה המקדישים עצמם לעזרתם, הם בנו את חייהם מחדש, כולם מלבד כשישה מליון מתוך אותם 39 מיליון, מצאו עבודה וסיכוי לעתיד טוב יותר. להיות פליט אינו בהכרח גזר דין לכל החיים.

המזל הרע המיוחד של הפליטים הפלשתינים הוא שהם כלי נשק במה שנראה כמלחמה מתמדת. סימנים מדאיגים, ממצרים [נכון לשנת 61'- המקבילה האקטואלית היא אולי איראן], מסמנים לנו שיתכן והפליטים הפלשתינים עומדים להפוך ליותר מהצדקה למלחמה קרה נגד ישראל. בזמנו התעלמנו ממיין-קאמפף, התייחסנו לזה כאל התקף של מטורף, שנכתב לצריכה ביתית מוגבלת. אנחנו חייבים ללמוד לעולם לא להתעלם עוד מדיקטטורים או מספריהם.

(הכתבה פורסמה בשנת 1961 במגזין The Atlantic)

המשך יבוא... או שלא...

מרתה גלהורן: פליטים 1961

כתבה משנת 1961, שהיא הדיווח העיתונאי האמיתי האחרון על העימות הישראלי-ערבי: The Arabs of Palestine - The Atlantic ערביי פלשתין 1961.

"...התועלת שבכתבה המדוברת על ישראל בירחון אטלנטיק: היא שולחת אותך לכתבה אחרת מ-1961, שהיא הדיווח העיתונאי האמיתי האחרון על העימות הישראלי-ערבי

העיתונאית מרתה גלהורן בעלת העמדות השמאלניות, האשה שלחמה לצד ארנסנט המינגווי נגד הפשיזם בספרד, מתארת את המציאות ומה שהיא נתקלת בו במקרה הישראלי.

יש יתרון גדול בכתבות של ירחון האטלנטיק היוקרתי כמו כתבת הענק של ג'פרי גולדברג על ישראל בשנת ה-60 תחת הכותרת 'הבלתי נסלח', העורכים מספיק רציניים כדי לתת לקורא נגישות לכל הכתבות החשובות שפורסמו בירחון הוותיק הזה מימי ארץ ישראל המנדטורית ועד היום. וכך אתה לומד שבראשית שנות ה-20 של המאה הקודמת היו כאלה שסברו שהיהודים הולכים להקים קולוניה או מדינה בולשביקית לחופי הים התיכון; שבהמשך הצית המפעל הציוני את דמיונם של האינטלקטואלים בארץ ובעולם והם דיברו על הבית השלישי, ושלאחר מכן הם אימצו את הדימוי הערבי של ממלכת צלבנים מודרנית; שהבולשביקים עצמם הכתירו את הציונות ואת מדינת ישראל כפרויקט קולוניאליסטי. לאחר מכן המילה היתה גזעני, ואחרי זה אפרטהייד. בארץ צמחו תנועות אידיאולוגיות שהוכיחו כי נולדה כאן אומה חדשה, שהישראלים בדרך לכנעניות, וכמובן שזו "ראשית צמיחת גאולתנו".

מאת: אמנון לורד

את הסקירה הממצה ואולי המעמיקה ביותר עד עכשיו על רשת הדימויים והמיתוסים שהולבשו על הציונות אפשר למצוא בימים אלה בספרו של ד"ר דוד אוחנה 'לא כנענים, לא צלבנים'. אבל דומה שדווקא התיעוד העיתונאי של האטלנטיק יש בו כדי להאיר את הסוגיה בצורה המפתיעה ביותר. ג'פרי גולדברג, שהוא אולי העיתונאי שהעמיק יותר מכל אחד אחר בתחקור הנטיות הנאציות הג'נוסיידיות של חיזבאללה, חמאס והחברה המצרית, סבור משום מה שאם ישראל לא תיפטר במהירות האפשרית מיו"ש, היא תיאלץ לאמץ לחיקה האזרחי את אותם אויבים שחונכו על השמדת היהודים – למען השוויון כמובן. לעומתו, מרתה גלהורן, בכתבה מאוקטובר 1961, אחד מאותם בונוסים שירחון אמריקני מסוגל לספק, מספרת מיהם הפליטים הערבים הפלשתינים, מה מצבם נכון ל-13 שנה לפליטותם, מה מצבם התודעתי ומה הם חושבים על ישראל. תוך כך היא גם חושפת מבלי משים את מערך הדימויים שלה ככתבת בעלת נטיות חזקות לשמאל.

כשקוראים כתבה כמו זו של מרתה גלהורן כצילום מהעבר הרחוק מתנפצים הרבה מיתוסים, והתחושה הכללית היא שאולי זה הדיווח העיתונאי האמיתי האחרון על העימות הישראלי-ערבי. גלהורן כיהנה קדנציה כאשתו של הסופר ארנסט המינגוויי. היא עשתה לעצמה שם כאחת מכתבות המלחמה הטובות ביותר. את הסטאז' ככתבת מלחמות ערכה כמובן בחברת בעלה דאז המינגוויי במלחמת ספרד בסוף שנות ה-30. לאחר מכן ליוותה את הכוחות האמריקניים בכיבוש אירופה והיתה עם הראשונים שנכנסו לדכאו. מוטב לומר זאת מיד: היא לא ממש הסתירה את התיעוב שלה כלפי הערבים ובתוכם הפליטים הפלשתינים, שהיתה לה כלפיהם הרבה אהדה ברובד האנושי השיקומי. במשך חודשים בשנת 61' היא סיירה במחנות הפליטים בלבנון, במה שהיתה אז הגדה המערבית של ממלכת ירדן, במחנות בגדה המזרחית, ברצועת עזה, וגם אצל ערביי ישראל.

מרתה גלהורן - Martha Gellhorn: The view from the ground

מרתה גלהורן Martha Gellhorn: The Face of War