כך בדיוק נוצר המשבר הזה. מי שהחל לגלגל את כדור השלג הזה; מי שיצר את המתיחות המיותרת הזאת, היה שר הביטחון אהוד ברק. בנאום בפני סגל הפיקוד הבכיר של צה"ל, הוא איים במלחמה. הוא לא איים על סוריה. הוא איים על ישראל. שר הביטחון של מדינת ישראל, איים על מדינת ישראל במלחמה קשה עם סוריה, אם ישראל לא תיכנע לדרישות הסוריות ולא תיסוג מהגולן. הוא אף הסביר, שאחרי המלחמה – תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה, ישראל תיכנע לאותן דרישות. וכשהתגובה הישירה והמיידית של הסורים הייתה איומי מלחמה, רבים בתוכנו הרימו גבה. הרי ברק לא איים על הסורים, אלא עלינו. למה הם הגיבו כך? בוודאי הייתה כאן אי הבנה מצערת. האמת היא, שיש מקום לאי הבנה – האם אפשר להבין את ההיגיון העקום של שר ביטחון המאיים על עמו במלחמה אם לא יכנע לאויב?
ובכל זאת, אין כאן אי הבנה. הסורים מכירים אותנו היטב ויודעים שהפוליטיקה הישראלית מספקת לעתים אבסורדים שלא יתכנו באף מדינה אחרת. איומי המלחמה לא נבעו מאי הבנת דבריו של ברק, אלא אדרבא, דווקא מהבנתם המלאה.
הביקורת על דבריו של ליברמן מוצדקת, אלא שיש בה משהו מטריד. יום קודם לכן איימו הנשיא אסד ושר החוץ הסורי ואליד מועלם במלחמה, איימו בהפצצת ערי ישראל, התלהמותם הייתה קשה יותר מזו של ליברמן. גם למחרת הצהרתו של ליברמן, כאשר נתניהו עשה כל מאמץ להרגיע את הרוחות, אסד, ראש ממשלתו ושר ההסברה שלו המשיכו לאיים. ומשום מה, אמות הסיפים לא נעו ולא זעו. למה? הסיבה לכך, היא שרבים מתוכנו מקבלים את האיום על ישראל כדרך הטבע, כמובן מאליו, כדבר שאפשר לחיות איתו ויש להשלים עמו. ומה שחמור יותר, על בסיס קבלה זו, נבנתה אידיאולוגיה שלמה, על פיה המלחמה של הערבים בנו היא המצב הנורמלי במזה"ת, וכדי למנוע אותה או לדחות אותה, עלינו לרצות אותם בתשלום של פרוטקשן טריטוריאלי.
בנאומו של ליברמן, הוא אמר גם דברים חשובים, נכונים ונכוחים – על הסורים להתרגל לרעיון שלא יקבלו את הגולן ועליהם להשלים עם המציאות ולוותר על דרישתם לקבל את הגולן, כפי שוויתרו על דרישתם לקבל מהתורכים את אלכסנדרטה.
חבל שאת הדברים החשובים והנכונים האלה, הוא ליווה ברטוריקה צורמנית של איומי מלחמה, במקום ברטוריקה של שלום ובקריאה לשלום אמת – שלום עם הגולן.
את הדברים כותב אורי היטנר המאמר "כדור שלג".
ובכל זאת, אין כאן אי הבנה. הסורים מכירים אותנו היטב ויודעים שהפוליטיקה הישראלית מספקת לעתים אבסורדים שלא יתכנו באף מדינה אחרת. איומי המלחמה לא נבעו מאי הבנת דבריו של ברק, אלא אדרבא, דווקא מהבנתם המלאה.
הביקורת על דבריו של ליברמן מוצדקת, אלא שיש בה משהו מטריד. יום קודם לכן איימו הנשיא אסד ושר החוץ הסורי ואליד מועלם במלחמה, איימו בהפצצת ערי ישראל, התלהמותם הייתה קשה יותר מזו של ליברמן. גם למחרת הצהרתו של ליברמן, כאשר נתניהו עשה כל מאמץ להרגיע את הרוחות, אסד, ראש ממשלתו ושר ההסברה שלו המשיכו לאיים. ומשום מה, אמות הסיפים לא נעו ולא זעו. למה? הסיבה לכך, היא שרבים מתוכנו מקבלים את האיום על ישראל כדרך הטבע, כמובן מאליו, כדבר שאפשר לחיות איתו ויש להשלים עמו. ומה שחמור יותר, על בסיס קבלה זו, נבנתה אידיאולוגיה שלמה, על פיה המלחמה של הערבים בנו היא המצב הנורמלי במזה"ת, וכדי למנוע אותה או לדחות אותה, עלינו לרצות אותם בתשלום של פרוטקשן טריטוריאלי.
בנאומו של ליברמן, הוא אמר גם דברים חשובים, נכונים ונכוחים – על הסורים להתרגל לרעיון שלא יקבלו את הגולן ועליהם להשלים עם המציאות ולוותר על דרישתם לקבל את הגולן, כפי שוויתרו על דרישתם לקבל מהתורכים את אלכסנדרטה.
חבל שאת הדברים החשובים והנכונים האלה, הוא ליווה ברטוריקה צורמנית של איומי מלחמה, במקום ברטוריקה של שלום ובקריאה לשלום אמת – שלום עם הגולן.
את הדברים כותב אורי היטנר המאמר "כדור שלג".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה