מאת: מרתה גלהורן
על פי פוליטיקאים ערבים וסנגוריהם, זה מה שקרה, זוהי נקודת המבט האמיתית , אלה הן העובדות. פקפוק בכך הוא בגידה. רק אמת אחת אפשרית, כך על פי פוליטיקאים ערבים וסנגוריהם, וזו האמת שלהם:
בשנת 1948, ארעה מלחמה בין חמש מדינות ערביות במזה"ת לבין היהודים בפלשתין. מלחמה זו פרצה באשמת האו"ם, שמועצת הבטחון שלו קיבלה החלטה לחלק את פלשתין לשתי מדינות, אחת לערביי פלשתין, השנייה עבור היהודים. מדינות ערב וערביי פלשתין לא יכולים היו לקבל החלטה מפלצתית זו. הם נאלצו להתגונן מפניה, בכוח.
האו"ם פעל ככלי בידי האימפריאליזם המערבי, בעיקר בריטניה וארה"ב. האו"ם רצה שהיהודים יכריזו על הקמת ישראל. בגלל האימפריאליסטים המערביים, שתמכו בישראל, הערבים הפסידו במלחמה.
באמצעות מעשי טבח, איומים בשידורי רדיו, בכידונים שלופים וכיבוש רצחני של ערים, הבריחו היהודים מאות אלפי ערבים אל מחוץ למולדתם.
סירוב זה מדגים את הברוטליות וחוסר ההגינות של ישראל, אומה א-נורמלית של נוכרים, אשר לא רק שכפו בכוח גלות על אנשים תמימים אלא גם שדדו את רכושם. אין פתרון לחוסר צדק זה, הגדול ביותר שראה העולם אי פעם, לבד מהחזרת כל הפלשתינים לפלשתין. פלשתין היא ארץ ערבית, כיום ידועה לשמצה בשם - ישראל. לישראל אין שום זכות קיום, ועמי ערב לא יחתמו עימה על הסכמי שלום אלא ישַמרו, בכל האמצעים האפשריים, את מצב המלחמה איתה.
הפרטים בטיעון הערבי משתנים, תלויים באקלים הפוליטי של אותו הרגע ובקהל היעד. הפליטים הפלשתינים, בכל אופן, נשארים תמיד הרעיון הבסיסי היקר מפז. בארצות הערביות הטיעון צבוע בצבע הדם: נקם ושיבה. עבור הציבור המערבי, דמעות מחליפות את הדם; הטיעון הערבי נשען על סבלם של הפליטים ופנייה אל המצפון ולא על קריאה אל הנשק. בכל אופן, מעולם אף לא דובר ערבי אחד לא הבטיח שלום מוחלט עם ישראל לו רק יינתן למיליון הפליטים לשוב אל בתיהם.
הדרך הטובה ביותר להבין את המקרה היא מקרוב, במבט על הפליטים הפלשתינים עצמם, לא כ"בעיה", לא כניצבים, אלא כאנשים. הפליטים הפלשתינים, חבוטים זה שלוש עשרה שנים בזירה הפוליטית הבינלאומית, איבדו את יחודם; הם הפכו לציבור חסר פנים ומדברים עליהם כעל אוביקט יחיד. הם בני אדם - אינדיבידואלים, כמו כל אחד אחר.
למרות היחס והדאגה המיוחדים שקיבלו, למרות יחסי הציבור הנזעמים במיוחד בעניינם, הפליטים הערבים, אויה, אינם מיוחדים. אף שמספרם של הפליטים הפזורים ברחבי העולם לא ידוע במדויק לאיש, ההערכה היא שמאז מלה"ע ה-2, ורק מאז, לפחות שלושים ותשעה מליון (39,000,000) גברים נשים וילדים - לא ערבים, הפכו לפליטים חסרי בית, שלא מרצונם.
מספרם גדל משנה לשנה; הפליטים מאנגולה הם התוספת הטרייה ביותר לרשימה הארוכה. הנסיבות לעקירה זו שונות זו מזו, תמיד, אבל התוצאה היא אחת: העקורים איבדו את שהיה להם ואת מקום מושבם וחייבים להתחיל בחיים חדשים כזרים 'מוגבלים' בכל מקום בו הורשו להשאר.
העולם יכול היה אולי לנהוג בנדיבות גדולה הרבה יותר באותם נוודים שלא מרצונם, אבל אף פעם לא חשב העולם לנצל אותם. הם הוכרו כבני אדם, לא כפיונים במשחק. בכוחות עצמם ובעזרתם של אלה המקדישים עצמם לעזרתם, הם בנו את חייהם מחדש, כולם מלבד כשישה מליון מתוך אותם 39 מיליון, מצאו עבודה וסיכוי לעתיד טוב יותר. להיות פליט אינו בהכרח גזר דין לכל החיים.
המזל הרע המיוחד של הפליטים הפלשתינים הוא שהם כלי נשק במה שנראה כמלחמה מתמדת. סימנים מדאיגים, ממצרים [נכון לשנת 61'- המקבילה האקטואלית היא אולי איראן], מסמנים לנו שיתכן והפליטים הפלשתינים עומדים להפוך ליותר מהצדקה למלחמה קרה נגד ישראל. בזמנו התעלמנו ממיין-קאמפף, התייחסנו לזה כאל התקף של מטורף, שנכתב לצריכה ביתית מוגבלת. אנחנו חייבים ללמוד לעולם לא להתעלם עוד מדיקטטורים או מספריהם.
(הכתבה פורסמה בשנת 1961 במגזין The Atlantic)
המשך יבוא... או שלא...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה