השואה והחשוב שבעיתוני ארה"ב
מאת: פרופ' לורל לף, בהוצאת קיימברידג'
BURIED BY THE TIMES
The Holocaust and America's Most Important Newspaper
By Laurel Leff, Cambridge Univ
70 אנשי תקשורת, בהם כמה מבכירי העיתונאים בארצות הברית, חתמו על עצומה הדורשת מאגודת העיתונאים של ארה"ב להתנצל על כך שבשלהי שנות ה-30 דחתה פניות של עיתונאים יהודים שנמלטו מאימת השלטון הנאצי וניסו להיקלט בארה"ב.
את העצומה ביססו אנשי התקשורת על מחקר שערכה לורל לאף, מרצה לעיתונות באוניברסיטת נורת'ווסטרן ומחברת הספר "נקברו על-ידי הטיימס", בו חקרה את סיקור ה"ניו-יורק טיימס" את השואה. (Ynet)
ניתן לקרוא את הספר ב googlebooks:
ובישראל, כפי שהניו יורק טיימס קבר את השואה, בישראל נקבר גם הספר שדן בכך (לא נמצא בו עניין מספיק בכדי שיתורגם כלל). תוצאות חיפוש עליו בגוגל-עברית מעלים בקושי 10 תוצאות.
מאמר יחיד על הספר פרסם נתן גוטמן בדה מרקר:
(אפריל, 2005) האם ייתכן שהעיתון שחרת על דגלו את הסיסמה "כל החדשות הראויות לפרסום", פשוט לא ידע על השמדת יהודי אירופה? טענה זו נשללת בספר על הסף. ה"טיימס" היה מרושת היטב באירופה, גם בזמן המלחמה, עם כתבים המוצבים בברלין, ורשה, פאריס, לונדון, מוסקווה, בודפשט, בוקרשט ועוד, כתבים שידעו היטב על המתרחש הן בחזית המלחמה והן בתוך המדינות שבהן הם היו מוצבים. ה"טיימס" עצמו גם הקדיש מאמרי מערכת לסוגיית רציחתם של יהודי אירופה, אבל גם אחרי שאלה התפרסמו הוא הקפיד "לקבור" את הדיווחים על הנושא בעמודי הפנים ולטשטש את הזהות היהודית של הקורבנות.
מי שעמד מאחורי ההחלטה, קובע הספר, הוא ארתור הייס-סלצברגר, המו"ל רב הכוח של העיתון באותן שנים. אף על פי שסלצברגר, יהודי ממוצא גרמני, לא היה חלק רשמי ממערכת החדשות ב"טיימס", בעיתון ידעו כי הוא הכתובת לכל נושא הקשור ביהודים, וכי הוא מחזיק בעמדות חד משמעיות בשאלות הנוגעות להשמדת היהודים המתחוללת באירופה. "הם ידעו שהוא מאוד עצבני בכל הקשור לענייני יהודים ולכן פנו אליו כשסיפורים כאלה צצו", אומרת לף על מעמדו של סלצברגר במערכת.
ההחלטה לדחוק את מצוקת היהודים לעמודי הפנים לא נעשתה כלאחר יד ולא התקבלה בלא נימוקים. הספר מתעד תכתובות של סלצברגר ועדויות של אנשים ששוחחו עמו, שמסבירות את המניעים מאחורי החלטתו שלא להדגיש את שואת בני עמו.
במכתב לשר האוצר הנרי מורגנטאו הוא כותב כי אל לממשל האמריקאי לטעות ולחשוב כי ישנו עם יהודי אחד. "ודאי שאין מכנה משותף בין אותם יהודים מסכנים שעכשיו מגורשים מבתיהם בפולין לבין אנשים כמונו".
מדיניותו של המו"ל חילחלה חיש מהר לכל דרגי העיתון והסיקור של יהודי אירופה נעשה בהתאם:
השמדת 15 אלף יהודי חארקוב הוצבה בעמוד 19 ליד מודעות על מכירות סוף עונה.
חיסול גטאות קראקוב ולודז' נכנס לעמוד 5.
גירוש יהודי הולנד לעמוד 6.
ואילו ב-27 באוגוסט 1943 הופיעה הידיעה "3 מיליון יהודים הושמדו על ידי הרעבה מכוונת, עבודת כפייה, הגליה, פוגרומים ורצח שיטתי במתקני השמדה שניהלו הגרמנים", בעמוד 7 של העיתון.
"ניו יורק טיימס" היה באותן שנים העיתון היחיד בארה"ב, שהיה מחויב לספק לקוראיו חדשות ארציות ובינלאומיות בסיקור מלא והיחיד בעל פריסה של כתבים בכל רחבי העולם. זאת ועוד - כבר אז נחשב ה"טיימס" לעיתון של מקבלי ההחלטות ושל קובעי המדיניות בוואשינגטון. לף גילתה כי בארכיוניהם של כמה מראשי הממשל באותה תקופה, שבהם עיינה, נמצאו לא פעם גזירי עיתונים שעסקו באירועים אקטואליים. תמיד היו אלה גזירים מ"ניו יורק טיימס". מעבר לכוח הכללי שהיה לעיתון, הוא נהנה ממעמד מיוחד בכל הנוגע ליחס ליהודים. "משום שבעלי ה'טיימס' היו יהודים, היתה נטייה לומר שאם העיתון הזה לא חושב שהשמדת היהודים באירופה היא סיפור חשוב, אז למה שמישהו אחר יתעניין בזה", כותבת החוקרת לף.
סלצברגר לא שינה את דעותיו בנושא גם אחרי שהסתיימה המלחמה ושוחררו המחנות, ו"ניו יורק טיימס" המשיך לדחוק את הסיפור היהודי לשוליים. הדיווחים מאירופה על הקורבנות ועל העקורים התעלמו בשיטתיות משואת היהודים ולא התייחסו אל היהודים בנפרד משאר קורבנות המלחמה ונפגעיה. זאת גם כשהמספרים, שכבר היו ידועים באותה עת, הוכיחו כי היהודים לא היו קורבנות מקריים.
גם כאשר יהדות אמריקה אימצה את הציונות סלצברגר נותר אנטי-ציוני מובהק וניהל על כך ויכוחים ומריבות עם ראשי הקהילה היהודית. באחד המקרים אף טען כי אחת הסיבות לכך שכל כך הרבה יהודים נרצחו בשואה היא הדגש ששמו הציונים על פלשתינה, במקום על הצלת יהודי אירופה.
מאמר נוסף בעברית מזכיר את הספר. "בשנה האחרונה למלחמת העולם, סיקור האירועים ב"טיימס" היה מינורי", כותב אריה קיזל ב'הארץ'. מחקר משווה שערך הוא עצמו באוניב' חיפה העלה כי "לא רק "ניו יורק טיימס" התעלם מהשואה. גם מקבילו הבריטי, "טיימס", נקט מדיניות דומה. המחקר עסק ב"אופן הסיקור של "טיימס" הבריטי ו"ניו יורק טיימס" האמריקאי בשנה האחרונה של מלחמת העולם השנייה (מ-1 ביולי 1944 עד 8 במאי 1945) מעלה ש"טיימס" הבריטי הדחיק עוד יותר את הטיפול בשואה ובסוגיית הפליטים והעקורים היהודים ונקט כלפי סוגיות אלה מדיניות של אפלה תקשורתית." במחקרו הוא מצא ש"ב-11 החודשים האחרונים לסיום מלחמת העולם השנייה תמך "טיימס" תמיכה כמעט עיוורת במדיניות הממשלה הבריטית ודחק הצדה את סוגיית הפליטים והעקורים באירופה, ובמיוחד היהודים. אירועים מרכזיים כמו שחרור מיידאנק, שחרור אושוויץ-בירקנאו, וכן גילוי אלפי גופות של הרוגים ובהם ילדים רבים, לא זכו לסיקור במקום ובהדגשה הראויים. מהידיעות והדיווחים המועטים שהופיעו ניתן להתרשם, כי הטבח נעשה ב"אזרחי גרמניה".
ראיון עם פרופסור לף לרדיו Voices on Antisemitism .
כתבה של Yonatan Silverman (באנגלית) בנתיב
אתר Times Watch שעוקב אחר אחר האג'נדה של העיתון
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה