מאת: Ingo Way מאמר שפירסם במגזין הגרמני Cicero על חוויותיו באזורנו.מחנה הפליטים 'עיידה' נמצא בבית לחם מאז 1950. מתגוררים בו כ-3,000 תושבים - צאצאי אותם ערבים שברחו מישראל בזמן מלחמת 48'.
מחנה הפליטים, המתוחזק ע"י אונר"א, אינו נראה כלל כמו שמישהו עשוי היה לדמיין כ"מחנה". הבתים בעיידה הם מבנים מאסיביים, והוא נראה יותר כמו שכונה, אפילו לא שכונת עוני.
האם זו רק פרשנות לא מבוססת שלי או המציאות? מיד נראה.
אני נכנס ל'מרכז לאג'י', מעין מרכז קהילתי של תושבי עיידה, יש בו טרקלין, מטבח קטן, איזור קפה אינטרנט וחלל תצוגה, בו מוצגת תערוכת צילומים של מחנות פליטים שונים, אחרים.
בקומה השנייה אני פוגש את חולוד אל עג'ארמה, רכזת תרבות ומדיה במרכז לאג'י. חולוד נולדה לפני 23 שנה בעיידה, סבתהּ הגיעה מכפר בשטח ישראל, שאינו קיים עוד. היא למדה באנגליה על כן היא דוברת אנגלית במבטא בריטי בולט. והיא מדברת הרבה - רהוט, שוטף, מלא בטחון עצמי.
חולוד אינה חובשת מטפחת [מסורתית] כי אם כובע סרוג ורוד המכסה את כל שיער ראשה. מעל סוודר ורוד היא לובשת מקטורן שחור, חצאית משובצת מכסה את ברכיה, אך מאפשרת הצצה אל הגרביונים השחורים שעל רגליה ומגפי הקרסול האופנתיים אותם היא נועלת. היא מוצאת חן בעיני, חולוד. היא משכילה ויפה, ומאז ומתמיד היתה לי חולשה למבטא בריטי.
בתום לימודיה חזרה חולוד לעיידה. מטרתה היא "שיבה" לישראל, אף שמעולם לא היתה שם. "ההחלטה להשאר פליטה היא החלטה פוליטית", היא מודה. עבורה ועבור שאר התושבים בעיידה האפשרות להתחיל בחיים חדשים במקום אחר לא באה בחשבון, או אפילו להפוך לתושבים רגילים בבית לחם - שכן אז הם יאבדו את מעמד הפליטות שחל עליהם מטעם אונר"א. "אנחנו לא רוצים נורמליזיציה", היא אומרת, "אנחנו רוצים להשאר פליטים כדי שנוכל לממש יום אחד את זכות השיבה שלנו".בנקודה הזאת חייב להאמר משהו על אונר"א. לאו"ם שני אירגונים המסייעים לפליטים: סוכנות UNRA - עבור הפליטים הפלסטינים, והסוכנות הנוספת, UNHCR - עבור כל שאר הפליטים בעולם. באשר לאחרונים, זכותם למעמד פליטות מוגבלת לדור הראשון בלבד. מעמד הפליטות אינו עובר בירושה. בהתאם לכך UNHCR פועל להשגת זכויות אזרח מלאות עבור הפליטים שעזבו את מדינתם, במדינות נותנות המחסה. קיומם של מחנות פליטים הוא מצב ש UNHCR פועל למצוא לו פתרון שיביא לסיומו.
זה לא המצב באונר"א. המנדט של אונר"א שונה בתכלית. משימתם כפי שהם רואים לנגד עיניהם היא לטפל במחנות הפליטים ברצועת עזה, בגדה המערבית, בלבנון, סוריה וירדן, והם מחילים את מעמד הפליטות מדור לדור עד קץ הימים, והסוף לא נראה באופק.
חולוד, גם היא, עפ"י הגדרת האו"ם, פליטה - היא היתה כזו גם אם הייתה נשארת באנגליה - גם ילדיה יהיו פליטים. אחותה של חולוד חיה בירדן ונשואה לאזרח ירדני. בזכות נישואיה היא רשאית לבחור בין אפשרות להפוך אזרחית ירדנית או להמשיך ולהחזיק במעמדה כפליטה פלסטינית. היא בחרה באפשרות השניה. הורשת מעמד הפליטות היא חריג יוצא מן הכלל שהאו"ם יצר עבור הפלסטינים בלבד ולא עבור אף אחד אחר.
חולוד לא רואה בזה בעיה, "כן, זוהי זכות מיוחדת שניתנת רק לנו, למה? כי מדובר בצדק!", שלא במפתיע חולוד לא מייחסת כל חשיבות למו"מ שמתנהל בין הרשות הפלסטינית וישראל. "העם שלנו לא רוצה בפיתרון של שתי מדינות. ההנהגה שלנו לא פועלת בשמנו, והישראלים יודעים זאת היטב." אז מה "העם" כן רוצה, שאלתי. מה חולוד רוצה? "מדובר על זכותנו על המדינה שלנו", היא עונה. "ויתור על כך זו לא רק בגידה בפליטים, זו תהיה בגידה בפלסטין. לא בשביל זה נהרגו השהידים שלנו".
אני חש בחילה קלה. מולי לא עומד איזה פנאט צווחני, אלא אישה צעירה עם חינוך מערבי שמדברת בקול שקט ושלו על דם ואדמה, כאילו מדובר בדיון על פגישת עסקים כלשהי. היא אומרת באופן ברור מאוד למה הם מייחלים: מדינה אחת, בין הירדן לים התיכון, אליה יוכלו לשוב כל הפלסטינים, צאצאי הפליטים משנת 1948 המפוזרים כיום בכל העולם.
זה המקום להזכיר: בזמן מלחמת העצמאות של מדינת ישראל ב 1948, עזבו כ-700,000 ערבים את השטחים של מדינת ישראל של ימינו. חלקם אולצו לעזוב, חלקם עשו זאת מרצונם בתקווה לחזור לאחר נצחון מדינות ערב. אבל מדינות ערב הפסידו במלחמה אותה הם יזמו. כיום בין 4 ל-5 מיליון אנשים מחזיקים ססטטוס של "פליטי פלסטין". חולוד אפילו מדברת על 8 מיליון, אם זה היה תלוי בה – כולם יורשו לחזור ולהתיישב בישראל.
העובדה שלעולם לא ניתן יהיה להגשים זאת בדרכי שלום לא נראית חשובה במיוחד בעיניה של חולוד, כי הרי מנקודת המבט של ישראל, זו אפשרות בלתי מתקבלת על הדעת - זו תהיה סופה של ישראל כמדינת העם היהודי.
"למה צריך מדינה יהודית?", היא שואלת רטורית, "אין ספק שכולנו יכולים לחיות במדינת פלסטין הדמוקרטית" וזו כמובן, היא מוסיפה, תהיה בעלת "רוב פלסטיני". ומה יקרה למיעוט היהודי במדינה כזו? שאלתי, "אלה בעיות קטנות ולא חשובות. בסופו של דבר יימצא להן פתרון"
מה שמפחיד בעיני כל כך בחולוד אל עג'ארמה, הוא לא כל כך החוסר המוחלט שלה בביקורת עצמית, גם לא הקיצוניות שלה - לעומתה, דובר המתנחלים, דוד וילדר מחברון, נשמע כמו פציפיסט פייסני (והוא, אגב, מייצג רק מיעוט קטן ביותר בחברה ישראל).
מה שמפחיד אותי באמת הוא זאת: אף נציג של האו"ם, שבנו את בתי הספר ואת המרכז הקהילתי בעיידה, ולא האיחוד האירופי, שממן את מחנות הפליטים, ואף לא אחד מעובדי כל סוכנויות הסיוע המערביים והארגונים הלא ממשלתיים הפועלים כאן – אף לא אחד מהם אומר לחולוד חד וחלק שהדרישות שלה לא רק שאינן הומניות – כי משמעותן כמובן הוא גירוש ונישול היהודים בישראל, וזאת בלשון המעטה - אלא גם שהן לא ריאליסטיות. אף לא אחד אומר, "לא תקבלו את מה שאתם דורשים. במקום זאת פעלו להשגת פשרה בדרכי שלום עם הישראלים, תאמצו את פתרון שתי המדינות ותזנחו את איומי 'זכות השיבה' שלכם. קחו אחת ולתמיד אחריות על חייכם ועל חיי עמכם, בנו תשתיות ופרקו את מחנות הפליטים. הפסיקו לחיות מכספי האו"ם והאיחוד האירופי, קחו את עצמכם בידיים." אף אחד לא אומר להם זאת כי אף אחד לא חושב כך. אף אחד לא מוטרד גם מהגרפיטי שאפשר למצוא על כל בית, ציור שמראה את מפת פלסטין הבלתי מחולקת שמאשש את העובדה שהדרישות הפלסטינים כוללות גם את תל אביב הגדולה. זו החוויה המדכאת ביותר שחוויתי במחנה הפליטים עיידה.
מבוסס על תרגום המאמר מגרמנית לאנגלית באתר Elder of Ziyon
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה