הפרת הסכמי ורסאי וההתחמשות הגרמנית החלו הרבה לפני שהיטלר עלה לשלטון

יצחק נוי, בביקורת על ספרם של פרופ' מיכאל הרסגור אהוד פוקס, רגעים היסטוריים ורגעים היסטריים (הוצאת דביר) כותב:
הערה הנוגעת לקריסתה המבישה של צרפת תחת לחץ צבא גרמניה במאי 1940. המחברים שבים ומדגישים: "המפלה הזאת מדהימה שבעתיים בהתחשב בכך שלמדינה התוקפת לא היה כמעט צבא רק שבע שנים קודם לכן" (שם. ע' 188) האומנם?

כבר בשנת 1922 בעקבות הסכם ראפאלו, החלה גרמניה הוויימרית בשיתוף פעולה צבאי חשאי עם בריה"מ של לנין. האיש שעמד מאחוריו היה שר החוץ של גרמניה, וולטר רתנאו (Walther Rathenau). הוא היה יהודי והבעלים של מפעלי א.א.ג (A.E.G) שיסד אביו אמיל
...
הפעולות שבאו בעקבות ראפאלו נעשו מתוך הפרה בוטה של אמנת ורסאי משנת 1919 שקבעה את תנאי הסיום של מלחמת העולם הראשונה. ההסכם הגביל את צבא גרמניה למאה אלף חייל ואסר עליה להחזיק חילות שריון ואוויר. בפועל שקדו בריה"מ וגרמניה על פיתוח טנקים ואימוני שריון משותפים, בניית אווירוני קרב ועוד... הם לא נמנעו אפילו מניסיון ליצר גזים רעילים. ההסכם אפשר העברת מידע טכנולוגי מתקדם מגרמניה לבריה"מ. אנדריי טופולב, המהנדס הרוסי המוכשר, השתלם בבניית אווירוני מלחמה בבית החרושת של חברת יונקרס הגרמנית. המפעל הוקם בפרבר פילי (Fili) שבמוסקבה. היינץ גודריאן שהטנקים שלו כבשו בסערה את פולניה וצרפת, השתלם בתורת השריון בבסיס האימונים הגדול של הצבא האדום בקאזן, בירת הרפובליקה הטטארית. שם הכיר את מיכאיל טוחצ'בסקי ואת יונה יקיר, שני הרפורמאטורים הגדולים של השריון הסובייטי...

צבא הוורמאכט צועד בפאריס, 1940

הרשימה ארוכה ודי אם נזכיר כי הפעילות הבלתי חוקית ההיא נמשכה למעלה מעשור טרם עלייתו של היטלר לשלטון בינואר 1933. עולה מכאן כי בהתנפלו על צרפת באביב המקולל של 1940, עמדו מאחורי צבא גרמניה כשמונה עשרה שנות התפתחות ועיצוב ולא שבע כפי שקובעים המחברים ברגע של הסח הדעת....

סיכומם של דברים מורה כי סגנון קליל- וליצני המתמודד עם אירועים חובקי עולם מחור ההצצה במנהיג חשוף השת, היא גישה לגיטימית וראויה. זאת אף זאת, היא עשויה להגדיל את מספר המתעניינים בסיפור ההיסטורי. אלה בתורם ילמדו לבחון את מנהיגיהם באופן שקול וענייני. אין טוב מכך לרווחת הדמוקרטיה. בד בבד יש לחזור ולקבוע: כתיבה היסטורית, גם כשהיא מופנית לקהל קצר רוח וחובב רכילות, אינה פטורה ממשא הבהירות וההוכחה.

בהקשר לרצח ולתר רתנאו:
המתנקשים היו קצינים לשעבר, בוגרי אותה יחידה צבאית, בריגדת אֶרהארדט, שבה היה מוקד תוסס של פעילות לאומנית. הבריגדה עצמה פוזרה לאחר שנכשל קשר שביקשה לבצע במטרה להשתלט על ברלין. אולם מפקדה, קפטן ארהארדט, הוסיף לפעול באין מפריע במינכן במטרה להפיל את המשטר, הבוגדני לטעמו. מינכן תססה אז מפעילות כזו. בין היתר, פעל שם ארגון קטן שבראשו עמד אוסטרי צעיר בשם אדולף היטלר...
בראש המתנקשים עמדו שני קצינים משוחררים, ארווין קֶרְן והרמן פישר. במכונית הרצח נהג סטודנט בן 21 בשם ארנסט ורנר טכוב. למזימה היו שותפים עוד כמה צעירים, חלקם בני חמש עשרה עד שבע עשרה בלבד. כולם נחשבו לבני טובים, ולמעשה בשעתו נחשבה כל הפרשה למעין מעשה שנבע מלהט נעורים ולא לפעולה של מחתרת צבאית מאורגנת ובעלת שורשים עמוקים באוכלוסייה. קרן ופישר לא הועמדו לדין מעולם. שלושה שבועות לאחר הרצח, כאשר צרה המשטרה על הבית בו הסתתרו, הם בחרו בהתאבדות על פני נפילה בשבי. פעולה זו הפכה את המשפט לאירוע שבו הועמדו לדין רק משתתפיו המשניים של הרצח. היו אלה טכוב, אחיו גרד (שהיה אז בן שש עשרה) וארנסט פון סולומון (בן עשרים), גם הוא חייל לשעבר בבריגדת ארהארדט.

ותפנית מעניינת: ארנסט ורנר טכוב (Ernst Werner Techow), שינה את דעותיו ונודע מאוחר יותר כמי שהציל יהודים רבים בתקופת מלחמת העולם השנייה.
טכוב נידון אז לחמש עשרה שנות מאסר. מתברר כי בשל התנהגותו הטובה שוחרר ממאסר כעבור חמש שנים בלבד, ב-‏1927. מייד לאחר מכן התגייס ללגיון הזרים [הצרפתי], שינה את שמו לארנסט טסייה, ושירת בין היתר במרוקו, בסוריה ובהודו־סין. ב-‏1932 קיבל אזרחות צרפתית ואף זכה לציון לשבח.

בימי שירותו בלגיון הוסיף טכוב לתהות על הבעיה היהודית. כששירת בסוריה למד מעט עברית. עד מהרה פיתח דעות אנטי־נאציות.
לאחר שביתת הנשק של 1940 הציע היטלר לכל הנתינים הגרמנים בלגיון הזרים להפר את החוזים האישיים שלהם ולשוב לגרמניה, רובם אמנם עשו כן, טסייה סירב אך התפטר מהלגיון.
ב-‏1941 פעל במארסיי כמשקיף מטעם אחת המדינות שלחמו בגרמניה ותפקידו המיוחד היה להבריח אנשים לספרד. לג'ורג' הראלד שפגש בו באותם ימים אמר: "בד בבד עם כל אחד המשלם תמורת הברחתו אני מבריח שלושה אחרים שאין להם פרוטה, ומהם אינני לוקח כלום". מאוחר יותר נודע שבאותם ימים הצליח טסייה להציל כמה מאות אנשים, ושבחוגי הפליטים במארסיי היה ידוע כ"ועד עזרה של איש אחד".

על "התפנית המופלאה של ורנר טכוב" אפשר לקרוא בהרחבה אצל אורי קציר באתר האייל הקורא
הסיפור מסופר בספר George W. Herald :My Favorite Assassin

תנועת פרייקורפס (Free Corps - Freikorps) היתה אוסף של מיליציות פרא-צבאיות שעל אחת מהן נמנו המתנקשים. מלכתחילה הן הוקמו על מנת להגן על הממשל הסוציאל דמוקרטי של רפובליקת ווימאר השברירית מפני תנועות השמאל הרדיקלי (רוזה לוכסמבורג וחבריה, ספרטקוס, Volksmarine Division) שהאמינו כי הגיעה שעתה של המהפיכה הגדולה ועשו זאת בדרך הידועה: ערעור הסדר הציבורי באמצעות שביתות פרועות, קרבות רחוב, הפיכות מקומיות.
על Freikorps במאמר: Alienated from Peace: The Freikorps Movement in the Weimar Republic (עמוד 158)
ובבריטניקה.