טוני בלייר: נאום אהבה לישראל, ועל מסע הדה-לגיטימציה של ישראל

טוני בלייר, Tony Blair, ראש ממשלת בריטניה לשעבר, (1997 - 2007), עשר שנים כיהן כראש ממשלת בריטניה מטעם מפלגת (השמאל הבריטית) הלייבור. לא היה 'שפוט' של ישראל מעולם. כיום משמש שליח למזרח התיכון, מטעם הקוורטט האירופאי.
כותבת על כך לילך סיגן בגלובס:
למה מי אתה, טוני בלייר?
מסתבר ששליח הקוורטט הנכבד מודאג הרבה יותר מאיתנו ממסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל.
אז מה אתם אומרים על מה שאמר השבוע טוני בלייר בעניין מסע הדה-לגיטימציה שמתקיים באירופה נגד ישראל?
אה, לא שמעתם על זה? טוב, נו. האמת היא שזה לא מאוד מפתיע. יש סיכוי שלא שמעתם על זה כי הוא פשוט לא צוטט בשום כלי תקשורת ישראלי.
... רצה הגורל, והייתי שם גם אני. ישבתי ליד בחור ממש חמוד מקול ישראל, שענה על מיילים ו-SMS'ים בקצב מעורר הערכה. מתישהו היה נדמה לו שהוא פספס משהו בקדחת המולטי-טאסקינג, והוא שאל אותי מה נאמר. אמרתי לו שציטטו את מרטין לותר קינג באמירה שלו מ-1967, על כך שאין דבר כזה אנטי-ציונות, כי אנטי-ציונות היא למעשה אנטישמיות. הוא גלגל עיניים ואמר: "לא מעניין". בחור טוב, שללא ספק מבין עניין. אמנם צעיר, אבל כבר יודע שככה אנחנו בוחנים נושאים היום, בתקשורת הישראלית, ושכרגע אין סחורה.

נאום טוני בלייר בכנס בנושא "איום הדה-לגיטימיזציה על מדינת ישראל", שהתקיים במרכז הבינתחומי הרצליה. הכנס נערך ביוזמת פורום הרצליה לדיפלומטיה בבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי הרצליה:
חלק 1
חלק 2
(מתורגם-ללא אישור)
ישנן שתי צורות של 'דה לגיטימציה'. האחת היא המסורתית, נשמעת באופן ברור מאז הקמתה של ישראל, צפויה. קל יותר להתמודד איתה. זוהי התקפה מצד מי שבגלוי מכחיש את זכותה של ישראל להתקיים. קל יותר לטפל בה, מפני שהיא מאד בהירה. כאשר נשיא איראן אומר שהוא רוצה שישראל תימחק מעל פני המפה, כולנו יודעים איפה אנחנו עומדים. אין בזה בכדי למזער את האיום כמובן. הוא קיים והוא רציני.
הצורה השניה ערמומית יותר, קשה יותר לזהוי, קשה יותר לחיזוי וקשה להתמודדות, כי רבים מאלה שמעורבים בה, יכחישו בלהט שהם עושים זאת. צורה זו מתחזקת באופן מסוכן. השפעתה היא איום פוטנציאלי גדול מאד, בין השאר משום שהיא אינה מובנת מאליה.

הייתי מגדיר את זה כך: זוהי התנגדות מודעת או לעתים קרובות שלא במודע, לפעמים על גבול ההכחשה, לקבל שלישראל יש נקודת השקפה לגיטימית. שימו לב, אני אומר סירוב לקבל את העובדה שלישראל יש נקודת השקפה לגיטימית. אני לא אומר סירוב להסכים איתה, אנשים זכאים בהחלט להסכים או לא, אלא על חוסר הרצון להקשיב לצד השני, להכיר בכך שיש ממש בטענותיה של ישראל, לאמץ את הרעיון שיש כאן עניין מורכב המחייב הבנה של נקודת המבט האחרת.

האתגר הוא בכך שלעיתים קרובות אין זה מגיע מתוך כוונות רעות, אלא לעיתים קרובות מתוך כוונות טובות דווקא. הם יחלקו נמרצות על האיפיון הזה של תפיסתם. הם יצביעו על מה שלדבריהם העוול הלא מוצדק שבסבל הפלשתיני, על פעולות בלתי מוצדקות של ממשלת ישראל או מצד הצבא הישראלי והם יטענו בצדק, שאי אפשר לאמר שבקורת על ישראל היא 'דה לגיטימציה'. שלה. אופן חשיבה כזה ניתן למצוא לרוב במערב. הם יאמרו שהם בעד פתרון שתי המדינות ויצביעו על כך כהוכחה להכרה המלאה שלהם בזכות קיומה של מדינת ישראל.
הבעיה היא שזה נכון בתיאוריה, בפועל הם לובשים רטייה על העין כאשר הם מביטים בטלסקופ על הצד הישראלי. במובן ממשי מאוד, הם פשוט לא רואים אותו.

כך, למשל, בעניין עזה, הם לא יקבלו את זה שאולי לישראל יש זכות לבדוק כלי שיט שנושאים מטענים המיועדים לעזה, אפילו בהתחשב בכך שרק השנה נורו מעל 100 רקטות משטח זה לעבר ישראל, עזבו רגע בצד את החקירות הנוגעות למשט, שמעוררות באופן טבעי ויכוח לוהט. אני מדבר על סירוב לקבל את העובדה, ולא משנה אופן הטיפול בעניין, שאף ממשלה ישראלית לא יכולה להיות אדישה לאפשרות של הכנסת נשק וטילים לרצועה.

לעתים קרובות אני מנהל שיחות בנושא הגדה המערבית, וזה הולך כך. מישהו אומר: ישראל חייבת להסיר את הכיבוש. אני עונה: אני מסכים, אבל היא חייבת להבטיח שכאשר היא עושה זאת, ישמר בטחונה ושימצא שם כוח פלסטיני המסוגל למנוע טרור. הם אומרים: אז אתה תומך בכיבוש. אני אומר: אני לא. אני פשוט מציין כי אם החמאס, שעמדותיו לגבי ישראל לא משתנות, ישלוט בגדה המערבית, לישראל יש זכות לגיטימית בהחלט להיות מודאגת בנוגע לביטחונה.

בשיחות קבועות שיש לי עם חלק מעמיתי האירופאים אני טוען כלפיהם: על תחייבו את ממשלת ישראל לעמוד בכללים שלא הייתם חולמים לנהוג לפיהם בארצותיכם לעולם. הרי אילו בכל אחת מן המדינות שלנו היו אנשים שחיים לידנו יורים עלינו טילים, מבצעים פיגועי טרור, דעת הקהל אצלנו היתה יוצאת מדעתה. וכל פוליטיקאי שהיה מביע עמדה לפיה אין צורך להתרגש מכך, לא היה שורד כמנהיג פוליטי הרבה זמן. המדינה הזו [ישראל] דמוקרטיה. ישראל איבדה 1,000 מאזרחיה בתקופת האינתיפדה. במונחים בריטים זה מקביל ל- 10,000 אלפים בריטים. אני זוכר את הפיגועים של שנות ה - 70 אצלנו, לא היו רבים שצידדו במדיניות של שלווה פלגמטית.

נושא 'דה הלגיטימציה' אם כך, אינו פשוט הכחשה של זכותה של ישראל להתקיים, זוהי תוצאה של דעה קדומה לפיה אין ישראל אינה רשאית להחזיק בנקודת מבט שיש לההקשיב לה.
על דבר אחד אני מצהיר כל הזמן בראיונות בעניין עזה - עם כל חוסר ההסכמה לגבי מדיניות העבר - נסו לפחות להבין למה ישראל מרגישה כפי שהיא מרגישה. ב- 2005 היא יצאה מעזה. הפסיקה את הכיבוש, הוציאה למעלה מ 7,000 מתנחלים משם, התמורה היא קיבלה טילים ופיגועי טרור. עכשיו אני מכיר את כל טענות הנגד על המשך הכיבוש בצורות אחרות על הסגר וכ'. אבל העובדה שנותרה בעינה היא: יש נקודת מבט אחרת ואתם לא יכולים להתייחס אליה כאל לא לגיטימית.

כל זה מוגבר בעוצמה באופן הסיקור. מצד אחד התמונות המוצגות בטלויזיה, אם בלבנון, בעזה או - וכך בכל מקום שמתקיים בו סכסוך - באפגניסטן, למשל, הן כה מזעזעות עד כי הן נוטות להכריע בוויכוח על ה'איך' או ה'למה' הסכסוך התחיל. כי לישראל - כמו לארה"ב או לבריטניה - יש עליונות צבאית, ובגלל שבמצבים כאלה הטרגדיה הגדולה היא מותם של חפים מפשע - התמונות הללו מעוררות כעס, אהדה וגועל שברמה מסויימת מובנים לחלוטין, אבל מצד שני מטשטשים את הבחירות הקשות שמדינות כמו שלנו עומדות בפניהן, כאשר הן נתונות תחת מתקפה.
השילוב של כל אלו יוצר עיוות מוזר בתפיסה. חלק גדול מזמני אני מבלה בישראל ומחוצה לה בחלקים שונים של העולם. אצל אלה מחוצה לה, נתפסת ישראל באופן קבוע כיהירה, מתנשאת ותוקפנית. לישראלים, יש תחושה שהעולם מבודד אותם שלא בצדק ומסרב בעקשנות להכיר בזכותם להשמיע את הצד שלהם.

העניין הוא כיצד להגיב. ראשית יש כמה כללים שצריך לכונן.
אחד, ביקורת לא שווה בהכרח 'דה לגיטימציה'. האמת היא שיש הרבה קולות ישראלים ויהודים שמתנגדים בלהט למדיניות הישראלית. אני ידיד של ישראל. יש לי ביקורת רבה על מדיניותה. 'דה לגיטימציה' היא משהו אחר לחלוטין. לפעמים היא יכולה להופיע ככזו. אבל היא לא. האחת מקובלת השניה לא. ידידי ישראל הם הראשונים שצריכים לעשות את ההבחנה הזו.

לאחר שעשינו זאת, עלינו להדגיש את העובדה ש'דה לגיטימציה' היא משהו שאכן קורה, להיות ערניים ונמרצים בזיהוי ובהתמודדות עם התופעה. זה לא צריך להיעשות בצורמנות, אבל יש לעשות זאת בעקשנות. המטרה: איננה לגרום לאנשים להסכים בהכרח עם נקודת המבט של ישראל, אבל להתעקש שיקשיבו לה, לשכנע אותם לפחות להיות בעמדה של מוכנות להבנה.
במקום שיש הסתה, יש לחשוף אותה.
במקום שיש עמדה חד צדדית, יש להביא את הטיעונים הנגדיים.
להיות תמיד בכל מקום ולהשמיע את קולנו - ולא רק את קולות הפוליטיקאים - אלא את קולם של האנשים הרגילים. ולעשות את זה באופן שיטתי ובקול ברור ואחיד.

שנית, ישראל צריכה תמיד להראות ככזו שרודפת אחר השלום ופועלת באופן אקטיבי לצורך כך.
אני לא מתכוון להיות בעד שלום באופן כללי אלא להיות אקטיבית ולפעול להשגתו. לכן שיחות הקירבה שעומדות להפתח בקרוב חשובות כל כך, כי הן מראות לעולם שגם ממשלת נתניהו מחוייבת ופועלת להשגת השלום... אני דוחה את הביקורת לפיה הכל רק הצגה, אני חושב שישראל מוכנה לפתרון של מדינה פלשתינית אם רק יובטח בטחונה, זו החלטה אמיצה מאד מצד נתניהו ונכונה.
...
רביעית. בצד תגובה חזקה ל'דה לגיטימציה' חייבים להתמודד גם עם בקורת שהיא לגיטימית.
הכוונה לביקורת על תנאי החיים של הפלשתינאים. אני מתכוון לשיפור בחיי היומיום של הפלשתינאים. משהו שכבר נעשה בשנה האחרונה וחייב להמשיך ולהעשות...
שינויים כאלה יביאו לא רק לשיפור בחיי הפלשתינים אלא יטפלו בדלק שמזין את השנאה לישראל - בעיקר דרך המדיה הערבית, הדיעה שהסבל הפלשתיני אינו רק בלתי מוצדק אלא סוג של השפלה. כבוד הוא קונספט חשוב מאד. יש להתחשב בצורכי בטחון אבל על ישראל לחפש תמיד דרכים לצמצם את שלילת הכבוד שהוא תוצאה בלתי נמנעת כמעט מצעדים שנובעים מצורכי הבטחון, אבל צריך תמיד למצוא דרכים למנוע השפלה שאינה נחוצה.
בענין עזה - האמת, אפשר להצדיק את ההגבלות על עזה מטעמי בטחון... אבל טיעון בטחוני הוא הבסיס היחיד שניתן לטעון לזכותו בקשר להגבלות. מדיניות שמבוססת על איומים על בטחונה של ישראל היא הדבר היחיד שידידי ישראל יכולים להשתמש בו כטיעון להגנתה.

נקודה אחרונה. חובתנו הקולקטיבית - שלכם ושלי - להתווכח בתקיפות נגד ה'דה לגיטימציה' של ישראל.
זו גם החובה של כולנו להצטייד בטיעונים ובנרטיב שאנחנו יכולים להגן עליהם, כאלה שאיתם אנחנו יכולים להשיב באותם מקומות שהם נגד ישראל, בגאווה ובביטחון.

אני רוצה להסביר לכם למה אני כה נלהב בתמיכתי בישראל. זוהי דמוקרטיה. יש לה פרלמנט תוסס, הפוליטיקאים שלה, ובכן איך לאמר זאת.. אינם מרוסנים באופן שנראה לעין... יש לה עתונות חופשית. האנשים בה הם בעלי זכויות והן נאכפות. לאחרונה היה לי ויכוח עם ידיד בנוגע לישראל. אמרתי לו: "אוקיי בוא נניח שאתה נאשם בפשע שלא ביצעת ושהעונש עליו הוא 20 שנות מאסר. ואתה ביקורתי כלפי השלטונות. תגיד לי: תחת איזו מערכת צדק של איזו מדינה באזור הזה, היית מעדיף לעמוד למשפט?" הוא התפתל קצת ולבסוף אמר: "זו לא הנקודה". "אבל זו הנקודה" עניתי לו.

הביטו בעולם סביב על מה אנו מעריצים את העם היהודי ואני אומר זאת כמי שאינו יהודי: על תרומתם לאמנות, לתרבות, לספרות, למוסיקה לעסקים ולפילנטרופיה. זו רוח שניתנת לזיהוי, פתוחה ונפלאה למדי. כל גזענות, הוא היפוכה של הרוח הזו. זוהי רוח חופשית. בחג קראתי את הביוגרפיה החדשה של איינשטיין. בחייו המוקדמים הוא לא התעניין רבות בנושא, אבל מאוחר יותר הפך לתומך נלהב של ישראל. אבל הביטו על האופי של ישראל שהוא תמך בה: כמו איינשטיין עצמו - חשיבה חופשית, חשיבה מרדנית אפילו, אבל מכוונת מאין כמוה אל העתיד.
זו ישראל שאנשים כמוני תומכים בה. לכן שימרו על זה, החזיקו בזה. אני לכשעצמי אדם דתי. אבל החברה שבה אני רוצה לחיות היא כזו שאינה מתייחסת אלי באופן טוב יותר בשל כך, והשקפותי אינן שוות יותר מהשקפותיהם של האחרים, חברה שתומכת במדע טכנולוגיה ובקדמה בלי דעות קדומות. התשובה הטובה ביותר ל'דה לגיטימציה' על ישראל טמונה באופיה של ישראל ובפתיחות שלה, בחשיבה החופשית והלא שגרתית של הישראלים. אלה האנשים ואופן החשיבה שבנו את מדינת ישראל. זו הסיבה ש'דה הלגיטימציה' של ישראל אינה רק פגיעה בישראל אלא בכל מי שחולק את הערכים של הומניזם ורוח האדם החופשית.
הדבר האחד שמדהים אותי ואפילו מזעזע אותי במקצת הוא עד כמה השתפרו ידיעותי והבנתי את הבעיות באזור מאז הפכתי לשליח הקוורטט, לעומת מה שידעתי בהיותי ראש ממשלה... מה שיצרתם כאן בשישים השנים האחרונות הוא דוגמא מופלאה עבור כל העולם.
"אולי," כפי שמציעה לילך סיגן בכתבה, "כדאי שפשוט נמנה את בלייר לשליח ישראל לקוורטט במקום שיהיה שליח הקוורטט לישראל? הוא לפחות יודע את העובדות ומסוגל להסביר אותן. אנחנו, לעומת זאת, אפילו לא טורחים לצטט אותו."

למי שמתעניין ב'גלובס' מתפרסם הנוסח באנגלית של הנאום.
אה, ויש את הגיסה הסלבריטאית: Lauren Booth 'פעילת השלום' לורן בות'

תגובה 1:

דורה אמר/ה...

זה מדהים איך עם שלם לא מסוגל לסבול שיעבירו עליו ביקורת ולא חושב כלל שיש למישהו זכות להעביר עליו ביקורת. פשוט מזעזע. אני גרה כעת בגרמניה ומפה ישראלנראית לא טוב בלשון ההמעטה, אך ורק בגלל ההתנהלות המתנשאת שלה.