שעה 21:14 של ליל ה-27 בפברואר 1933, פחות מחודש לאחר מינויו של אדולף היטלר לקאנצלר, ושבוע לפני הבחירות הכלליות שעמדו להתקיים במדינה, התקבלה הודעה בתחנת מכבי האש בברלין על כך שבניין הרייכסטאג עולה בלהבות. האש נראתה מתפשטת מכמה מוקדים, ועד להגעת הכבאים והשוטרים, הביא פיצוץ עז להריסת אולם המליאה. השוטרים מצאו בחצר המבנה בחור הולנדי צעיר מבולבל וחצי ערום בשם מרינוס ואן דר לובה.
הוא נמצא אשם, והוצא להורג בעריפת ראשו ב-10 בינואר 1934, שלושה ימים לפני יום הולדתו ה-25. שאר הנאשמים זוכו מחוסר ראיות.
נסיבות ההצתה המדויקות שרויות עד היום בערפל. רוב ההיסטוריונים מסכימים שוואן דר לובה אכן היה מעורב בהצתה, אולם נראה בלתי סביר שהצליח לבדו להכניס כמות גדולה של חומרים דליקים ולפזר אותם בנקודות רבות בבניין. סברה רווחת היא שהנאצים שכנעו אותו להצית את הבניין, אולם במקביל הטמינו חומרי תבערה נוספים בבניין ללא ידיעתו. ישנן עדויות כי חומרי הדלק הוטמנו על ידי אנשי SA בראשות קארל ארנסט במנהרה שקישרה את הרייכסטאג לבניין לשכתו של גרינג, שהיה יו"ר הבית.
ועוד:
ב-27 בפברואר 1933, זמן קצר לאחר מינויו של היטלר עלה הרייכסטאג באש, כנראה ביוזמתם של שר התעמולה יוזף גבלס ונשיא הרייכסטאג הרמן גרינג. ואן דר לובה שנמצא במקום ביחד עם עוד שלושה קומוניסטים מבולגריה ובהם גאורגי דימיטרוב, לימים ראש ממשלת בולגריה, כל הנאשמים זוכו מחוסר ראיות פרט לוואן דר לובה אשר נמצא אשם והוצא להורג בעריפת ראשו ב-10 בינואר 1934, שלושה ימים לפני יום הולדתו ה-25. [עפ"י וויקפדיה הוא נולד בשנת 1909].
אבל ישנה גירסה אחרת, מוכרת קצת פחות.
מתוך ביוגרפיה, שונה במקצת מן המקובל, באתר libcom.org, (הם מצהירים על עצמם כדוגלים ב"libertarian communism", שזה סוג קומוניזם שנוטה יותר לאנרכיזם) נראה שאימצו את מרינוס אל חיקם (יתכן שאומנם היה):
ביוגרפיה קצרה של מרינוס ואן דר לוּבֶּה, Marinus Van der Lubbe, חבר המועצה הקומוניסטית ההולנדית אשר הצית הרייכסטאג
 |
| מרינוס ון דר לובה נולד ב 13 ינואר 1911 בליידן, הולנד מת ב 10 ינואר 1934 – בבית הכלא לייפציג, גרמניה. בן 23 היה במותו. |
לאחר מות אמו, בהיותו בן 10 בלבד, עבר להתגורר במחיצת אחת מאחיותיו, ב- Oegstgeest שליד ליידן. הוא החל ללמוד בבית הספר הפרוטסטנטי במקום, כאשר שלוש אחיניותיו הצעירות נתונות להשגחתו. בן 14 בלבד הוא נרתם לעזור בפרנסת הבית והחל לעבוד. הוא עבד כשוליה אך המשיך ללמוד בבית ספר ערב. דיונים בין עמיתיו לעבודה עוררו אותו להתעניין ברעיונות מהפכניים והוא הצטרף לארגון הנוער של המפלגה הקומוניסטית ההולנדית, De Zaaier (הזורע). עקב טבעו העצמאי וסלידתו מאוטוריטות, החל האוטודידקט הצעיר לפקוד את הספרייה הציבורית של ליידן שם קרא ספרי פילוסופיה. בין היתר קרא את ספרו של הנרי פורד ["מורו הרוחני" של היטלר-כעדותו שלו, והכוונה כנראה לספרו האנטישמי בשם "international jew"], את קפיטל של מרקס וספר מסע מטיבט לסין.
בשנת 1924 הוא נפגע בתאונת עבודה באתר בנייה שם עבד באותה העת. שניים מעמיתיו לעבודה כמתיחה 'הלבישו' על ראשו דלי. שאריות של סיד בתחתית הדלי חדרו לעיניו והוא טופל בבית החולים. באוקטובר 1927, נפגע שוב בתאונת עבודה באתר בנייה אחר בו עבד, כאשר אירעה שם התמוטטות. פציעתו השנייה היתה חמורה יותר, עינו הימנית נפגעה קשה והוא אושפז למשך מספר חודשים בבית החולים. לאחר שנותח, עינו לא חזרה עוד לתפקוד מלא. בעקבות זאת, החל מקבל קצבת נכות שבועית. להשלמת הכנסה עבד בעבודות זמניות שונות: במכולת, היה מלצר בבית קפה בתחנה בליידן, מלח בספינה, מכר תפוחי אדמה בדוכן רחוב ועוד. הוא הקפיד על פעילות אתלטית ושמר באדיקות על כושר גופני בעיקר נהג לשחות. ידוע שחבריו כינו אותו "דמפסי" ע"ש המתאגרף האמריקאי המפורסם.
כפעיל מסור ונלהב של הנוער הקומוניסטי, ובעקבות מעורבותו באספות פומביות הפך ליעד משטרתי. גיסו, שלא היה מאושר מפעילותו הפוליטית, יעץ לו לעזוב את ליידן.
מרינוס שכר חדר מרוהט בדירה. שותפו לדירה היה פיט ואן אלבדה (Piet van Albada), סטודנט לרפואה, אופוזיציונר במפלגה הקומוניסטית, שהיה קרוב לאינטרנציונליסטים של GIC (Groups of Internationalist Communists).
מרינוס יצא למסע, לא ארוך, ברחבי בלגיה וגרמניה את רובו עשה רגלי ובטרמפים. הוא הגיע לקאלה, שם חשב לחצות את התעלה בשחייה (אך זנח את הרעיון). באוקטובר, שוב בליידן, שכר חלל אותו הפך לאולם פגישות של ליגת הנוער הקומוניסטי, וקרא לו 'בית לנין'. הוא כתב כרוזים ועלוני הסברה, היה מעורב בשביתות, הפגנות של מובטלים ובאספות ציבוריות. בשנת 1929, חילוקי הדעות עם המפלגה הקומוניסטית הובילו אותו לפרוש ממנה ארבע פעמים! הוא מתח ביקורת על ההנהגה אותה האשים בפחדנות ובתפיסות ביורוקרטיות והחל לפקפק בטקטיקת השימוש בפרלמנט, שלדעתו, הסיט את האנרגיה של המיליטנטים. בהשפעת ואן אלבאדה וחבריו, הוא התקרב לעמדות המועצה הקומוניסטית.
נקודת מפנה
1931 סימנה נקודת מפנה עבורו. מסעותיו העמיקו את השקפת עולמו. היה לו רצון עז לבקר בברית המועצות, בה ראה עדיין את "ארץ הסוציאליזם". הוא היה מודאג מעליית הפאשיזם בגרמניה וחש שהמאבק הבלתי מתפשר נגד עלייתו הוסט ע"י טקטיקות אלקטוריאליות שהיו שטחיות בעיניו. באפריל, תכנן עם חברו הנק הולורדה מסע לרוסיה תוך חציית אירופה. הם תכננו לממן את המסע במכירת גלויות תעמולה בדרך. בסניף המפלגה הקומוניסטית בליידן סירבו לעזור להם בכך, הולוורדה ויתר על הרעיון, ומרינוס פרש בעקבות זאת מן המפלגה, הפעם לתמיד.
למרות הכל הוא יצא למסע לבדו. בהגיעו לברלין והתייצב בקונסוליה הסובייטית. אבל הסכום שנדרש עבור ויזה היה מעל ליכולתו והוא ויתר על תוכניתו להמשיך לרוסיה ופנה לחזור להולנד. בגרונאו שעל הגבול, נעצר באשמת מכירה בלתי חוקית של גלויות "תעמולה קומוניסטית", הוא שוחרר לאחר 10 ימים בכלא, ושב סוף סוף לליידן.
בספטמבר יצא לדרך שוב. חצה את גרמניה, ישן בבתי איכרים ובבתי מחסה ציבוריים עבור מובטלים והגיע לבודפשט שם התאהב בזונה צעירה וביקש ממנה לוותר על מקצועה לחלוק את חייה עימו. היא דחתה את הצעתו. במסעו זה הרחיק עד בלגרד בדרך עבד בכל מקום אליו הגיע ושוקד על כתיבת יומן מסע.
בחזרה להולנד. הוא הגיע לאנסחדה (Ensched) בעת שפרצו שם שביתות (ללא אישור) בתעשיית הטקסטיל. הוא כתב על שביתות אלה עבור GIC. כאשר לא נמצאה כל עבודה עונתית זמינה, הוא הגיש בקשה לקצבת אבטלה ללשכה לעזרת המובטלים בליידן. הוא הגיש בקשה לקבלת סיוע בהקמת ספרייה לפועלים ולמובטלים. הלשכה סירבה לממן "פרויקטים חברתיים" כגון זה. בינואר 1932 לאחר שניסיון שני שלו להשיג קצבה נדחה, הוא שבר את חלונות הלשכה ונידון לשלושה חודשי מאסר. בכדי להמנע ממאסר, הוא נסע לבודפשט ובאפריל נתפס בידי המשטרה הפולנית כשהוא מנסה לחצות את הגבול לרוסיה. עם שובו להולנד. הוא נעצר ונכלא בהאג. כשהשתחרר, בקשתו החוזרת לקצבת אבטלה נדחתה שוב והוא פתח בשביתת רעב. לאחר 11 ימים של שביתה נענתה בקשתו. זמן קצר לאחר מכן, פירסם רשימה למען המובטלים, Werkloozenkrant, בה המליץ על התארגנות עצמית ועל פעולה ישירה. המאמר כלל גם בקורת חריפה על הביורוקרטים של האיגוד.
בהמשך הוא התיידד עם אדוארד סירא (Eduard Sirach), מי שהנהיג את מרד המלחים בספינות המלחמה, Zeven Provincien, בשנת 1917 והיה פעיל בקבוצה של המועצה הקומוניסטית בליידן ה LAO (Left Workers' Opposition), אשר פרסמו את 'ספרטקוס'. הוא ערב עצמו בפעילויותיהם, לעיתים קרובות היה מעורב עמוק בעובי הארועים. במהלך שביתת הנהגים בהאג הוא היה מעורב באספות ההמוניות, מתח ביקורת על המפלגה הקומוניסטית ועל האיגודים, ופעל לקידום עצמאותם של הפועלים. ב- 1933 חלה מרינוס בשחפת העיניים ובילה שבועות מספר בבית החולים. האיש הצעיר הזה, הבין שהוא בסיכון גדול לאבד את מאור עיניו.
השתלטות הנאצים
בעקבות עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה, קיווה מרינוס כי מיליוני הסוציאליסטים והקומוניסטים הגרמניים יתעמתו עם הנאצים עימות שיתניע את המהפיכה העולמית. לעתים קרובות הוא חזר ואמר שמשהו חייב להיעשות. שבוע לאחר שעזב את בית החולים, נסע לברלין. כשהגיע לשם ב 17בפברואר השתתף במפגש של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית והיה המום לראות שהתערבות אכזרית מצד המשטרה לפיזור האסיפה לא נתקלה בכל התנגדות. הוא ניסה לעורר את האנשים לתגובה, פתח בדיונים ברחוב והעלה את הנושא במפגשים שונים בהם השתתף. בכל מקום פגש בכניעות ואדישות. ב- 23 בפברואר, נכח באספה של המפלגה הקומוניסטית, גם היא פוזרה על ידי המשטרה, ושוב ללא כל התנגדות.
מיואש בשל כך, ולנוכח חוסר התגובה מצד הפועלים אל מול הפאשיזם, החליט לפעול.
בליל ה- 25 בפברואר ניסה להצית משרד של לשכת האבטלה, מבצר כלשהו ואת ארמון הקיסרי בברלין (ללא הצלחה). ב- 27 בפברואר ניסה והצליח להצית את בנין הרייכסטאג. שם גם נלכד.
אכן, הנאצים העמידו אותו למשפט. עימו, באשמת שותפות למעשה, נשפטו ארנסט טורגלר - יו"ר המפלגה הקומוניסטית הגרמנית ברייכסטאג, גיאורג דימיטרוב - נציג הקומינטרן במערב אירופה ועמיתו הבולגרי בלאגוי פופוב, וקומוניסט בולגרי נוסף בשם ואסיל טאנב. מורינוס הכחיש כל קשר עימם והצהיר שפעל לבדו.
בהיותו בכלא הוא נכבל בשלשלאות במשך שבעה חודשים בתאו הוא פתח בשביתת רעב במחאה על תנאי מעצרו והוזן בכפייה. בסופו של דבר הבולגרים זוכו, מנהיג המפלגה הושם בכלא ומרינוס בן ה 23 נידון למוות. ב- 10 בינואר 1934, נערף ראשו בבית הכלא בלייפציג.
מותו השני של מרינוס ון דר לובה
לאחר שריפת הרייכסטאג הקימו הקומוניסטים 'ועד לעזרת קורבנות ההיטלריזם'. הועד הזה נוהל ע"י וילי מינצנברג (Willi Münzenberg), שפעל מטעם הקומינטרן, האינטרנציונל הקומוניסטי שנשלט ע"י סטלין. הועד הציג את מרינוס כפסאודו-קומוניסט וכפרובוקטור מטעם הנאצים. באוגוסט 1933 פורסם 'הספר החום' שנכתב כביכול ע"י מינצנברג אך למעשה כתב אותו אוטו כץ (Otto Katz). בספר הואשם מרטינוס על היותו "זעיר בורגני" [בז'רגון הקומוניסטי זו קללה של ממש], רברבן, מניאק דתי, ולא פחות מכך ששימש צעצוע (toy boy) עבור מנהיגי ה- SA, אותן 'פלוגות הסער', 'החולצות החומות' הנאצים! בספר הוא תואר גם כ"פדופיל הומוסקסואל חצי עיוור" והואשם כמי שפעל מטעם הנאצים בשריפת הרייכסטאג.
בלונדון הופק "משפט נגדי". הצגה שאורגנה ע"י אותו ועד (בהנהגתו של מינצנברג) ותוצאותיו גיבו את הממצאים הללו. רק אדם אחד מקרב "המושבעים" התנגד לתוצאות "המשפט":Sylvia Pankhurst, קומוניסטית אנטי-פרלמנטריסטית. במשפט פתוח לציבור, דימיטרוב, אותו קומוניסט בולגרי (חברו לספסל הנאשמים של מרטינוס אשר זוכה מכל אשמה) דרש לגזור גזר דין מוות על מרטינוס בשל "פעילותו נגד הפרולטריון".
ברטולד ברכט, המחזאי הקומוניסטי, במחזהו "עלייתו הנמנעת של ארתורו אוי", אלגוריה על עלייתו של היטלר, שיבץ דמות בשם פיש, שאינו אלא קריקטורה מבזה של מארינוס.
במשך השנים נעשו נסיונות מספר לניקוי שמו, אבל ענן מצחין מרחף עדיין סביב סיפור חייו של ון דר לובה. במקרה הטוב הוא מתואר כמעין מפגר בעל מום או אידיוט למחצה ומטורף. הוא היה קורבן של הסטאליניסטים לא פחות מכפי שהיה קורבן הנאצים.
מרינוס פעל מתוך מניעים אציליים. הוא חשב שמעשהו יהווה אולי את הניצוץ להתקוממות הפועלים נגד הנאצים, אלא שהוא טעה. הסוציאל-דמוקרטים והאיגודים המקצועיים שלהם נכנעו כמעט ללא קרב, כפי שעשו גם הקומוניסטים. הנאצים היו מצליחים לממש את תוכניותיהם בכל מקרה, גם לולא הצית את הרייכסטאג.
ומה עלה בגורלם של ווילי מינצנברג ושותפו אוטו כץ?
מינצנברג נרצח (ככל הנראה) בידי סוכניו של סטלין וגופתו הושלכה ליד גבול צרפת ושוויץ בשנה בה נכבשה צרפת בידי הנאצים (1940). כץ המשיך לשרת את השירות החשאי הסובייטי, תוך כדי מלחמת האזרחים בספרד לקח חלק בציד סוציאליסטים, אנרכיסטים ואחרים - כאלה שלא נשאו חן בעיני המפלגה. גם אותו השיגה מכונת המוות של סטאלין כאשר סר חינו והוא נשפט בשנת 1952 במסגרת משפטי הראווה הידועים כ"משפטי פראג". הוא הורשע כ"סוכן ציוני" ונתלה.
לקריאה נוספת:
מינצנברג אינו מתהפך בקברו, מאת שרית ילוב (חלק א', חלק ב') באתר מראה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה