קידושו של הגבול הבינלאומי בין ישראל לסוריה, העומד לכאורה מאחורי הקביעה כי "הגולן הוא סורי", וכי על כן תצטרך ישראל בסופו של דבר לוותר עליו – מפוקפק. לפני שמאמצים קביעה כזו, מן הראוי להיזכר בקצרה בתולדותיו של גבול זה לפני מלחמת העצמאות ולאחריה.
סוריה קיימת כמדינה עצמאית מאז 1946 (שנתיים לפני ישראל), היא הוקמה על חורבות האימפריה העות'מנית במסגרת חלוקה מחדש של שטחי האימפריה שמוטטה במלחמת העולם הראשונה.
כיבוש רמת הגולן אינו הפגיעה הראשונה והיחידה בשלמותה הטריטוריאלית של מדינה זו. לסוריה הסטוריה של ויתור על שטחים שהיא רואה בהם חלק בלתי נפרד ממנה:
תולדות הגבול בין סוריה לישראל
בדצמבר 1920 נקבע התוואי הראשון של הגבול בין תחום המנדט הצרפתי בסוריה לבין תחום המנדט הבריטי בארץ ישראל. תוואי זה עבר ממטולה לבניאס, משם למבואות המערביים של קונייטרה ומהם בקו ישר לעמק הבטיחה שבצפון הכינרת. מדרום לכינרת כלל התוואי את העיירה אל-חמה (מבוא חמה כיום) בתחום ארץ ישראל.
בשנת 1922 משלחת בריטית-צרפתית מסמנת את התוואי בשטח. בהתחשב בלחצים של בעלי קרקעות מקומיים למנוע את חציית אדמותיהם על ידי קו גבול, כורסם הקו והוזז מערבה עד לתוואי הנוכחי שלו, האבנים המסמנות אותו מצויות עדיין בשטח.
העיקרון, שנשמר גם לאחר הכרסום, היה השארת נהר הירדן ואגמי הכינרת והחולה בתחום ארץ ישראל, כשהגבול עובר ממזרח להם.
1948 מלחמת השחרור:
בפלישתה, כבשה סוריה שטחים ממערב לירדן: בין הכינרת לירמוך, באזור שפך הירדן לכינרת, סביב משמר-הירדן ובצפון מזרח עמק החולה.
1949 הסכם שביתת הנשק:
ישראל דרשה ש'קו שביתת הנשק' ייקבע כ'גבול הבינלאומי'.
סוריה דרשה שהקו יחפוף את קו המים. (אנקדוטה: משה שרת, אבי האסכולה הביילינית בת-זמננו, אמר אז כי לא יעלה על הדעת, שאת מה שסירבו האנגלים לתת לבעלי בריתם הצרפתים, תיתן ישראל לאויביה הסורים...)
הפשרה שהושגה: הצבא הסורי ייסוג אל מעבר לקווי ה'גבול הבינלאומי', אך השטח שפינה – ממזרח וממערב לקו המים – הוגדר כשטח מפורז.
שטח מפורז:
ישראל פירשה זאת כ- Demilitarized Zone, פרשנות שנדחתה ע"י האו"ם (וארה"ב).
סוריה פירשה זאת: כ- No Man’s Land, שטח הפקר, שנוי במחלוקת, שעד להכרעה נתון לריבונות של האו"ם. גם פרשנות זו לא התקבלה.
כך החל מאבק רצוף שהתנהל על השליטה באזורים המפורזים.
בסיומו של המאבק נוצרה חלוקה-למעשה של האזורים המפורזים:
ישראל השתלטה על האזור המרכזי, מפרדס ח'ורי עד שפך הירדן. ואכן כן, בחסות התקריות סולקו רוב התושבים הערבים מן האזור, מקצתם לגליל ומקצתם אל מעבר לגבול. (לא יפה, אבל הבטיח את השליטה הישראלית על השטח.)
הסורים השתלטו על אל-חמה, שעל החוף הצפון מזרחי של הכינרת ועל תל-חמרה ותל-עזזיאת בשולי אצבע הגליל.
משא ומתן בשנים 1953-1952 אז נוצרו המושגים: "גבול בינלאומי" ו"קווי ה־4 ביוני"
סוריה: דרשה רק תיקון של קו שביתת הנשק ועמדה על תביעתה לקו המים, למעט עין-גב. היא עמדה על כך שהגבול ייחשב כ'קו שביתת הנשק' ולא הסכם מדיני על גבול חדש - 'גבול בינלאומי' - בין שתי המדינות (שמשמעותו הכרה בישראל).
ישראל הסכימה בתנאי שקווי הגבול הללו יוכרו כגבול בינלאומי, שמשמעותו הכרה בה.
בסופו של דבר לא הגיעו להסכמה. הקווים המשיכו להחשב קווי הפסקת אש, והשטחים המפורזים המשיכו להוות מחלוקת על פי הפרשנות של כל צד. על הרקע הזה אירעו התקריות עד שנת 1967 וכל עלייה של טרקטור ישראלי על חלקת קרקע בבעלות ערבית לאורך הגבול הייתה עילה לתקרית אש.
בקצרה
תשובה לטענה שהביטחון מפני איום הטילים טמון בהסכם השלום:
אם השלום מעניק ביטחון, מדוע התעקשה ישראל ועדיין היא מתעקשת על הסדרי ביטחון בתמורה לנסיגותיה?
מה מידת הבטחון שנותן הסכם עם סוריה בשלטון משפחת אסד?
האיום הסורי הממשי היחיד על ישראל הוא האיום בירי טילים על מרכז הארץ. הסדרי הביטחון שעליהם מדובר כחלק מהסכם עתידי – פירוז ותחנות התרעה, נותנים אולי מענה חלקי לביטחון היישובים לאורך הגבול הישן, אך אינם מסירים את איום הטילים, שיימצאו הרחק מתחום הפירוז וההתרעה. לישראל לא תהיה תשובה הולמת, אם וכאשר צה"ל ייאלץ להילחם במעלה הרמה במקום מקו התילים אל דמשק.
הגורם המשמעותי שמחזיק את הגבול הסורי שקט כבר 42 שנים הוא קרבתו של צה"ל לדמשק.
בניגוד לדימויה המאיים בעיני אותו חלק מן הציבור הקורא לוויתור על הגולן, סוריה היא מדינה הנתונה בקשיים רבים, היא זו שזקוקה לשלום על מנת להיחלץ ממקצתם, או כמו שאומרים אצלנו: "המחיר ידוע", עליה – לא על ישראל – לשלם את עיקר מחירו.
מבוסס על מאמר של ד"ר יואב גלבר באתר מראה
סוריה קיימת כמדינה עצמאית מאז 1946 (שנתיים לפני ישראל), היא הוקמה על חורבות האימפריה העות'מנית במסגרת חלוקה מחדש של שטחי האימפריה שמוטטה במלחמת העולם הראשונה.
כיבוש רמת הגולן אינו הפגיעה הראשונה והיחידה בשלמותה הטריטוריאלית של מדינה זו. לסוריה הסטוריה של ויתור על שטחים שהיא רואה בהם חלק בלתי נפרד ממנה:
- בשנת 1920 נקרעו ממנה מחוזות מוצול וטריפולי ונמסרו לעיראק וללבנון,
- בשנת 1937 השתלטו הטורקים על מחוז אלכסנדרטה (האטאי בלשונם)
תולדות הגבול בין סוריה לישראל
בדצמבר 1920 נקבע התוואי הראשון של הגבול בין תחום המנדט הצרפתי בסוריה לבין תחום המנדט הבריטי בארץ ישראל. תוואי זה עבר ממטולה לבניאס, משם למבואות המערביים של קונייטרה ומהם בקו ישר לעמק הבטיחה שבצפון הכינרת. מדרום לכינרת כלל התוואי את העיירה אל-חמה (מבוא חמה כיום) בתחום ארץ ישראל.
בשנת 1922 משלחת בריטית-צרפתית מסמנת את התוואי בשטח. בהתחשב בלחצים של בעלי קרקעות מקומיים למנוע את חציית אדמותיהם על ידי קו גבול, כורסם הקו והוזז מערבה עד לתוואי הנוכחי שלו, האבנים המסמנות אותו מצויות עדיין בשטח.
העיקרון, שנשמר גם לאחר הכרסום, היה השארת נהר הירדן ואגמי הכינרת והחולה בתחום ארץ ישראל, כשהגבול עובר ממזרח להם.
1948 מלחמת השחרור:
בפלישתה, כבשה סוריה שטחים ממערב לירדן: בין הכינרת לירמוך, באזור שפך הירדן לכינרת, סביב משמר-הירדן ובצפון מזרח עמק החולה.
1949 הסכם שביתת הנשק:
ישראל דרשה ש'קו שביתת הנשק' ייקבע כ'גבול הבינלאומי'.
סוריה דרשה שהקו יחפוף את קו המים. (אנקדוטה: משה שרת, אבי האסכולה הביילינית בת-זמננו, אמר אז כי לא יעלה על הדעת, שאת מה שסירבו האנגלים לתת לבעלי בריתם הצרפתים, תיתן ישראל לאויביה הסורים...)
הפשרה שהושגה: הצבא הסורי ייסוג אל מעבר לקווי ה'גבול הבינלאומי', אך השטח שפינה – ממזרח וממערב לקו המים – הוגדר כשטח מפורז.
שטח מפורז:
ישראל פירשה זאת כ- Demilitarized Zone, פרשנות שנדחתה ע"י האו"ם (וארה"ב).
סוריה פירשה זאת: כ- No Man’s Land, שטח הפקר, שנוי במחלוקת, שעד להכרעה נתון לריבונות של האו"ם. גם פרשנות זו לא התקבלה.
כך החל מאבק רצוף שהתנהל על השליטה באזורים המפורזים.
בסיומו של המאבק נוצרה חלוקה-למעשה של האזורים המפורזים:
ישראל השתלטה על האזור המרכזי, מפרדס ח'ורי עד שפך הירדן. ואכן כן, בחסות התקריות סולקו רוב התושבים הערבים מן האזור, מקצתם לגליל ומקצתם אל מעבר לגבול. (לא יפה, אבל הבטיח את השליטה הישראלית על השטח.)
הסורים השתלטו על אל-חמה, שעל החוף הצפון מזרחי של הכינרת ועל תל-חמרה ותל-עזזיאת בשולי אצבע הגליל.
משא ומתן בשנים 1953-1952 אז נוצרו המושגים: "גבול בינלאומי" ו"קווי ה־4 ביוני"
סוריה: דרשה רק תיקון של קו שביתת הנשק ועמדה על תביעתה לקו המים, למעט עין-גב. היא עמדה על כך שהגבול ייחשב כ'קו שביתת הנשק' ולא הסכם מדיני על גבול חדש - 'גבול בינלאומי' - בין שתי המדינות (שמשמעותו הכרה בישראל).
ישראל הסכימה בתנאי שקווי הגבול הללו יוכרו כגבול בינלאומי, שמשמעותו הכרה בה.
בסופו של דבר לא הגיעו להסכמה. הקווים המשיכו להחשב קווי הפסקת אש, והשטחים המפורזים המשיכו להוות מחלוקת על פי הפרשנות של כל צד. על הרקע הזה אירעו התקריות עד שנת 1967 וכל עלייה של טרקטור ישראלי על חלקת קרקע בבעלות ערבית לאורך הגבול הייתה עילה לתקרית אש.
בקצרה
- הקווים המקודשים כל כך שורטטו בידי משלחת צרפתית-בריטית ב 1922 על פי האינטרסים של שתי המעצמות נכון לאותו הזמן, הם הוזזו לכאן ולשם לפי לחצים של בעלי קרקע מקומיים. מקודשים הם לא.
- הקווים מעולם לא נחשבו ל'גבול בינלאומי', אלא רק קווי הפסקת אש.
- בשיחות בין הצדדים, יכלו הסורים לקבל את מבוקשם אילולא סירבו לסיים את הסכסוך בהסכם על קו גבול בינלאומי והעדיפו להשאיר אותם כ'גבול שביתת נשק' – גבולות זמניים.
- הגולן היה בידי המדינה הסורית משנת 1946 (21 שנים).
- הגולן בידי ישראל משנת 1967 עד היום (42 שנים).
תשובה לטענה שהביטחון מפני איום הטילים טמון בהסכם השלום:
אם השלום מעניק ביטחון, מדוע התעקשה ישראל ועדיין היא מתעקשת על הסדרי ביטחון בתמורה לנסיגותיה?
מה מידת הבטחון שנותן הסכם עם סוריה בשלטון משפחת אסד?
- כעת סוריה יציבה, כביכול, משפחת אסד שולטת בה כבר קרוב ל־40 שנה, משטר דיקטטורי שנשען על מיעוט באוכלוסיה הסורית
- האוכלוסייה הסורית מורכבת מקבוצות אתניות מגוונות (סונים, עלאווים, כורדים, דרוזים ועוד), שמקצתן בעלות תודעה עדתית מפותחת ונטיות בדלניות, ולכולן מסורת של יריבות עם הרוב המוסלמי-סוני. הגירתם מהמדינה של מרבית הנוצרים, ובמיוחד השתלטותם של העלאווים, החניקו אמנם את הבעיה, אך לא פתרו אותה
האיום הסורי הממשי היחיד על ישראל הוא האיום בירי טילים על מרכז הארץ. הסדרי הביטחון שעליהם מדובר כחלק מהסכם עתידי – פירוז ותחנות התרעה, נותנים אולי מענה חלקי לביטחון היישובים לאורך הגבול הישן, אך אינם מסירים את איום הטילים, שיימצאו הרחק מתחום הפירוז וההתרעה. לישראל לא תהיה תשובה הולמת, אם וכאשר צה"ל ייאלץ להילחם במעלה הרמה במקום מקו התילים אל דמשק.
הגורם המשמעותי שמחזיק את הגבול הסורי שקט כבר 42 שנים הוא קרבתו של צה"ל לדמשק.
בניגוד לדימויה המאיים בעיני אותו חלק מן הציבור הקורא לוויתור על הגולן, סוריה היא מדינה הנתונה בקשיים רבים, היא זו שזקוקה לשלום על מנת להיחלץ ממקצתם, או כמו שאומרים אצלנו: "המחיר ידוע", עליה – לא על ישראל – לשלם את עיקר מחירו.
מבוסס על מאמר של ד"ר יואב גלבר באתר מראה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה