מתוך תרגום הראיון המלא בממר"י
חוסייני: אנחנו היהודים של תחילת המאה העשרים ואחת. כלומר, אנו הפלסטינים נהיה היהודים של תחילת המאה [הקודמת]. הם הסתננו לארצנו בדרכים שונות... עלינו לפעול כמוהם. לחזור, להיכנס, להתיישב, ולהכות שורשים חדשים באדמתנו ממנה גורשנו, יהא המחיר אשר יהא.
הסוס הטרויאני
הצבא היווני, כאשר פשו בו חילוקי דעות ומחלות, לא הצליח לפרוץ לטרויה. הגייסות האלו החלו לסגת בזה אחר זה עד שמול חומות טרויה, נותר צבא המלך היווני לבדו וגם הוא סבל ממחלות וממחלוקות וכשל בפריצה לטרויה.אלא שאז, טפסו אנשי טרויה על חומות עירם ולא מצאו מולם כל זכר לצבא היוונים, פרט לסוס עץ ענק. הם שמחו והתהוללו בחושבם שהגייסות היווניים הובסו ונסוגו והותירו מאחוריהם שלל תמים עשוי עץ. הם פתחו את החומות והכניסו אותו לעירם. אחר כך קרה מה שקרה.
לו ארה"ב וישראל לא היו סבורות, בימים בהם נחתם הסכם אוסלו, שכל שנותר מן התנועה הלאומית הפלסטינית והתנועה הלאומית הערבית הוא סוס העץ המכונה יאסר ערפאת או אש"ף, הם לא היו פותחים בפניו את שעריהם המבוצרים ולא היו מכניסים אותו לתוככי חומותיהם.... הרי שאני אומר לכולכם, כלומר לכל אותם אנשים שבאותם ימים [של חתימת הסכם אוסלו] דברתי אליהם בחשאי: היכנסו אל בטן הסוס... היכנסו אל בטן הסוס, ואנו נהפוך את הכניסה הזו לבטן הסוס לראשית הבניה, במקום לסוף התקווה... אמרתי לכולם: לפני שלוש שנים, אמרתי "היכנסו אל בטן הסוס", וכולנו נכנסנו לבטן הסוס והסוס עצמו נכנס אל החומות. כעת, הגיעה השעה שנאמר: "רדו מבטן הסוס" והתחילו לעבוד... האינתיפאדה מהווה, לדעתי, את הירידה מבטן הסוס. זוהי תחילת העבודה האמיתית שלשמה נכנסנו לבטן הסוס...
הסכם אוסלו, או כל הסכם אחר, הוא בסך הכל הליך זמני, או צעד לקראת משהו רחב יותר... סיסמתנו מעתה והלאה צריכה להיות "האינתיפאדה תמיד צודקת"...
שאלה: על איזו פלסטין אתה מדבר ואיזו "ירושלים" תסכימו לקבל כבירת מדינתכם?
חוסיני: בשאלתך זו אתה גורר אותי לדבר על מה שאנו מכנים המטרות "האסטרטגיות" והמטרות "הפוליטיות", או המטרות השלביות. המטרות האסטרטגיות, הן "מטרות העל", "המטרות לטווח ארוך", או המטרות הבלתי משתנות, המבוססות על זכויות ועקרונות פאן-ערביים, היסטוריים מוצקים. לעומת זאת, המטרות "הפוליטיות", הן מטרות לשלב זמני שנקבעות בהתאם למערכת הבינלאומית הקיימת, מאזן הכוחות, יכולתך העצמית, ושיקולים וגורמים אחרים "המשתנים" מעת לעת.
... אנו מבקשים מכל הכוחות והפלגים הפלסטיניים להתייחס להסכם אוסלו ולהסכמים האחרים כאל הליכים "זמניים", או מטרות שלביות, משמעות הדבר שאנו אורבים לישראלים או מרמים אותם.אנחנו בדיוק כמוהם [הישראלים]. הם הסכימו בשנת 1947, בהתאם להחלטת החלוקה, להכריז על מדינה על 55% מאדמת פלסטין, ולאחר מכן הגדילו אותה לשבעים ושמונה אחוזים במלחמת 1948, ועוד פעם למאה אחוזים במלחמת 1967. למרות זאת, אין הם מסתירים מאיש שמטרתם ארוכת הטווח היא "ישראל הגדולה" מהנילוס ועד לפרת.
גם אנחנו, אם נסכים להכריז על מדינתנו נכון לעכשיו על 22% בלבד מפלסטין, כלומר על הגדה המערבית ורצועת עזה - הרי שמטרתנו הסופית היא שחרור כל פלסטין ההיסטורית מן הנהר ועד לים, גם אם הסכסוך יימשך אלף שנים נוספות, או דורות רבים נוספים.
בקיצור, אנחנו, בדיוק כמוהם, מבחינים בין המטרות האסטרטגיות ארוכות הטווח לבין המטרות הפוליטיות השלביות, שהתנאים הבינלאומיים לוחצים עלינו לקבלן באופן זמני. אם אתה שואל אותי בתור איש הלאומיות הפאן-ערבית מהם גבולות פלסטין באסטרטגית העל, אני אשיב לך מיד "מן הנהר ועד לים", כולה אדמה ערבית, אדמת האומה הערבית, שאין למוכרה או לקנותה, ולא ניתן לעבור בשתיקה על כך שמישהו גוזל אותה, גם אם הדבר מצריך זמן ועלותו יקרה.
אם אתה שואל אותי בתור מי שמשתייך לאמונה האסלאמית, תשובתי היא גם כן "מן הנהר ועד לים", כולה וקף אסלאמי שאין למוכרו ואין לקנותו ולא ניתן לעבור בשתיקה על כך שמישהו גוזל אותו...אם אתה שואל אותי בתור פלסטיני "פשוט" מן ה'פנים' או מן הגלות, תשמע את אותה התשובה וללא כל היסוס. אלא שמה שאני יכול להשיג עכשיו ולחיות עליו, לאור המערכת הבינלאומית, איננו, כמובן, פלסטין "מן הנהר ועד לים".
כפי שאמרתי בעבר: עינינו צריכות להמשיך להיות נשואות אל מטרת העל. הסכנה האמיתית היא שאני אשכח [זאת] ובשעה שאני מתקדם לעבר מטרתי קצרת הטווח, אפנה את גבי למטרתי ארוכת הטווח, שהיא שחרור כל פלסטין מן הנהר ועד לים..."
ביילין בהא"ב שלי- לקסיקון פוליטי, מודה ב"שגיאות בדיעבד" [זה לא קורה לו הרבה]:
אני סברתי שניתן יהיה להמשיך בשיחות באוסלו אל עבר הסכם הקבע הישראלי-פלסטיני, אך בשני הצדדים היתה לכך התנגדות... אבו עלא ופייסל חוסייני העדיפו שלא להגיע בתוך זמן קצר להסדר קבע וזאת משום שחששו כי אין הם ערוכים להקמת מסגרות שלטון מלאות בתוך זמן קצר." נכון לשנת 2011, הוא עדיין מאמין שזו היתה הסיבה היחידה...
ואחד נוסף שהיה על ה'אלטנה' של השמאל ומבקש את כל הקרדיט על המהלך המוצלח, רון פונדק:
למען ההיסטוריה ובניגוד לגרסאות שהנורבגים הם שיזמו את התהליך, אומר שהתהליך נולד בעקבות כך שפייסל חוסייני וחנאן עשראווי סיפרו ליאיר ולי שרק עם תוניס אפשר לדבר - שהפלסטינים בשטחים יפעלו בהתאם להוראותיו של אש"ף בתוניס. הם אמרו לנו שאם ישראל רוצה לשאת ולתת, היא צריכה לעשות זאת מול תוניס. הם הדגישו שאנשי אש"ף בתוניס מתונים בהרבה ממה שסוברים, ומתונים בהרבה מהמתונים הפלסטינים בשטחים. פנינו לחנאן עשראווי... היא הביאה את ההצעה לאישורו של פייסל חוסייני, ובסופו של דבר, בדצמבר 1992 ובאמצעות לשכתו של ערפאת, היא תיאמה להירשפלד ואבו עלא פגישה בלונדון. אותה פגישה הובילה ליצירת ערוץ אוסלו. כעבור מספר שבועות, ב־20 בינואר 1993, הנורבגים כינסו את המפגש הראשון באוסלו.
"עכשיו, עם מותו של פייסל חוסייני, (מספרת לינוי בר גפן ב Ynet) ביילין ופונדק כואבים, אבלים, אך בעיקר חוששים שההספד לחוסייני הוא גם ההספד לתקווה להגיע להסדר בבירה המסוכסכת... "עכשיו אני חושש שזה אבוד", אומר פונדק, "ואת הוואקום שיווצר אחרי מותו של האציל הירושלמי חוסייני יתפסו קיצונים אלימים"
באפריל 92' החלו השלושה [חוסייני פונדק וביילין] להיפגש בדחיפות כדי להכשיר את הקרקע להסכם אוסלו. הימים, ימי ועידת מדריד. "במשך שנים, עוד לפני תחילת המגעים הוא חשב שצריך להגיע להסדר", מספר היום ביילין. "הוא היה הראשון שהסביר לנו שאת הקשר עם הפלסטינים צריך לקיים לא רק אתו, אלא עם ההנהגה הפלסטינית עצמה. אחת ההצעות שלו היתה להקים קונפדרציה ישראלית-פלסטינית".
מאז, גם בימי שפל, הם שמרו על קשרים הדוקים. "לא היתה כאן חברות", מבהירים היום פונדק וביילין, "הכל לטובת תהליך השלום והדיאלוג".
[ובימי האינתיפדה] "הוא אמר באופן המפורש ביותר שהפלסטינים צריכים סולם כדי לרדת מהעץ הגבוה שעליו טיפסו", מדגיש ביילין, "הפיתויים הקצינו, אבל לא האמונה שלו, שהשלום עם ישראל הוא אינטרס עליון... מצד שני, הוא הוביל את ההפגנות האלה [לביילין אין הסבר לפרדוקס, אולי כאן טמון הפתרון: "האינתיפאדה מהווה, לדעתי, את הירידה מבטן הסוס. זוהי תחילת העבודה האמיתית שלשמה נכנסנו לבטן הסוס"]. שני הצדדים הללו בחוסייני, השאיפה להגיע להסדר לצד לאומנות חזקה, גרמו לשני הישראלים להעריך הערכה גדולה את שותפם לתהליך.
ואי אפשר בלי דברי הנהי של פונדק בסיום הכתבה:
"הציבור הישראלי קיבל תמונה מעוותת של חוסייני, אולי כי לא התבטא טוב בעברית. ציטטו אותו לא במדויק, לא הבינו אותו... אני לא זוכר שראיתי אותו אי פעם צועק. בן למשפחת אצולה ירושלמית שהתנהג ככזה".
ואנקדוטה קטנטונת על פועלו של המנוח:
הפלסטינים, שראו הישג תעמולתי כביר בטענה כי לוחמי חטיבת "אלכסנדרוני" ביצעו טבח בכ-200 מערביי טנטורה, שמחו להשתתף בהוצאות המשפטיות למימון התביעות שהוגשו נגד המחקר.
פייסל חוסייני, שהיה מחזיק תיק ירושלים באש"ף, שילם לחוקר תדי כץ אלפי דולרים למימון תביעת הדיבה שהגישו נגדו אנשי חטיבת "אלכסנדרוני".(שוב, Ynet)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה