אדוני הנשיא, ברוך הבא בביתנו בירושלים, מוקד געגועינו ומחוז חלומותינו במשך אלפי שנים. הרוב המכריע של העם בישראל רואה את ירושלים כבירת ישראל בריבונות ישראל. ירושלים איננה עניין למשא-ומתן. אין היא עניין למיקוח. נאמנים למורשתנו ולערכינו, נאפשר תמיד חופש גישה ופולחן דתי לבני כל הדתות - אך ירושלים היתה ותהיה לנצח בירתה של מדינת ישראל בריבונות ישראל, לבו הפועם של העם היהודי.
לא, זהו לא בנימין נתניהו המברך את אורח הכנסת, נשיא ארה"ב (הלה עדיין מחכה להזמנה של ציפי ליבני, ראש הממשלה הנבחרת שלו). זהו קטע מנאומו של ראש הממשלה ושר הביטחון י' רבין, בישיבה המאתיים-ושישים-וארבע של הכנסת השלוש-עשרה בנוכחות נשיא ארצות-הברית ביל קלינטון - אורח הכנסת. יום חמישי, כ"ב בחשוון התשנ"ה (27 באוקטובר 1994).
ב-3 באוגוסט 1994, באישור הצהרת וושינגטון, הכנסת הצביעה גם על הצעת הצהרה מטעם מפלגת הליכוד שחזרה והזכירה שירושלים המאוחדת בריבונות ישראל תישאר "בירתה הנצחית והבלעדית" של ישראל.
ההצהרה אושרה על-ידי רוב של 77 לעומת 9.
תמכו בה כל השרים בממשלתו של רבין, כולל שרי מר"צ.
את פתרון הקבע אנו רואים במסגרת שטח מדינת ישראל שיכלול את מרבית שטחה של ארץ-ישראל, כפי שהיתה תחת שלטון המנדט הבריטי - כמובן, זה לא מתייחס לרמת-הגולן - ולצדה ישות פלשתינית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינים החיים ברצועת-עזה ובשטח הגדה המערבית.ולא, אלה לא דברים שנשא רוה"מ ישראל, בנימין נתניהו, בנאומו בקונגרס האמריקאי, במאי 2011, זוהי הודעת ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין במליאת הכנסת, על אישור הסכם ישראלי-פלשתיני בדבר הגדה המערבית ורצועת-עזה 5.10.1995
אנו רוצים שתהא זו ישות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינים הנתונים למרותה.
גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים.
לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967.
ואלה הם עיקרי השינויים.
לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה-אדומים וגם את גבעת-זאב, כבירת ישראל, בריבונות ישראל - -
תוך שמירת זכויותיהם של בני הדתות האחרות, הנצרות והאסלאם, לחופש גישה ופולחן במקומות הקדושים להם, על-פי נוהגי דתם.
גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת-הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה.
שינויים שיכללו את צירוף גוש-עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים באזור מזרחית למה שהיה "הקו הירוק" לפני מלחמת ששת הימים.
להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש-קטיף, גם ביהודה ושומרון.
(דוד מרחב:) מעטים יודעים, למשל, שתוכנית נתניהו זהה במאת האחוזים לתוכנית השלום של רבין מאוקטובר 1995. במלים אחרות, ההבדלים ההיסטוריים בין תנועת העבודה הביטחוניסטית לבין הליכוד נמחקו. נתניהו מגלם את המפנה ההיסטורי הזה.
... מי שיקרא את ה"וושינגטון פוסט" ואת עיתון "הארץ", עלול לחשוד כי הוא לוקה בפיצול אישיות. אתמול דיווח ה"וושינגטון פוסט" כי מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, הארי ריד, הודיע שהוא דוחה את מתווה אובמה לחזרת ישראל לגבולות 67'. זה מצטרף לאהדה הסוחפת את האומה האמריקנית כלפי נתניהו. לא רק אצל החבר'ה הניאו-שמרנים של "קומנטרי" אלא גם בקרב ה"הארד קור" הדמוקרטי. והנה, ב"הארץ" עטים גדעון לוי, יוסי שריד וארי שביט על נתניהו, כל אחד מושחז וארסי יותר מקודמו. שביט, שהאיץ בנתניהו ללכת בכיוון שבו הוא פוסע כעת, געגע משהו על "נאום מצדה"
...ולמרות הכול, במוצאי השבת הבאה, הארבעה ביוני, תתקיים בתל-אביב הפגנה שתצא מכיכר רבין בסימן התנגדות לנתניהו. בשמאל כבר התחילו לפזר את הרעל המוכר על נתניהו "סרבן השלום", ה"מסוכן", שהופך את ישראל ל"מדינת אפרטהייד פשיסטית". כלומר, מפלגת העבודה, מרצ והקומוניסטים זזו הקצינו את עמדותיהם מלפני חמש עשרה שנה. הם ניצבים במקום שבו ניצבו אנשים כמו אבו-ג'יהאד. אולם זו לא תזוזה שמאלה; זו פנייה לכיוון הפשיזם האסלאמי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה