מעמד ארץ ישראל המערבית במשפט הבינלאומי

1. מעולם לא הייתה מדינה ערבית "פלשתינאית" ממערב לירדן (ולא ממזרח לו).
2. האזור כולו היה חלק מהאימפריה העות'מאנית, משהובסה במלחה"ע הראשונה היא חדלה להתקיים, ובחלקיה השונים הוקמו מדינות שלא היו קיימות קודם לכן.
3. חבר הלאומים מסר את האזור הגיאוגרפי אותו כינה 'פלשתינה' (שכלל את ארץ ישראל ממערב לירדן ואת עבר הירדן המזרחי - לימים ממלכת ירדן) לבריטניה כמנדטור שתפקידו לבצע את המנדט כפי שנוסח על ידיו.
4. זכותו ההיסטורית של עם ישראל לריבונות בארץ ישראל (מן הירדן ועד לים התיכון) הוכרה על ידי הקהילה הבינלאומית, והיא מבוססת במשפט הבינלאומי.
5. לישראל גבולות בינלאומיים רק עם מצרים וירדן, לאחר שהגבולות נקבעו בהסכמי השלום עם מדינות אלה.
6.  לישראל אין עדיין גבול בינלאומי עם לבנון ועם סוריה.
7. באשר לתביעותיהם של הפלשתינאים, ישראל איננה מחויבת, על פי המשפט הבינלאומי, לתמוך או להסכים להקמת מדינה ערבית נוספת לצדה בעבר הירדן המערבי.
   
   

המנדט:

1. במבוא למנדט נאמר במפורש כי הוא מבוסס על ההכרה הבינלאומית בקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לארץ ישראל (Palestine בלשון המנדט). על פי תנאי המנדט בריטניה כמנדטורית הייתה מחוייבת:
1. לדאוג לקיומם של תנאים מדיניים, מנהליים וכלכליים שיבטיחו את הקמת הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל (סעיף 2);
2. לעודד עליית יהודים והתיישבות יהודית צפופה בארץ, לרבות על אדמות מדינה ואדמות בור (ס' 6); לנהל את המקרקעין באופן שיקדם את מטרות ההתיישבות הצפופה והעיבוד האינטנסיבי (ס' 11)
3. לחוקק חוק אזרחות שהוראותיו יקלו על רכישת האזרחות ע"י יהודים המתיישבים ישיבת קבע בארץ ישראל (ס' 7)
4. קודם לאישור המנדט הוסף ס' 25 שהתיר לבריטניה להתלות באופן זמני את יישום המנדט לגבי שטחי ארץ ישראל שבעבר הירדן המזרחי.
2. בכתב המנדט לא נאמר דבר על זכויות לאומיות ערביות בארץ ישראל. מה שכן יש התייחסות לאוכלוסייה הלא-יהודית בכללותה: נקבע שזכויותיה האזרחיות והדתיות לא תיפגענה.

החלטת החלוקה של עצרת האו"ם [מס' 181(II)] מכ"ט בנובמבר 1947

1. הייתה בגדר המלצה לא מחייבת.
2. בכל מקרה, המלצה זו התקבלה ע"י הישוב היהודי בארץ ישראל, ונדחתה מכול וכול על ידי מדינות ערב. בהמשך, מדינות ערב פלשו לתוך ארץ ישראל תוך הפרת המשפט הבינלאומי (שלפיו סכסוכים יש ליישב בדרכי שלום, בחריג אחד: הגנה עצמית).

בהסכמי שביתת הנשק מ-1949 נאמר ש"אין לפרש משום בחינה את קו שביתת הנשק כגבול מדיני או טריטוריאלי". על כן על החוק הבינלאומי: הקו הירוק איננו קו הגבול הבינלאומי של ישראל. הדרך היחידה במשפט הבינלאומי לקבוע קו גבול בין מדינות הוא בהסכמה ביניהן.
מלחמת ששת הימים:
השתלטותה של ישראל על שטחי יש"ע, מזרח ירושלים כולל העיר העתיקה = לשטח שהובטח בכתב המנדט כחלק משטחו של הבית הלאומי - כך שישראל לא השתלטה על שטח שהיה בריבונות זרה כלשהי:

1. מצרים מעולם לא הכריזה על עצמה כריבון ברצועת עזה
2. ירדן אמנם ניסתה לספח אליה את יו"ש (הגדה המערבית), אך רק שתי מדינות בעולם הכירו בסיפוח: אנגליה (בכפוף להסתייגות לגבי מזרח ירושלים) ופקיסטן. מדינות ערב ובראשן סוריה התנגדו (במיוחד סוריה שראתה באזור זה חלק מסוריה הגדולה).

מכיוון שלא היה ריבון קודם, ממילא שטחים אלה לא נהיו "שטחים כבושים" במובן המשפט הבינלאומי.

ומאז הסכמי השלום עם מצרים וירדן, אי אפשר עוד לדבר על שטחי יש"ע כמצויים ב"תפיסה לוחמתית", שכן באין מדינות ריבוניות לוחמות, "תפיסה לוחמתית" מניין?
למרות כל אלה, בפועל, משיקולים מדיניים ואחרים, ישראל גם קיבלה על עצמה לקיים את ההוראות ההומניטריות של אמנת ז'נבה הרביעית החלות ב"שטחים כבושים", ולאפשר לבית המשפט העליון לבחון את מעשי המדינה ולהפעיל ביקורת שיפוטית על פי הוראות אלה.

ישראל איננה כובש ביו"ש, ומשום כך אין מניעה להקים התיישבות יהודית אזרחית על אדמות מדינה בין ביזמת המדינה ובין ביזמת המתיישבים היהודיים.

החלטות מועצת הביטחון 242 (בעקבות מלחמת ששת הימים) ו-338 (במהלך מלחמת יום הכיפורים) קובעות:

• ש"קיום עקרונות המגילה [מגילת האו"ם] מחייב השכנת שלום צודק ובר-קיימא במזה"ת, שיושתת על... פינוי כוחות מזוינים ישראליים משטחים [ודוק! "כוחות מזוינים" נאמר, ולא 'כל הכוחות המזוינים', "משטחים" נאמר, לא 'מהשטחים'] שנתפסו במסגרת הסכסוך האחרון... [ועל] ביטול כל טענה או מצב של לוחמה, וכיבוד והכרה של הריבונות, השלמות הטריטוריאלית והעצמאות המדינית של כל מדינה ממדינות האזור, ושל זכותן לחיות בשלום בגבולות מוכרים ובטוחים, ללא איומים או מעשי אלימות"
• החלטות אלה גם הן בגדר המלצות בלבד במסגרת סמכותה של מועצת הביטחון לפעול על פי פרק VI למגילת האו"ם ליישוב סכסוכים בדרכי שלום (להבדיל מסמכותה על פי הפרק ה-VII למגילת האו"ם, שאותו הפעילה בעניין עיראק, לאמץ החלטות מחייבות שבצידן סנקציות, כשמדובר בסכנה לשלום העולם).

ההסכמים עם אש"פ והרשות הפלשתינאית לא שינו דבר במובן זה, מאחר ונקבע בהם במפורש שהסכם הביניים מ-1995 אינו חל על הנושאים שיידונו במו"מ על הסדרי הקבע, וירושלים וההתיישבות ביש"ע בכלל זה [סעיף XXXI) 5) להסכם הביניים]. בהסכם הביניים לא היה כדי לפגוע בהתנחלויות. מותר להרחיב אותן ואף מותר להקים חדשות. הסכמים אלה כבר עברו מן העולם במאי 1999, אך בפועל ישראל ממשיכה לנהוג כאילו הם עדיין קיימים.

מתוך הרצאה של פרופ' טליה איינהורן, עמיתת מחקר בכירה בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב, עוסקת בגבולות חופש הביטוי בפוליטיקה