מפתח תמורת מפתח, קטעים ממאמר של שלום ירושלמי:
בבית שלנו בחארת אל-יהוד, כמו בבתים רבים בשכונה, גרים היום פליטים פלסטינים שהגיעו לשם במצוות השלטונות. הוויתור יכול להיות הדדי. אנחנו נוותר על זכותנו לחזור לבתים שאותם נטשנו, הם יוותרו על השאיפה לחזור לבתים שהשאירו כאן.
"הנכבה שלכם שווה לנכבה שלנו", אני אומר לו [לכדורא פארס, שר ברשות הפלסטינית], אבל הקביעה הזו מרתיחה את דמו. יש לו משנה סדורה בעניין. "איך אתה יכול להשוות", הוא עונה. "אף אחד לא אמר לכם לקום ולעזוב. יכולתם להישאר שם..."
"לא שמעת על הפרעות שהיו ביהודים בסוריה"? אני שואל אותו. "על הטרור, על הרציחות?". פארס אומר שהוא שמע, הוא לא מכחיש. בכל זאת המציאות שונה לדעתו... " איך אפשר להשוות בין זה ובין הטרגדיות שלנו?".
אני הולך עם התובנות של פארס לד"ר ירון הראל עכשיו תורו של הראל לזעום על דבריו של פארס: "אנחנו טוענים לאובדן רכוש ומקום מגורים בדיוק כמו הפלסטינים", הוא אומר. "מה זה עזבו מרצון? אם תופסים אותך, מחרימים לך רכוש, שמים אותך בכלא תחת עינויים, מגבילים את התנועה שלך זה גירוש מהמדינה, גם אם מבקשים ממך להישאר".
עד יומה האחרון בבית האבות משען בנתניה, שם הלכה לעולמה בגיל 94, החזיקה סבתי, שרה סוכרי, מפתח מיושן עמוק בתיק. במאי 1946 היא הייתה האחרונה שעזבה את בית המשפחה שלנו בדחלת אל-פראייה (סמטת הפרחים) מספר 12, מרחק הליכה קצר מסאחת (כיכר) אל-ידעני בחארת אל יהוד, שכונת היהודים בדמשק.
השכונה היהודית בדמשק הוקפה בשתי שכונות עוינות, אחת מוסלמית-סונית ואחת שיעית, בחנויותיה התבקשו היהודים להניח את הכסף על השולחן ולא למסור אותו לידי המוכר, בגלל טומאתם.
"מטעמי ביטחון הפקידו השלטונות משמרות של שוטרים מסביב לגטאות והללו נוגשים בבני הקהילה בגסות ובאכזריות", דיווח עיתון הבוקר ביולי 1949. חודש לאחר מכן ייזרקו הרימונים גם לבית הכנסת אלמנאשה, שם נפצע הדוד אלפייה.
אלבר אל-פייה, בן דוד של אמא, נמלט מדמשק לביירות בגיל 17 בגלל ההתנכלויות הבלתי פוסקות אחרי הכרזת המדינה כאן. באוגוסט 1949 נפצע אביו דהוד באורח קשה ברגליו, בפיגוע המוני בבית הכנסת אל-מנאשע.
חוליית טרור של המפלגה הלאומית הסורית (אלחזב אלסורי אל-קאומי) השליכה רימונים לתוך בית הכנסת באמצע תפילת ליל שבת. 13 מתפללים נהרגו, בהם שמונה ילדים. "הרגשנו היטב את השנאה ליהודים", סיפר אלבר לנכדתו דנית, בעבודת השורשים שכתבה על המשפחה. "היהודים לא הצליחו למצוא עבודה, הקללות כלפינו ברחוב היו משפילות, פחדנו לברוח, כי מי שנתפס הוצא להורג בתלייה"
דודתי ציפורה חפץ-סוכרי זוכרת היטב איך ביום שבו הוכרז על הקמת המדינה היא התחבאה מתחת לשמלתה של אמה שפיקה, היום בת 90. על דלת הבית שלה בשארע אל-יהוד, בקצה השכונה, התדפקו כבר עשרות מוסלמים שהגיעו מהשכונות הסמוכות. חבורה של גברים יהודים, כך היא מספרת, סגרו מול הפורעים את שער הכניסה לבית, והקצב השכונתי נופף מולם בסכין גדולה לחיתוך בשר שהביא מהחנות. אחרי הרבה דקות אימה הגיעה המשטרה.
ב-1937 ביקר בסוריה מנהיג הנוער ההיטלראי בגרמניה, בלדור פון שיראך, עם 15 עוזרים. גנרל אנדי דנץ, הנציב בלבנון של ממשלת וישי הצרפתית תומכת הנאצים, תכנן מחנה ריכוז גדול ליהודי סוריה ולבנון. לימים גם יכינו קצינים נאצים שנשלחו לסוריה את מחנות הריכוז הפוטנציאליים ליהודים, יחד עם חברי התנועה הנאצית-סורית שהסתובבו ברחבי דמשק בחולצות חומות שכונו "חולצות הברזל" (אמצאן אל חדיר), והצדיעו במועל יד.
אחרי המלחמה הגיעו לסוריה עוד כמה פושעים נאצים בולטים, שהתקבלו בזרועות פתוחות. כמה מהם ישבו בתחנות משטרה שהוקמו בתוך בתי היהודים בחארת וסייעו ברדיפות ובעינויים. אליאס ברונר, שאחראי למותם של 127 אלף יהודים, היה הידוע ביניהם. פרנץ רדמאכר, ראש הדסק היהודי במשרד החוץ של הרייך, הגיע בעקבותיו.
הארמונות של היהודים העשירים הולאמו על ידי השלטונות. את הבתים שהתרוקנו מיושביהם העבירו השלטונות לפליטים הפלסטינים בכוונת מכוון. בספטמבר 1946 החליט הנשיא שכרי אל-קותאלי להחרים את אדמות היהודים, יחד עם הגבלות חמורות שהטיל על חופש התנועה. בפברואר 1949 פרסמה הממשלה את "חוק ההחרמה", והודיעה שהרכוש היהודי יועבר לפליטי ערב. אפילו בית הספר אליאנס, פאר החינוך היהודי, הפך למדרסה פלסטינית.
יהודים שביקשו לעזוב את סוריה אחרי מלחמת העצמאות נתקלו בסירוב. גם כאשר השלטון התיר להם לצאת, הם נדרשו לוותר על כל הרכוש. במלחמת ששת הימים הדיכוי החריף והשכונה היהודית הפכה לבית סוהר אחד גדול. ההגירה מסוריה נאסרה לגמרי, יהודים לא יכלו לנוע מעבר לרדיוס של שלושה קילומטר בלי דרכון מיוחד, עוצר לילה הוטל בשעה עשר בערב, החנויות והבתים הוחרמו והועברו לסורים ובעיקר לפלסטינים.
המאמר המלא במעריב
בבית שלנו בחארת אל-יהוד, כמו בבתים רבים בשכונה, גרים היום פליטים פלסטינים שהגיעו לשם במצוות השלטונות. הוויתור יכול להיות הדדי. אנחנו נוותר על זכותנו לחזור לבתים שאותם נטשנו, הם יוותרו על השאיפה לחזור לבתים שהשאירו כאן.
"הנכבה שלכם שווה לנכבה שלנו", אני אומר לו [לכדורא פארס, שר ברשות הפלסטינית], אבל הקביעה הזו מרתיחה את דמו. יש לו משנה סדורה בעניין. "איך אתה יכול להשוות", הוא עונה. "אף אחד לא אמר לכם לקום ולעזוב. יכולתם להישאר שם..."
"לא שמעת על הפרעות שהיו ביהודים בסוריה"? אני שואל אותו. "על הטרור, על הרציחות?". פארס אומר שהוא שמע, הוא לא מכחיש. בכל זאת המציאות שונה לדעתו... " איך אפשר להשוות בין זה ובין הטרגדיות שלנו?".
אני הולך עם התובנות של פארס לד"ר ירון הראל עכשיו תורו של הראל לזעום על דבריו של פארס: "אנחנו טוענים לאובדן רכוש ומקום מגורים בדיוק כמו הפלסטינים", הוא אומר. "מה זה עזבו מרצון? אם תופסים אותך, מחרימים לך רכוש, שמים אותך בכלא תחת עינויים, מגבילים את התנועה שלך זה גירוש מהמדינה, גם אם מבקשים ממך להישאר".
עד יומה האחרון בבית האבות משען בנתניה, שם הלכה לעולמה בגיל 94, החזיקה סבתי, שרה סוכרי, מפתח מיושן עמוק בתיק. במאי 1946 היא הייתה האחרונה שעזבה את בית המשפחה שלנו בדחלת אל-פראייה (סמטת הפרחים) מספר 12, מרחק הליכה קצר מסאחת (כיכר) אל-ידעני בחארת אל יהוד, שכונת היהודים בדמשק.
השכונה היהודית בדמשק הוקפה בשתי שכונות עוינות, אחת מוסלמית-סונית ואחת שיעית, בחנויותיה התבקשו היהודים להניח את הכסף על השולחן ולא למסור אותו לידי המוכר, בגלל טומאתם.
"מטעמי ביטחון הפקידו השלטונות משמרות של שוטרים מסביב לגטאות והללו נוגשים בבני הקהילה בגסות ובאכזריות", דיווח עיתון הבוקר ביולי 1949. חודש לאחר מכן ייזרקו הרימונים גם לבית הכנסת אלמנאשה, שם נפצע הדוד אלפייה.
אלבר אל-פייה, בן דוד של אמא, נמלט מדמשק לביירות בגיל 17 בגלל ההתנכלויות הבלתי פוסקות אחרי הכרזת המדינה כאן. באוגוסט 1949 נפצע אביו דהוד באורח קשה ברגליו, בפיגוע המוני בבית הכנסת אל-מנאשע.
חוליית טרור של המפלגה הלאומית הסורית (אלחזב אלסורי אל-קאומי) השליכה רימונים לתוך בית הכנסת באמצע תפילת ליל שבת. 13 מתפללים נהרגו, בהם שמונה ילדים. "הרגשנו היטב את השנאה ליהודים", סיפר אלבר לנכדתו דנית, בעבודת השורשים שכתבה על המשפחה. "היהודים לא הצליחו למצוא עבודה, הקללות כלפינו ברחוב היו משפילות, פחדנו לברוח, כי מי שנתפס הוצא להורג בתלייה"
דודתי ציפורה חפץ-סוכרי זוכרת היטב איך ביום שבו הוכרז על הקמת המדינה היא התחבאה מתחת לשמלתה של אמה שפיקה, היום בת 90. על דלת הבית שלה בשארע אל-יהוד, בקצה השכונה, התדפקו כבר עשרות מוסלמים שהגיעו מהשכונות הסמוכות. חבורה של גברים יהודים, כך היא מספרת, סגרו מול הפורעים את שער הכניסה לבית, והקצב השכונתי נופף מולם בסכין גדולה לחיתוך בשר שהביא מהחנות. אחרי הרבה דקות אימה הגיעה המשטרה.
ב-1937 ביקר בסוריה מנהיג הנוער ההיטלראי בגרמניה, בלדור פון שיראך, עם 15 עוזרים. גנרל אנדי דנץ, הנציב בלבנון של ממשלת וישי הצרפתית תומכת הנאצים, תכנן מחנה ריכוז גדול ליהודי סוריה ולבנון. לימים גם יכינו קצינים נאצים שנשלחו לסוריה את מחנות הריכוז הפוטנציאליים ליהודים, יחד עם חברי התנועה הנאצית-סורית שהסתובבו ברחבי דמשק בחולצות חומות שכונו "חולצות הברזל" (אמצאן אל חדיר), והצדיעו במועל יד.
אחרי המלחמה הגיעו לסוריה עוד כמה פושעים נאצים בולטים, שהתקבלו בזרועות פתוחות. כמה מהם ישבו בתחנות משטרה שהוקמו בתוך בתי היהודים בחארת וסייעו ברדיפות ובעינויים. אליאס ברונר, שאחראי למותם של 127 אלף יהודים, היה הידוע ביניהם. פרנץ רדמאכר, ראש הדסק היהודי במשרד החוץ של הרייך, הגיע בעקבותיו.
הארמונות של היהודים העשירים הולאמו על ידי השלטונות. את הבתים שהתרוקנו מיושביהם העבירו השלטונות לפליטים הפלסטינים בכוונת מכוון. בספטמבר 1946 החליט הנשיא שכרי אל-קותאלי להחרים את אדמות היהודים, יחד עם הגבלות חמורות שהטיל על חופש התנועה. בפברואר 1949 פרסמה הממשלה את "חוק ההחרמה", והודיעה שהרכוש היהודי יועבר לפליטי ערב. אפילו בית הספר אליאנס, פאר החינוך היהודי, הפך למדרסה פלסטינית.
יהודים שביקשו לעזוב את סוריה אחרי מלחמת העצמאות נתקלו בסירוב. גם כאשר השלטון התיר להם לצאת, הם נדרשו לוותר על כל הרכוש. במלחמת ששת הימים הדיכוי החריף והשכונה היהודית הפכה לבית סוהר אחד גדול. ההגירה מסוריה נאסרה לגמרי, יהודים לא יכלו לנוע מעבר לרדיוס של שלושה קילומטר בלי דרכון מיוחד, עוצר לילה הוטל בשעה עשר בערב, החנויות והבתים הוחרמו והועברו לסורים ובעיקר לפלסטינים.
המאמר המלא במעריב
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה