חברות ליחסי ציבור יוצרות מצג של "רצח עם"
Ruder Finn, חברה אמריקאית ליחסי ציבור ואסטרטגיה שיווקית, נשכרה על ידי קרואטיה, בוסניה-הרצגובינה, והאופוזיציה בקוסובו. (סרביה, בראשות מילושביץ, בשל הסנקציות שהופעלו נגדה, לא יכולה היתה לשכור חברה כזו). באפריל 1993 ראיין ז'אק מרלינו, מרשת הטלויזיה Frence2, את ג'יימס הארף (James Harff), דירקטור בחברה.
מרלינו שאל את הארף איך הצליח להשפיע על מאות עיתונאים, פוליטיקאים, נציגי עמותות הומניטאריות, ואנשי אקדמיה להתגייס ליצירת דעת הקהל בה רצה. תשובתו: "מהירות היא הבסיס לכל - הטענה הראשונה היא זו שחשובה באמת, כל ההכחשות (שלאחריה) לחלוטין אינן אפקטביות"
לשאלה: מהו המהלך המוצלח ביותר, עליו הוא גאה במיוחד, מכל המאמצים שהושקעו בפרוייקט. השיב הארף:
בתחילת חודש יולי 1992, ה"Newsday" יצא עם הכתבה על מחנות הריכוז הסרבים [הכתב רוי גוטמן, אף זכה בפרס הפוליצר ב 1993, על סדרת הכתבות הללו]. קפצנו על המציאה מיד. הצלחנו להערים על שלושה ארגונים יהודיים גדולים: הליגה נגד השמצה - 'בני ברית", הוועד היהודי האמריקני והקונגרס היהודי האמריקני. באוגוסט, הצענו להם שהם אלה שיפרסמו מודעה ב'ניו יורק טיימס" ויארגנו הפגנות מול בנין האו"ם.
זה היה הישג אדיר. מרגע שהארגונים היהודיים נכנסו למשחק לצד הבוסנים [המוסלמים], יכולנו אוטומטית לייצור את ההשוואה של הסרבים עם הנאצים בתודעת הציבור. אף אחד [הרי] לא הבין מה קורה ביוגוסלביה, הרוב הגדול של האמריקנים וודאי שאלו עצמם באיזו מדינה באפריקה נמצאת בכלל בוסניה.
במהלך בודד, יחיד במינו, הצלחנו להציג סיפור פשוט של החבר'ה הטובים מול החבר'ה הרעים. מרגע זה ואילך הסיפור פשוט נבנה מעצמו. ניצחנו על ידי מיקוד של הקהל היהודי. כמעט מיד התרחש שינוי ברור של השפה בעיתונות, שימוש במילים בעלות תוכן רגשי גבוה כמו 'טיהור אתני', 'מחנות ריכוז', וכו ', המעוררים דימויים של גרמניה הנאצית ותאי הגזים של אושוויץ. אף אחד לא יכול היה להתנגד בלי להיות מואשם ברוויזיוניזם. כאן באמת התעלינו על עצמנו."
מרלינו אומר, "אבל בין ה- 2 באוגוסט וה- 5 באוגוסט של שנת 1992, כאשר עשיתם זאת, לא היו בידיכם כל הוכחות לכך שהדברים הללו נכונים, מלבד שני המאמרים שהתפרסמו ב'Newsday'. משיב לו הארף: "העבודה שלנו היא לא לאמת מידע, אנחנו לא ערוכים לזה. העבודה שלנו היא לגלגל הלאה את המידע שפועל לטובתנו, לכוון לעבר מטרות שנבחרו בתבונה. אנחנו לא אישרנו את קיומם של מחנות המוות בבוסניה, אנחנו פשוט דאגנו שיהיה ידוע לכל שה'Newsday' אישרו זאת... אנחנו מקצוענים, היתה לנו עבודה לעשות ופשוט ביצענו אותה. לא משלמים לנו עבור קידום המוסר."
Ruder Finn, חברה אמריקאית ליחסי ציבור ואסטרטגיה שיווקית, נשכרה על ידי קרואטיה, בוסניה-הרצגובינה, והאופוזיציה בקוסובו. (סרביה, בראשות מילושביץ, בשל הסנקציות שהופעלו נגדה, לא יכולה היתה לשכור חברה כזו). באפריל 1993 ראיין ז'אק מרלינו, מרשת הטלויזיה Frence2, את ג'יימס הארף (James Harff), דירקטור בחברה.
מרלינו שאל את הארף איך הצליח להשפיע על מאות עיתונאים, פוליטיקאים, נציגי עמותות הומניטאריות, ואנשי אקדמיה להתגייס ליצירת דעת הקהל בה רצה. תשובתו: "מהירות היא הבסיס לכל - הטענה הראשונה היא זו שחשובה באמת, כל ההכחשות (שלאחריה) לחלוטין אינן אפקטביות"
לשאלה: מהו המהלך המוצלח ביותר, עליו הוא גאה במיוחד, מכל המאמצים שהושקעו בפרוייקט. השיב הארף:
"כשהצלחנו להעביר את דעת הקהל בציבור היהודי [בארה"ב] לצידנו. זה היה עניין רגיש, כי היו בתיק הזה פרטים בעייתיים למדי. הנשיא פראניו טוג'ימאן [הקרואטי], למשל, היה מאד חסר זהירות בספרו, "The Wastelands of historical reality or the horrors of War". מקריאה בכתביו אפשר היה להאשים אותו באנטישמיות [בין יתר ההתבטאויות האנטישמיות שבספר, הוא טוען שם כי "רק" 900,000 יהודים נרצחו בשואה, לא שישה מיליון]. מבחינת בוסניה המצב לא היה טוב יותר: הנשיא אלייה איזטבגוביץ' בספרו "Islamic Declaration" תומך בנחישות ביצירתה של מדינה איסלאמית פונדמנטליסטית."
"חוץ מזה, העבר הקרואטי והבוסני מתאפיין באנטישמיות אמיתית ואכזרית", ממשיך הארף, "עשרות אלפי יהודים נספו במחנות קרואטים, כך שלאינטלקטואלים ולארגונים יהודיים היו כל הסיבות להיות עוינים כלפי הקרואטים והבוסנים. האתגר שלנו היה להפוך את היחס הזה והצלחנו בכך במיומנות מדהימה.
בתחילת חודש יולי 1992, ה"Newsday" יצא עם הכתבה על מחנות הריכוז הסרבים [הכתב רוי גוטמן, אף זכה בפרס הפוליצר ב 1993, על סדרת הכתבות הללו]. קפצנו על המציאה מיד. הצלחנו להערים על שלושה ארגונים יהודיים גדולים: הליגה נגד השמצה - 'בני ברית", הוועד היהודי האמריקני והקונגרס היהודי האמריקני. באוגוסט, הצענו להם שהם אלה שיפרסמו מודעה ב'ניו יורק טיימס" ויארגנו הפגנות מול בנין האו"ם.
זה היה הישג אדיר. מרגע שהארגונים היהודיים נכנסו למשחק לצד הבוסנים [המוסלמים], יכולנו אוטומטית לייצור את ההשוואה של הסרבים עם הנאצים בתודעת הציבור. אף אחד [הרי] לא הבין מה קורה ביוגוסלביה, הרוב הגדול של האמריקנים וודאי שאלו עצמם באיזו מדינה באפריקה נמצאת בכלל בוסניה.
במהלך בודד, יחיד במינו, הצלחנו להציג סיפור פשוט של החבר'ה הטובים מול החבר'ה הרעים. מרגע זה ואילך הסיפור פשוט נבנה מעצמו. ניצחנו על ידי מיקוד של הקהל היהודי. כמעט מיד התרחש שינוי ברור של השפה בעיתונות, שימוש במילים בעלות תוכן רגשי גבוה כמו 'טיהור אתני', 'מחנות ריכוז', וכו ', המעוררים דימויים של גרמניה הנאצית ותאי הגזים של אושוויץ. אף אחד לא יכול היה להתנגד בלי להיות מואשם ברוויזיוניזם. כאן באמת התעלינו על עצמנו."
מרלינו אומר, "אבל בין ה- 2 באוגוסט וה- 5 באוגוסט של שנת 1992, כאשר עשיתם זאת, לא היו בידיכם כל הוכחות לכך שהדברים הללו נכונים, מלבד שני המאמרים שהתפרסמו ב'Newsday'. משיב לו הארף: "העבודה שלנו היא לא לאמת מידע, אנחנו לא ערוכים לזה. העבודה שלנו היא לגלגל הלאה את המידע שפועל לטובתנו, לכוון לעבר מטרות שנבחרו בתבונה. אנחנו לא אישרנו את קיומם של מחנות המוות בבוסניה, אנחנו פשוט דאגנו שיהיה ידוע לכל שה'Newsday' אישרו זאת... אנחנו מקצוענים, היתה לנו עבודה לעשות ופשוט ביצענו אותה. לא משלמים לנו עבור קידום המוסר."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה