בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג הוקם ב-2002, על מנת לתבוע אנשים שמעורבים בפשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות ורצח עם (ג'נוסייד). ב-22 בינואר 2009 בשלהי ממשלת אולמרט, הרשות הפלסטינית פרסמה מכתב רשמי לתובע, המכיר בסמכות השיפוטית של בית הדין, עלי קשאן, שר המשפטים הפלסטיני, חתום על המכתב. דורי גולד הוזמן בשבוע שעבר למשרד התובע בהאג להתמודד עם הבקשה הפלסטינית, וכך הוא כותב במאמר באתר הפורום האסטרטגי של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה:
לנגד עיניה של הרש"פ עומדות שתי מטרות:
נסיון קודם נעשה כבר בשנת 1999, אז שקלו הפלסטינים את האפשרות של הצהרה חד-צדדית. הם טענו שתוקפו של הסכם הביניים של הסכמי אוסלו (שנכנס לתוקף ב-1994) פג לאחר חמש שנים. אלא שהצהרה חד-צדדית כזו היתה מהווה הפרה יסודית של הסכמי אוסלו והם נסוגו מן הרעיון.
הפתרון: אסטרטגיה ששמה לה למטרה שמוסדות בינלאומיים יכירו בכך שמדינה פלסטינית קיימת כבר עכשיו במקום שהם יצהירו על כך בעצמם.
יוזם הרעיון היה לא אחר מאשר שר החוץ לשעבר של האיחוד האירופי, חוויאר סולאנה, שדיבר בלונדון ב-12 ביולי, 2009. הוא הציע שבמידה והצדדים לא יצליחו להגיע להסכם עד לתאריך יעד מסוים, אזי מועצת הביטחון של האו"ם תכיר במדינה הפלסטינית ותקבע את גבולותיה בקווי 1967 ובנוסף תכריע לגבי עתידה של ירושלים.
פתרון לשאלת הגבולות: ההכרה בקווי 67' כקו הגבול תהיה פועל יוצא של החלטה של האו"ם ולא של הפלסטינים. דבר זה היה מאפשר לפלסטינים לשמר את תביעותיהם הטריטוריאליות ביחס לחלקים אחרים מישראל שאותם היו דורשים בעתיד.
אישוש להנחה זו ניתן לראות לדוגמא ממכתב רשמי שנשלח עוד ב-1999 מנאסר אל-קדווא (בן אחותו של ערפאת ושר החוץ לשעבר), המשקיף של אש"ף באו"ם, אל מזכ"ל האו"ם קופי ענאן. במכתב זה, מבסס אל-קדווא את התביעות הטריטוריאליות של הפלסטינים על החלטת האו"ם 181 הידועה גם כתוכנית החלוקה מ-1947. אבו-עלא, יו"ר הפרלמנט הפלסטיני, דיבר אף הוא על גבולות החלוקה.
גם במכתב שנשלח אל בית הדין הפלילי הבינלאומי, לא ציינו הפלסטינים במפורש בגבולותיו של איזה מקום תהיה ההכרה בסמכותו השיפוטית של בית הדין. האם מדובר במקום המתבסס על קווי 67', קווי 47', או אולי משהו אחר? הם העדיפו להשאיר את הנושא מעורפל בכך שכתבו שהסמכויות השיפוטיות של בית הדין הפלילי הבינלאומי יחולו "בשטח פלסטין".
2. המטרה השנייה משרתת את הראשונה: פגיעה במעמדה הבינלאומי של מדינת ישראל כמואשמת סדרתית בפשעי מלחמה [ראה מקרה סרביה].
בפברואר של 2008, קוסובו הכריזה על עצמאותה ביוגוסלביה. סביר להניח שעצמאותה של קוסובו לא היתה מתקבלת בצורה גורפת כל כך אלמלא הואשמה סרביה בצורה עקבית בפשעי מלחמה בזמן מלחמת בוסניה.
המטרה השנייה של הפלסטינים בפנייה לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג היא ליזום מהלכים משפטיים בינלאומיים נגד קצינים ישראליים כתוצאה ממבצע "עופרת יצוקה" בעזה. מטרה זו קיבלה סיוע משמעותי חודשים ספורים בלבד מתום המבצע על ידי דו"ח גולדסטון שכבר הספיק לבקש מהתובע של בית הדין הפלילי הבינלאומי להכריע, האם הוא מקבל את ההצהרה של הפלסטינים מ-2009.
הצגתה של מדינת ישראל ככזו שחייליה מבצעים פשעי מלחמה, פוגעת במעמדה הבינלאומי וממילא סוללת את הדרך עבור הפלסטינים לזכות בלגיטימציה כאשר יפעלו בצורה חד-צדדית בעתיד.
לנגד עיניה של הרש"פ עומדות שתי מטרות:
- גיוס התמיכה של גוף משפטי חשוב כדי להגדיר את הרשות הפלסטינית כבר עכשיו כמדינה.
- הצגתה של מדינת ישראל ככזו שחייליה מבצעים פשעי מלחמה, פוגעת במעמדה הבינלאומי וממילא סוללת את הדרך עבור הפלסטינים לזכות בלגיטימציה כאשר יפעלו בצורה חד-צדדית בעתיד. [ראה מקרה קוסובו].
נסיון קודם נעשה כבר בשנת 1999, אז שקלו הפלסטינים את האפשרות של הצהרה חד-צדדית. הם טענו שתוקפו של הסכם הביניים של הסכמי אוסלו (שנכנס לתוקף ב-1994) פג לאחר חמש שנים. אלא שהצהרה חד-צדדית כזו היתה מהווה הפרה יסודית של הסכמי אוסלו והם נסוגו מן הרעיון.
הפתרון: אסטרטגיה ששמה לה למטרה שמוסדות בינלאומיים יכירו בכך שמדינה פלסטינית קיימת כבר עכשיו במקום שהם יצהירו על כך בעצמם.
יוזם הרעיון היה לא אחר מאשר שר החוץ לשעבר של האיחוד האירופי, חוויאר סולאנה, שדיבר בלונדון ב-12 ביולי, 2009. הוא הציע שבמידה והצדדים לא יצליחו להגיע להסכם עד לתאריך יעד מסוים, אזי מועצת הביטחון של האו"ם תכיר במדינה הפלסטינית ותקבע את גבולותיה בקווי 1967 ובנוסף תכריע לגבי עתידה של ירושלים.
פתרון לשאלת הגבולות: ההכרה בקווי 67' כקו הגבול תהיה פועל יוצא של החלטה של האו"ם ולא של הפלסטינים. דבר זה היה מאפשר לפלסטינים לשמר את תביעותיהם הטריטוריאליות ביחס לחלקים אחרים מישראל שאותם היו דורשים בעתיד.
אישוש להנחה זו ניתן לראות לדוגמא ממכתב רשמי שנשלח עוד ב-1999 מנאסר אל-קדווא (בן אחותו של ערפאת ושר החוץ לשעבר), המשקיף של אש"ף באו"ם, אל מזכ"ל האו"ם קופי ענאן. במכתב זה, מבסס אל-קדווא את התביעות הטריטוריאליות של הפלסטינים על החלטת האו"ם 181 הידועה גם כתוכנית החלוקה מ-1947. אבו-עלא, יו"ר הפרלמנט הפלסטיני, דיבר אף הוא על גבולות החלוקה.
גם במכתב שנשלח אל בית הדין הפלילי הבינלאומי, לא ציינו הפלסטינים במפורש בגבולותיו של איזה מקום תהיה ההכרה בסמכותו השיפוטית של בית הדין. האם מדובר במקום המתבסס על קווי 67', קווי 47', או אולי משהו אחר? הם העדיפו להשאיר את הנושא מעורפל בכך שכתבו שהסמכויות השיפוטיות של בית הדין הפלילי הבינלאומי יחולו "בשטח פלסטין".
2. המטרה השנייה משרתת את הראשונה: פגיעה במעמדה הבינלאומי של מדינת ישראל כמואשמת סדרתית בפשעי מלחמה [ראה מקרה סרביה].
בפברואר של 2008, קוסובו הכריזה על עצמאותה ביוגוסלביה. סביר להניח שעצמאותה של קוסובו לא היתה מתקבלת בצורה גורפת כל כך אלמלא הואשמה סרביה בצורה עקבית בפשעי מלחמה בזמן מלחמת בוסניה.
המטרה השנייה של הפלסטינים בפנייה לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג היא ליזום מהלכים משפטיים בינלאומיים נגד קצינים ישראליים כתוצאה ממבצע "עופרת יצוקה" בעזה. מטרה זו קיבלה סיוע משמעותי חודשים ספורים בלבד מתום המבצע על ידי דו"ח גולדסטון שכבר הספיק לבקש מהתובע של בית הדין הפלילי הבינלאומי להכריע, האם הוא מקבל את ההצהרה של הפלסטינים מ-2009.
הצגתה של מדינת ישראל ככזו שחייליה מבצעים פשעי מלחמה, פוגעת במעמדה הבינלאומי וממילא סוללת את הדרך עבור הפלסטינים לזכות בלגיטימציה כאשר יפעלו בצורה חד-צדדית בעתיד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה