כתבה משנת 1961, שהיא הדיווח העיתונאי האמיתי האחרון על העימות הישראלי-ערבי: The Arabs of Palestine - The Atlantic ערביי פלשתין 1961.
"...התועלת שבכתבה המדוברת על ישראל בירחון אטלנטיק: היא שולחת אותך לכתבה אחרת מ-1961, שהיא הדיווח העיתונאי האמיתי האחרון על העימות הישראלי-ערבי
העיתונאית מרתה גלהורן בעלת העמדות השמאלניות, האשה שלחמה לצד ארנסנט המינגווי נגד הפשיזם בספרד, מתארת את המציאות ומה שהיא נתקלת בו במקרה הישראלי.
יש יתרון גדול בכתבות של ירחון האטלנטיק היוקרתי כמו כתבת הענק של ג'פרי גולדברג על ישראל בשנת ה-60 תחת הכותרת 'הבלתי נסלח', העורכים מספיק רציניים כדי לתת לקורא נגישות לכל הכתבות החשובות שפורסמו בירחון הוותיק הזה מימי ארץ ישראל המנדטורית ועד היום. וכך אתה לומד שבראשית שנות ה-20 של המאה הקודמת היו כאלה שסברו שהיהודים הולכים להקים קולוניה או מדינה בולשביקית לחופי הים התיכון; שבהמשך הצית המפעל הציוני את דמיונם של האינטלקטואלים בארץ ובעולם והם דיברו על הבית השלישי, ושלאחר מכן הם אימצו את הדימוי הערבי של ממלכת צלבנים מודרנית; שהבולשביקים עצמם הכתירו את הציונות ואת מדינת ישראל כפרויקט קולוניאליסטי. לאחר מכן המילה היתה גזעני, ואחרי זה אפרטהייד. בארץ צמחו תנועות אידיאולוגיות שהוכיחו כי נולדה כאן אומה חדשה, שהישראלים בדרך לכנעניות, וכמובן שזו "ראשית צמיחת גאולתנו".
מאת: אמנון לורד
את הסקירה הממצה ואולי המעמיקה ביותר עד עכשיו על רשת הדימויים והמיתוסים שהולבשו על הציונות אפשר למצוא בימים אלה בספרו של ד"ר דוד אוחנה 'לא כנענים, לא צלבנים'. אבל דומה שדווקא התיעוד העיתונאי של האטלנטיק יש בו כדי להאיר את הסוגיה בצורה המפתיעה ביותר. ג'פרי גולדברג, שהוא אולי העיתונאי שהעמיק יותר מכל אחד אחר בתחקור הנטיות הנאציות הג'נוסיידיות של חיזבאללה, חמאס והחברה המצרית, סבור משום מה שאם ישראל לא תיפטר במהירות האפשרית מיו"ש, היא תיאלץ לאמץ לחיקה האזרחי את אותם אויבים שחונכו על השמדת היהודים – למען השוויון כמובן. לעומתו, מרתה גלהורן, בכתבה מאוקטובר 1961, אחד מאותם בונוסים שירחון אמריקני מסוגל לספק, מספרת מיהם הפליטים הערבים הפלשתינים, מה מצבם נכון ל-13 שנה לפליטותם, מה מצבם התודעתי ומה הם חושבים על ישראל. תוך כך היא גם חושפת מבלי משים את מערך הדימויים שלה ככתבת בעלת נטיות חזקות לשמאל.
כשקוראים כתבה כמו זו של מרתה גלהורן כצילום מהעבר הרחוק מתנפצים הרבה מיתוסים, והתחושה הכללית היא שאולי זה הדיווח העיתונאי האמיתי האחרון על העימות הישראלי-ערבי. גלהורן כיהנה קדנציה כאשתו של הסופר ארנסט המינגוויי. היא עשתה לעצמה שם כאחת מכתבות המלחמה הטובות ביותר. את הסטאז' ככתבת מלחמות ערכה כמובן בחברת בעלה דאז המינגוויי במלחמת ספרד בסוף שנות ה-30. לאחר מכן ליוותה את הכוחות האמריקניים בכיבוש אירופה והיתה עם הראשונים שנכנסו לדכאו. מוטב לומר זאת מיד: היא לא ממש הסתירה את התיעוב שלה כלפי הערבים ובתוכם הפליטים הפלשתינים, שהיתה לה כלפיהם הרבה אהדה ברובד האנושי השיקומי. במשך חודשים בשנת 61' היא סיירה במחנות הפליטים בלבנון, במה שהיתה אז הגדה המערבית של ממלכת ירדן, במחנות בגדה המזרחית, ברצועת עזה, וגם אצל ערביי ישראל.
למעשה, מרתה גלהורן שרטטה ישות כלכלית חברתית שאותה תיארה כמעין מדינת רווחה בחסות האו"ם. אמנם היא נתקלה במישהו בלבנון שהתגעגע לביתו במרון שבגליל העליון, אבל לפי עדויות אנשי אונר"א, הפליטים, 13 שנה אחרי בריחתם – והיא לא משאירה מקום לספק שבעיקרה זו היתה בריחה – נהנו מתנאי חיים, רווחה וטיפולי בריאות טובים יותר מהאזרח הלבנוני הממוצע. היא עצמה הוסיפה כי מצבם – גם אחרי מה שראתה בעזה – נראה לה טוב יותר מתושבי משכנות העוני באירופה ובאמריקה של אותה תקופה.
אנחנו יכולים להוסיף שלפי התיאורים שלה מצבם של הפליטים הפלשתינים היה כנראה טוב לאין ערוך ממצבם באותה עת של מיליון וחצי העולים החדשים והפליטים שהגיעו לישראל ב-13 השנים המקבילות. אגב, הפליטים שמצבם היה הגרוע ביותר, על פי הדיווח של גלהורן, היו אותם אלה שהתמקמו בכוכי הרובע היהודי הנטוש בעיר העתיקה בירושלים. תיאור העיר ותהליך המעבר מהחלק הירדני לחלק הישראלי מבהיר כמה משופר מצבה של ירושלים היום לעומת ימי הזוהר הנוסטלגיים והעלובים של טרום ששת-הימים.
בכל מקום הערבים מעריצים את הגואל החדש שלהם, נאצר. גלהורן עצמה, שראתה מלחמות אמיתיות, מביטה באירוניה מלגלגת קמעה על תיאורי המלחמה של הפליטים שברחו ללבנון; בשבילה לברוח מכפר בגלל שאיזה פייפר ישראלי זרק פצצה על כפר שכן זאת לא מלחמה ולא גירוש אלא סתם פחדנות. היא נזכרת במראות הפליטים בגרמניה של 1945 ובספרד. לא, אלה לא הפליטים הערבים. בשבילה אלה העתק עלוב של ה"סוטדטן-דויטשה", הגרמנים הסודטים. הרודן המצרי נאצר מזכיר לה נשכחות, כולל האמביציות המדיניות והצבאיות של גרמניה הנאצית – שליטה על כל אפריקה, כיבוש המזרח התיכון, והדובדבן בקצפת המאוסה – תכנון ההתנפלות הבאה על היהודים.
תוך כדי קריאה בכתבה אפשר ללמוד משהו מעולמה הנפשי של הכותבת. החוויה המעצבת שלה, כמי שהיתה בדומה להמינגוויי שותפה-לדרך של הקומוניסטים, היא התבוסה של הרפובליקנים במלחמת ספרד. המעגל הרגשי האידיאולוגי שלה נסגר כעבור עשור ב-1948: יורשי הפשיסטים, הפעם בדמות הפולשים הערבים לארץ ישראל, יוצאים כשידיהם על ראשם. היהודים, שאותם ראתה מרתה גלהורן כקורבן האולטימטיבי של הפשיזם בדכאו, שורדים ומנצחים. בשבילה זהו הניצחון האולטימטיבי של הצדק, למרות שכנראה מעולם לא היתה ציונית.
היא מתאהבת באותה אומה שהביאה פעם אחת במאה העשרים את ניצחון הצדק. בתקופה שעבדה על הכתבה שנקראה 'הערבים של פלשתינה' היא תכננה אפילו לעבור להתגורר בישראל. היא אפילו לא מתרגשת במיוחד מטבח דיר-יאסין. היא אינה מסתירה את האירוע ואת מספר ההרוגים, אך טוענת שזהו מעשה של אנשים מיואשים במלחמה שלא התנהלה על פי הפרוטוקול הדיפלומטי של מפגשי יהודים-ערבים במכון הישראלי לדמוקרטיה. טוב, היא משתמשת בביטוי דיפלומטי אחר.
בעת מפגשיה עם ערבים בישראל היא מציינת שברקע מתנהל משפט אייכמן. היא מאזינה שוב ושוב לדברים שחנה ארנדט לא שמעה: ערבים בישראל שמצדיקים את אייכמן, שפעל נכון נגד אויבי גרמניה היהודים. שוב אני נזכר באותו ערבי מכפר ליד חברון שנולד באותה שנה ונקרא אייכמן.
גלהורן מתארת את הדינמיקה הפנימית של התקשורת, הפוליטיקה והחברה הערבית שהופכת לפצצת שנאה בכל אשר תפנה. הערבים, כפי שהיא מבחינה, הם בית חרושת לשנאה שמזינה את עצמה ומכפילה את עצמה משעה לשעה.
כמה שנים עברו מאז 1961. הרבה לפני "הכיבוש". והיא אומרת, שכל העת היה חסר לה איזה סימן מפתח. משהו היה חסר לה בכל התמונה הזאת של הפליטים הערבים. עד שפגשה את אותו ערבי נוצרי בישראל והבינה ממנו למה יש לה אהדה אנושית למצבם של הפליטים הפלשתינים אך לא אמפתיה והזדהות. הבחור יפה התואר, המתפרנס יפה בישראל ומגדל משפחה מוצלחת, חוזר על הפתרון המוצע על ידי רבים מאלה שפגשה: צריך עכשיו לבצע את החלטת החלוקה מ-1947; צריך לחלק את ישראל, ולממש את זכות השיבה של הפליטים למקומות שמהם ברחו או גורשו.
התפרסם באתר הסטודנטים של אוניבאסיטת בן גוריון forum.bgu.co.il
"...התועלת שבכתבה המדוברת על ישראל בירחון אטלנטיק: היא שולחת אותך לכתבה אחרת מ-1961, שהיא הדיווח העיתונאי האמיתי האחרון על העימות הישראלי-ערבי
העיתונאית מרתה גלהורן בעלת העמדות השמאלניות, האשה שלחמה לצד ארנסנט המינגווי נגד הפשיזם בספרד, מתארת את המציאות ומה שהיא נתקלת בו במקרה הישראלי.
יש יתרון גדול בכתבות של ירחון האטלנטיק היוקרתי כמו כתבת הענק של ג'פרי גולדברג על ישראל בשנת ה-60 תחת הכותרת 'הבלתי נסלח', העורכים מספיק רציניים כדי לתת לקורא נגישות לכל הכתבות החשובות שפורסמו בירחון הוותיק הזה מימי ארץ ישראל המנדטורית ועד היום. וכך אתה לומד שבראשית שנות ה-20 של המאה הקודמת היו כאלה שסברו שהיהודים הולכים להקים קולוניה או מדינה בולשביקית לחופי הים התיכון; שבהמשך הצית המפעל הציוני את דמיונם של האינטלקטואלים בארץ ובעולם והם דיברו על הבית השלישי, ושלאחר מכן הם אימצו את הדימוי הערבי של ממלכת צלבנים מודרנית; שהבולשביקים עצמם הכתירו את הציונות ואת מדינת ישראל כפרויקט קולוניאליסטי. לאחר מכן המילה היתה גזעני, ואחרי זה אפרטהייד. בארץ צמחו תנועות אידיאולוגיות שהוכיחו כי נולדה כאן אומה חדשה, שהישראלים בדרך לכנעניות, וכמובן שזו "ראשית צמיחת גאולתנו".
מאת: אמנון לורד
את הסקירה הממצה ואולי המעמיקה ביותר עד עכשיו על רשת הדימויים והמיתוסים שהולבשו על הציונות אפשר למצוא בימים אלה בספרו של ד"ר דוד אוחנה 'לא כנענים, לא צלבנים'. אבל דומה שדווקא התיעוד העיתונאי של האטלנטיק יש בו כדי להאיר את הסוגיה בצורה המפתיעה ביותר. ג'פרי גולדברג, שהוא אולי העיתונאי שהעמיק יותר מכל אחד אחר בתחקור הנטיות הנאציות הג'נוסיידיות של חיזבאללה, חמאס והחברה המצרית, סבור משום מה שאם ישראל לא תיפטר במהירות האפשרית מיו"ש, היא תיאלץ לאמץ לחיקה האזרחי את אותם אויבים שחונכו על השמדת היהודים – למען השוויון כמובן. לעומתו, מרתה גלהורן, בכתבה מאוקטובר 1961, אחד מאותם בונוסים שירחון אמריקני מסוגל לספק, מספרת מיהם הפליטים הערבים הפלשתינים, מה מצבם נכון ל-13 שנה לפליטותם, מה מצבם התודעתי ומה הם חושבים על ישראל. תוך כך היא גם חושפת מבלי משים את מערך הדימויים שלה ככתבת בעלת נטיות חזקות לשמאל.
כשקוראים כתבה כמו זו של מרתה גלהורן כצילום מהעבר הרחוק מתנפצים הרבה מיתוסים, והתחושה הכללית היא שאולי זה הדיווח העיתונאי האמיתי האחרון על העימות הישראלי-ערבי. גלהורן כיהנה קדנציה כאשתו של הסופר ארנסט המינגוויי. היא עשתה לעצמה שם כאחת מכתבות המלחמה הטובות ביותר. את הסטאז' ככתבת מלחמות ערכה כמובן בחברת בעלה דאז המינגוויי במלחמת ספרד בסוף שנות ה-30. לאחר מכן ליוותה את הכוחות האמריקניים בכיבוש אירופה והיתה עם הראשונים שנכנסו לדכאו. מוטב לומר זאת מיד: היא לא ממש הסתירה את התיעוב שלה כלפי הערבים ובתוכם הפליטים הפלשתינים, שהיתה לה כלפיהם הרבה אהדה ברובד האנושי השיקומי. במשך חודשים בשנת 61' היא סיירה במחנות הפליטים בלבנון, במה שהיתה אז הגדה המערבית של ממלכת ירדן, במחנות בגדה המזרחית, ברצועת עזה, וגם אצל ערביי ישראל.
למעשה, מרתה גלהורן שרטטה ישות כלכלית חברתית שאותה תיארה כמעין מדינת רווחה בחסות האו"ם. אמנם היא נתקלה במישהו בלבנון שהתגעגע לביתו במרון שבגליל העליון, אבל לפי עדויות אנשי אונר"א, הפליטים, 13 שנה אחרי בריחתם – והיא לא משאירה מקום לספק שבעיקרה זו היתה בריחה – נהנו מתנאי חיים, רווחה וטיפולי בריאות טובים יותר מהאזרח הלבנוני הממוצע. היא עצמה הוסיפה כי מצבם – גם אחרי מה שראתה בעזה – נראה לה טוב יותר מתושבי משכנות העוני באירופה ובאמריקה של אותה תקופה.
אנחנו יכולים להוסיף שלפי התיאורים שלה מצבם של הפליטים הפלשתינים היה כנראה טוב לאין ערוך ממצבם באותה עת של מיליון וחצי העולים החדשים והפליטים שהגיעו לישראל ב-13 השנים המקבילות. אגב, הפליטים שמצבם היה הגרוע ביותר, על פי הדיווח של גלהורן, היו אותם אלה שהתמקמו בכוכי הרובע היהודי הנטוש בעיר העתיקה בירושלים. תיאור העיר ותהליך המעבר מהחלק הירדני לחלק הישראלי מבהיר כמה משופר מצבה של ירושלים היום לעומת ימי הזוהר הנוסטלגיים והעלובים של טרום ששת-הימים.
בכל מקום הערבים מעריצים את הגואל החדש שלהם, נאצר. גלהורן עצמה, שראתה מלחמות אמיתיות, מביטה באירוניה מלגלגת קמעה על תיאורי המלחמה של הפליטים שברחו ללבנון; בשבילה לברוח מכפר בגלל שאיזה פייפר ישראלי זרק פצצה על כפר שכן זאת לא מלחמה ולא גירוש אלא סתם פחדנות. היא נזכרת במראות הפליטים בגרמניה של 1945 ובספרד. לא, אלה לא הפליטים הערבים. בשבילה אלה העתק עלוב של ה"סוטדטן-דויטשה", הגרמנים הסודטים. הרודן המצרי נאצר מזכיר לה נשכחות, כולל האמביציות המדיניות והצבאיות של גרמניה הנאצית – שליטה על כל אפריקה, כיבוש המזרח התיכון, והדובדבן בקצפת המאוסה – תכנון ההתנפלות הבאה על היהודים.
תוך כדי קריאה בכתבה אפשר ללמוד משהו מעולמה הנפשי של הכותבת. החוויה המעצבת שלה, כמי שהיתה בדומה להמינגוויי שותפה-לדרך של הקומוניסטים, היא התבוסה של הרפובליקנים במלחמת ספרד. המעגל הרגשי האידיאולוגי שלה נסגר כעבור עשור ב-1948: יורשי הפשיסטים, הפעם בדמות הפולשים הערבים לארץ ישראל, יוצאים כשידיהם על ראשם. היהודים, שאותם ראתה מרתה גלהורן כקורבן האולטימטיבי של הפשיזם בדכאו, שורדים ומנצחים. בשבילה זהו הניצחון האולטימטיבי של הצדק, למרות שכנראה מעולם לא היתה ציונית.
היא מתאהבת באותה אומה שהביאה פעם אחת במאה העשרים את ניצחון הצדק. בתקופה שעבדה על הכתבה שנקראה 'הערבים של פלשתינה' היא תכננה אפילו לעבור להתגורר בישראל. היא אפילו לא מתרגשת במיוחד מטבח דיר-יאסין. היא אינה מסתירה את האירוע ואת מספר ההרוגים, אך טוענת שזהו מעשה של אנשים מיואשים במלחמה שלא התנהלה על פי הפרוטוקול הדיפלומטי של מפגשי יהודים-ערבים במכון הישראלי לדמוקרטיה. טוב, היא משתמשת בביטוי דיפלומטי אחר.
בעת מפגשיה עם ערבים בישראל היא מציינת שברקע מתנהל משפט אייכמן. היא מאזינה שוב ושוב לדברים שחנה ארנדט לא שמעה: ערבים בישראל שמצדיקים את אייכמן, שפעל נכון נגד אויבי גרמניה היהודים. שוב אני נזכר באותו ערבי מכפר ליד חברון שנולד באותה שנה ונקרא אייכמן.
גלהורן מתארת את הדינמיקה הפנימית של התקשורת, הפוליטיקה והחברה הערבית שהופכת לפצצת שנאה בכל אשר תפנה. הערבים, כפי שהיא מבחינה, הם בית חרושת לשנאה שמזינה את עצמה ומכפילה את עצמה משעה לשעה.
כמה שנים עברו מאז 1961. הרבה לפני "הכיבוש". והיא אומרת, שכל העת היה חסר לה איזה סימן מפתח. משהו היה חסר לה בכל התמונה הזאת של הפליטים הערבים. עד שפגשה את אותו ערבי נוצרי בישראל והבינה ממנו למה יש לה אהדה אנושית למצבם של הפליטים הפלשתינים אך לא אמפתיה והזדהות. הבחור יפה התואר, המתפרנס יפה בישראל ומגדל משפחה מוצלחת, חוזר על הפתרון המוצע על ידי רבים מאלה שפגשה: צריך עכשיו לבצע את החלטת החלוקה מ-1947; צריך לחלק את ישראל, ולממש את זכות השיבה של הפליטים למקומות שמהם ברחו או גורשו.
"ממשלות ערב אף פעם לא הסתירו את העובדה שהן התחילו את המלחמה נגד ישראל", אומרת גלהורן. "אבל אתם, הערבים הפלשתינים, הסכמתם לזה, אפילו רציתם בזה. ואתם חשבתם, וזה נראה לי מאוד הגיוני, שאתם תנצחו ותנצחו מהר. זה אפילו לא נראה כמו הימור; זה נראה כמו הימור בטוח. הימרתם והפסדתם... עכשיו אתם אומרים שאתם רוצים לחזור לעבר; אתם רוצים חלוקה (ב-61' אלו גבולות שביתת הנשק של 1949. א"ל). למעשה אתם אומרים, בואו נשכח את המלחמה שהתחלנו, ואת התבוסה, אנחנו חושבים עכשיו שהחלוקה זה דבר הגיוני. אנא בטובך, תענה לי: אם המצב היה הפוך. אם היהודים היו אלה שפתחו במלחמה והיו גם מובסים בה, האם גם אז היית חושב עכשיו שצריך לחזור לחלוקה? האם היית מוותר על חלק מהארץ ומאפשר ל-650 אלף התושבים היהודים של פלשתינה – שברחו מהמלחמה – לחזור לארץ?"ואז הכל התחבר לה. יש הבדל מהותי בין מי שהפך לקורבן של גורל מר מבחינתו לבין מי שהוא קורבן לעוול ואי-צדק. "הודות למורה הזה, ידעתי למי נתונה האמפתיה שלי". או בתרגום לשפת ישראל בימינו: הנכבה היא לא עוול. היא גורלם המר של אלו שניסו להשלים את השלב האחרון בשואה והפסידו. באנגלית קוראים לזה טאף-לאק.
"ודאי שלא", הוא ענה ללא היסוס. "אבל ממילא לא היו יכולים להיות פליטים יהודים. לא היה להם לאן ללכת. הם היו מתים או שוחים בים".
התפרסם באתר הסטודנטים של אוניבאסיטת בן גוריון forum.bgu.co.il
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה