9 אוקטובר 2000
"...מאוחר יותר יצאה קבוצה של נערים לכביש והשליכה אבנים לעבר כלי רכב שחלפו במקום, הן מהגשר העובר מעל הכביש והן ממקומות שונים לאורך הכביש. מספר מכוניות נפגעו מיידויי האבנים ונגרמו להן נזקים. בסביבות השעה 23:30 נפגע כלי הרכב בו נסע תושב ראשון לציון, בשם בכור ג'אן ז"ל. ברכב פגעו שתי אבנים שהושלכו לעברו. אחת האבנים חדרה דרך השמשה הקדמית ופגעה בחזהו של מר ג'אן. כתוצאה מן הפגיעה איבד מר בכור את הכרתו. הוא הובהל לבית חולים "הלל יפה" בחדרה ושם נקבע מותו". זהו. האיזכור היחיד לקורבן בדו"ח ועדת אור.בכור ז'אן היה בן 52, היה נדבן ידוע בקהילה הגרוזינית. לעיתים נתן תרומות גם בסתר, ואף תוך לקיחת הלוואות, סיפרו בני משפחתו. עד העת האחרונה ניהל אולם שמחות בראשון לציון.
הוא נסע עם אחיו, שנהג במכונית, מכיון חיפה לתל אביב. שניהם חזרו במוצאי-שבת, 7 באוקטובר 2000, מביקור חולים אצל קרוב משפחה. כשהגיע הרכב לג'סר א-זרקה, אחת האבנים שזרקו עליו הנאשמים פגעה בשמשה הקדמית של הרכב, פערה חור בשמשה ופגעה בעוצמה בחזהו של ז'אן בכור. כתוצאה מכך הוא נפגע פגיעה קשה ונגרם לו שבר בעצם החזה ובצלעות, קרע בלב ודימום נרחב, והוא מת במקום. ז'אן הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים.
הוגשו מספר כתבי אישום נגד צעירים אשר הואשמו ביידוי אבנים וכן בהיותם שותפים לעבירה של יידוי אותן אבנים מהן נפגע המנוח. הכרעת הדין היחידה שניתנה לפי שעה ושהובאה לידיעת הוועדה נוגעת לעניינו של אחד עאדל בן איבּראהים עמאש, אשר היה קטין בעת מעשה. הוא זוכה מעבירה של הריגת המנוח, מאחר שלא נמצאו ראיות הקושרות אותו ליידוי האבנים אשר פגעו במכונית בה נסע המנוח.
מאוחר יותר הורשע עמאש גריב בכל זאת, אבל רק על יידוי אבנים על מכוניות חולפות בכביש החוף. שופט בית המשפט המחוזי בחיפה, רון שפירא, גזר עליו (יום ג', 11.11.03) עונש של 7 חודשי מאסר בפועל, ו-5 חודשי מאסר על-תנאי.
עם זאת, שפירא החליט שלא להחמיר עם גריב: "אילו לא היה מדובר בנאשם שעל גבול הקטינות, כי אז היה נגזר עליו עונש של מאסר ממושך יותר, וזאת כפי שנגזר על אחרים שעמדו לדין באותה עבירה לאחר מהומות אוקטובר 2000. אלא שבמקרה זה שבפניי, הנאשם היה בן 18 ומספר ימים ביום הארוע", ציין שפירא.
"מעבר לאמור לעיל, נלקחה בחשבון העובדה כי הנאשם הועמד לדין במקור בעבירת הריגה ובהמשך שונה כתב האישום. כמו כן, נלקח בחשבון עונש שנגזר על צעיר אחר, אשר היה באותה חבורה, ואשר עליו גזר בית המשפט עונש של 6 חודשי מאסר". (מחלקה 1)
ומיהו הקורבן האמיתי על פי מירון רפופורט בעיתון הארץ:
"... "תאונת הדרכים" כפי שהיא מגדירה את ג'יסר: תאונת דרכים ממשית של עשרות תושבי ג'יסר שנהרגו במהלך השנים בחצותם את כביש החוף... ותאונה רצחנית נוספת גרמה לג'יסר א-זרקא להיות מזוהה עם ההרוג היהודי היחיד במהומות אוקטובר 2000: בכור ז'אן שנהרג מאבן שהשליך קטין מהגשר שמעל לכביש החוף... מאז היו כמה אירועים נוספים של זריקת אבנים בג'יסר, והיום גדר גבוהה מוצבת על הגשר, מפרידה את העוברים עליו מהמכוניות שחולפות מתחת. הכתם דבק בכפר."
רלטיביזם במיטבו:
ובויקיפדיה - בסעיף המפגינים [תחת הערך אירועי אוקטובר 2000]- יידויי אבנים - כמעט בכל ההתפרעויות, הן היהודיות והן הערביות היו יידויי אבנים.
- בקבוקי תבערה - בימים הראשונים של המהומות היה שימוש נרחב בבקבוקי תבערה שגרם לפגיעות רבות, ככל שהתקדמו המהומות כך קטן השימוש באמצעי זה. לעומת זאת מידת השימוש בבקבוקי תבערה במגזר היהודי איננה ברורה ויש עדויות סותרות על כך.
- צמיגים בוערים - נוסף על תפקידם "המסורתי" כאמצעי לחסימת צמתים (שהיה נפוץ הן במגזר הערבי והן במגזר היהודי), נעשה בהם פעמיים (במגזר הערבי) שימוש כנשק קינטי [??].
- ברזלים, גולות, מוטות וכדומה שימשו לתקיפת שוטרים במספר מקרים, הן על ידי יהודים והן על ידי ערבים.
- מכיוון שמרבית יערות ארץ ישראל ניטעו על ידי קק"ל, נוטים הערבים להתייחס אליהן כאל סממן כוח יהודי. במהלך האירועים אירעו עשרות הצתות ואף על פי שהמציתים לא נתפסו סביר להניח שההצתות היו על רקע לאומני, בדומה להצתות רבות לפני ואחרי האירועים.
- בנוסף על הצתות היערות הוצתו חנויות רבות, גם על ידי יהודים וגם על ידי ערבים.
(ולמי שעדיין חושב להעזר ב'אינציקלופדיה' הזו - בהצלחה)
להלן קומץ קטן מן האירועים כפי שתוארו בדו"ח ועדת אור
4 אוקטובר 2000
בסביבות השעה 13:30, המפכ"ל וילק המריא במסוק לכיוון הצפון לאחר סיום תפילת הצהריים על הר הבית. במהלך הטיסה נתקבלו דיווחים על אירועים במקומות רבים, ובכללם באום אל-פחם. ניצב רון סקר בפני וילק את תמונת המצב, לפיה היה מספר גדול של אירועים בצפון בעוצמה גדולה ובמקומות שבהם לא היו אירועים בעבר.
אופי האירועים, כפי שהצטייר באותה עת, היה קשה - ונדליזם, ניסיון לפגוע בכוחות משטרה, ניסיון לפגוע ביהודים, שריפת כלי רכב, בדיקת תעודות זהות [!] ותחושה כוללת של כאוס במקומות שונים.
פרט לאירועים שנזכרו לעיל דווח במהלך אותו היום על שריפות רבות של יערות שפרצו במקומות שונים, בעיקר באזור הצפון, ובהם נהריה, יער ציפורי, כפר החורש, גבעת האלה, מושב גמלא, חורש נירית ליד ראש העין, אזור שיח' דנון, אזור טמרה, אזור עילוט והחורשה הסמוכה לכפר כנא.
ביום הקודם היו דיווחים על מספר שריפות באזור בית ג'ן, לוטם, יער אחיהוד, על שריפה בין סח’נין לעראבה, וגם על שריפה בלוטם על גדר היישוב שם הוחל בפינוי חלק מהאוכלוסייה מן המקום.
3 אוקטובר 2000
בריאיון שפורסם באותו יום, הדגיש חבר הכנסת ד"ר עזמי בשארה את המניע הלאומי העומד בבסיס אירועי אוקטובר במגזר הערבי, אותם כינה "אינתיפאדה". בשארה ציין, כי האירועים בגדה המערבית ובעזה מספקים לציבור הערבי "הטענה מוראלית חזקה". על רקע זה טען, כי "יש לשמור" על האינתיפאדה ועל מימד זה שבא לידי ביטוי בה.
אבל הועדה התכנסה ובדקה רק דבר אחד: את פשעי המשטרה.
טמרה, 1 אוקטובר, 2000
חברי הנהלת העיר טמרה הגישו בקשה לרשיון לתהלוכה בתחומי העיר. הצפי היה להשתתפות של 500 איש. התהלוכה אושרה על ידי המשטרה, בתנאי שיהיו במקום 15 סדרנים, שהנתיב הראשי של העיר יישאר פתוח ושהתהלוכה תישאר בתחומי היישוב.בשעה 10:00 בבוקר, יצאה התהלוכה מרחבת העירייה, עברה דרך הרחוב הראשי והגיעה עד לכניסה לעיר. במהלכה הושמעו קריאות "אללה אכבּר" ו"ברוח בדם, נפדה אותך, יא אקסא" ו"הוי חלל, נוח נוח, אנו את המאבק נמשיך". בשם העיריה נשא דברים בעל תפקיד בכיר בה, אשר על פי הפרסומים קרא לציבור להתלכד סביב בעיותיו של העם הפלסטיני, וקרא בתוקף להגן על אל-אקסא ועל קודשי האסלאם.
בשעה 10:50 התהלוכה מתקדמת לכיוון כביש 70 בקטע שבין צומת יגור לצומת סומך. [בניגוד לסיכומים עם המשטרה].
בסביבות השעה 11:00 היתה בצומת טמרה התקהלות צעירים שעמדו בתוך הצומת וחסמו אותו.
עם תום התהלוכה הבעירו הצעירים צמיגים בכביש הראשי וחסמו אותו. הם הניפו מוטות ברזל ומקלות וקראו סיסמאות. כוח המשטרה שבמקום לא היה ערוך לפזר התקהלות של מספר גדול של אנשים והמשטרה רק חסמה את הכביש, כדי למנוע מכלי רכב להיקלע למהומה. אבל אותם כלי רכב, שנקלעו למקום ההפגנה למרות חסימות השוטרים, עברו "בדיקה" על ידי המתפרעים, כדי לברר אם נמצאים בהם יהודים. כלי הרכב שבהם התגלו יהודים ספגו בעיטות וחבטות בחלונות, ובמקרים אחדים אף הוכו נוסעיהם על ידי ההמון. בינתיים החלו המתפרעים לנפץ את הרמזורים ואת עמודי התאורה במקום.
פרדיס, 1 אוקטובר 2000
המרחב לא נתפס כבעל פוטנציאל לבעיות סדר ציבורי יוצאות דופן ותחנת המשטרה קטנה שאמורה לטפל באירועים שבתחום היישובים זכרון יעקב, בנימינה, המושבים והקיבוצים שבתחום מועצה אזורית חוף הכרמל, וכן היישובים הערביים פרדיס וג'סר אל-זרקא. יש בה בין 20-23 שוטרים שניתן להפעילם במקרה של הפרות סדר. בגלל ראש השנה, שוטרי הסיור היהודים היו בבתיהם ובסיור הוצבו שוטרים שאינם יהודים. וכך היתה ניידת סיור אחת - שוטר סיור אחד ועוד מתנדב, ערבי תושב היישוב פרדיס. בנוסף ניידת בילוש - שני שוטרים מבוגרים שאינם יהודים, האחד חוקר, והשני שוטר קהילתי מנקודת ג'סר אל-זרקא. כמו כן, הופעלה ניידת סיור כפרי של משמר הגבול, ובה שני שוטרים.
בשעה 11:00 לערך, נידת הסיור חלפה במקום והשוטרים ראו 20-30 צעירים מפגינים בכניסה ליישוב, כשהם מניפים דגלים שחורים לאות אבל ודגלים ירוקים של התנועה האסלאמית. והמשיכו בדרכם.
לאחר זמן קצר התקבלה הודעה נוספת מהיומנאי שהמפגינים החלו "להציק" לכלי רכב שחולפים בכביש חיפה-תל אביב הישן והם מונעים כניסת כלי רכב של יהודים לפרדיס.
השוטרים [שוטר סיור ומתנדב] חוזרים לכניסה לכפר ונעמדים שם. בשלב זה מצטרפת גם ניידת השיטור הכפרי ובה שני שוטרי משמר הגבול.
בשלב מסוים הבחינו השוטרים ברכב של יהודי אשר הגיע לכניסה לפרדיס. מתפרעים מן המקום זרקו עליו אבנים ושברו את שמשות הרכב. שני שוטרים נכנסו אל בין ההמון וחילצו את הנג עם רכבו.
בינתיים, בתוך הכפר מתנהלת תהלוכה של מפגינים, שאותם מוביל השייח' עבד אל-רחמאן אבו אל-היג'ה מן התנועה האסלאמית. היא נעה בתוך הכפר לכיוון היציאה הצפונית של היישוב [אחרת איך ידעו היהודים שיש זעם ברחוב הערבי?], שגם היא נמצאת על כביש חיפה-תל אביב הישן.
כ-150 עד 200 מפגינים [מפגינים...] ירדו לכביש חיפה-תל אביב והלכו על השוליים לכיוון הכניסה הדרומית של פרדיס, שהיא הכניסה הראשית ליישוב, ובה היו מפגינים נוספים. המפגינים שהלכו על שולי הכביש צעקו "מוות ליהודים" ודפקו על הפח של מכוניות שחלפו לאיטן על הכביש. בשלב מסוים החלו לגלוש אל הכביש עצמו, וכן החלו לאסוף ולהחזיק בידיהם קרשים שמצאו בדרכם [חמושים?].
חלק מהשוטרים, עזבו את הכניסה הדרומית ונעו על הכביש לכיוון המתגודדים. עד שהגיעו, מפרי הסדר כבר חסמו לגמרי את כביש חיפה-תל אביב הישן.
הם [מפירי הסדר/מפגינים] הגיעו למסעדה שבשולי הכביש, הידועה בשם "מסעדת מירו", השייכת לתושב פרדיס. בעל המסעדה נהג לתלות דגל ישראל בחזית המסעדה. באותה שעה ישבו לקוחות יהודים בתוך המסעדה ואכלו. חלק מהצעירים המקומיים [ממש כך- לשון הדו"ח] פרצו לתוך המסעדה, קרעו את דגל ישראל, הרסו כל מה שנקרה בדרכם ותוך קריאות "מוות ליהודים" ניסו להגיע אל הלקוחות היהודים ולפגוע בהם. הם לא הצליחו להגיע אל הלקוחות שהיו במסעדה בזכות בעל המסעדה שביחד עם בני משפחתו שהיו במסעדה חצצו בין המתפרעים לבין הסועדים, כשהם מחזיקים בידיהם קרשים וסכינים, ואיימו לפגוע בהם. בשלב מסוים התייאשו הפורעים ועזבו את המסעדה.
במהלך אירוע זה, או זמן קצר לאחריו, חברו ה"צעירים" שנעו על הכביש למתגודדים שהיו בכניסה הדרומית של פרדיס. לפי הערכות השוטרים, מספרם הגיע בינתיים ליותר מ 1,000 איש [מול 7 שוטרים!].
החלה התפרעות קשה וכמויות גדולות של אבנים נזרקו לעבר השוטרים. חלק מהשוטרים נפגעו והשוטרים נסוגו לאחור לכיוון צומת פרדיס.
מפקד התחנה, רב פקד עשור, הכריז באמצעות מערכת הכריזה שברכבו, כי מדובר בהתקהלות אסורה, ואם לא יתפזרו, יינקטו אמצעים נגד המתקהלים. זה לא עזר.
אז ירה פקד דניאלי אל עבר המתפרעים את כל אמצעי הגז המדמיע שברשותו.
גם ירי הגז המדמיע לא הועיל והמתפרעים (כאלף!) המשיכו להתקדם לעבר השוטרים (שבעה!), תוך כדי זריקת אבנים לעברם.
בשלב זה, על מנת להרתיע את המתפרעים, שלף פקד דניאלי את אקדחו וירה מחסנית שלמה באוויר. גם השוטר רוני דקסה ירה באוויר 13 או 14 כדורים מרובה קרבין.
גם הירי באוויר לא הרתיע את המתפרעים. והשוטרים המשיכו לסגת לאחור, כאשר תוך כדי כך דניאלי יורה באוויר מרובה מגל., לאחר שנגמרה התחמושת במגל, לקח פקד דניאלי רובה קרבין והמשיך לירות באוויר. גם ירי זה לא השפיע על המתפרעים, אשר המשיכו להתקדם לעבר השוטרים שהיו כל העת במגמת נסיגה לאחור.
בעת נסיגת השוטרים נפל מכשיר הקשר של פקד דניאלי. המתפרעים תפסו את המכשיר, שברו אותו וזרקו אותו לצד הדרך.
המתפרעים גם הציתו אוטובוס של חברת אגד שעמד בצד הכביש [חוסר אחריות מצד נהג אגד].
בשלב זה נכנסו השוטרים לניידות המשטרה שהיו איתם במטרה לסגת לאחור. זרם האבנים הנזרקות גבר וכתוצאה מכך נופצו השמשות של ארבע ניידות שהיו במקום, שעה שהשוטרים היו בהן.
השוטרים יצאו מהניידות ונסוגו לאחור, בעוד המתפרעים ממשיכים להתקדם לעברם. כך נסוגו השוטרים לאחור עד שהגיעו לצומת פרדיס.
ובאותה שעה:
הצומת עצמה היתה מלאה בכלי רכב, אומנם ניתנה הוראה לסגור את כביש ואדי מילכּ מאזור בת שלמה, אך מאחר שהכביש היה עמוס, נשארו כלי רכב רבים בקטע הכביש שבין בת שלמה לבין צומת פרדיס. למעשה לכודים בצומת ובקרבתה. אבנים החלו לפגוע במכוניות האזרחים התקועות בצומת.
פקד דניאלי למפקד המרחב: "אין לו כבר תחמושת, גז, ... וגם היריות באוויר לא עצרו את הפורעים... זה עלול לגרום לאסונות בנפש ליושבי המכוניות שחטפו אבנים ולא יכלו לברוח כי היה שם פקק אחד גדול... הבחנתי שאין ברירה, ואני חייב לירות לכיוון הרגליים, אחרת המפגינים יגיעו לצומת ויהיה לינץ' בנהגים".
הוא מבקש אישור לירי של אש חיה לעבר המתפרעים. מפקד המרחב מאשר את הירי, בתנאי שרק פקד דניאלי בעצמו יירה וכי הירי יבוצע אל רגלי המתפרעים. כך היה. כתוצאה מהירי הגיעו שישה נפגעים לטיפול בבתי חולים, כולם עם פגיעות ברגליים.
רק אז! חדלו המתפרעים מלהתקדם לעבר השוטרים ונסוגו לאחור למרחק של 150-200 מטרים מהשוטרים, וממרחק זה המשיכו ליידות אבנים.
זמן קצר לאחר הירי הגיעו כוחות סיוע לאזור, ביניהם כוחות מיס"מ חוף, יס"מ לכיש, אנשי ימ"מ ותגבורות נוספות.
מסקנת הוועדה על מקרה פרדיס בלבד: "אנו סבורים, שבנסיבות המקרה המיוחדות היה הירי מוצדק, על אף תוצאותיו, לנוכח פני הסכנה שאותה נועד למנוע."
אום אל פחם, כביש ואדי ערה
במהלך האירועים באותו יום נפגעו באזור אום אל-פחם גם למעלה מ-30 כלי רכב מזריקת אבנים. כ-150 אזרחים התלוננו על פגיעות בהם או ברכבם. רכבה של העיתונאית הדס שטייף, מסוג פיג'ו 205, הוצת ונשרף. כאלף דונם של חורש טבעי באזור אום אל-פחם עלו באש כתוצאה מהצתה.הועדה: "מתוך ראיות שבאו בפנינו, נוכחנו לדעת שהפורעים באותם ימים עשו גם עשו הבחנות בין נוסעים יהודים ברכב לבין נוסעים ערבים ברכב."
בשעה 12:00, נסגר כביש 65 לתנועה בקטע שבין מגידו לבין ברקאי, הכולל את צומת אום אל-פחם.
ציר 65 - הוא כביש ואדי עארה - נשאר סגור לתנועה במשך כל היום עד לעזיבת כוחות המשטרה - עד למחרת בבוקר. (משמעו: ניתוק של צפון הארץ משאר חלקי המדינה למשך יממה תמימה).
הועדה תוהה (ונוזפת):
לנוכח מצב זה נשאלות השאלות לצורך מה נמצאו הכוחות בצומת ובסביבתו, ולצורך מה התנהלו העימותים הקשים במשך שעות? לשם מה התקיים "הקרב על הצומת"? בשום שלב לא היה נראה כאילו הציר עומד להיפתח ולא היה כל יסוד לצפות כי הדבר עומד לקרות בתוך זמן קצר. [וזה מצב הגיוני כנראה בשם החופש 'להפגין'...]
ניצב משנה סאו: המשימה שהוטלה עליו היתה לפתוח את הצומת לתנועה ולהבטיח את שלום הנוסעים בו.
עם סאו היו כ-70 אנשי משטרה, אשר התפצלו למספר כוחות. שניים מהם, אלה שבצומת ואלה שבבית האדום ובקרבתו, ניהלו מאבקים קשים עם ציבור של אלפים, תוך שימוש רב בגלילוני גומי ולעתים גם בירי של אש חיה. פעילות הכוחות היתה, בעיקרה, הגנה עצמית של השוטרים מפני המתפרעים.
מפקד המחוז רון אישר את סבירותה של החלטת סאו לעלות אל גבעת הבית האדום, ובלבד שכלי רכב נסעו אז בציר ואדי עארה. בפועל, לא התקיימה כל תנועה בציר במהלך העימותים במקום. כאן הויתה איזו סתירה שלא יושבה: או שהכביש היה סגור או שהיו בו בכל זאת מכוניות.
סאו טען, כי מיישובים שלאורך ציר ואדי עארה עלולים היו לצאת כלי רכב אשר הנוסעים בהם לא ידעו על סגירת ציר התנועה, ואלה היו עלולים להיקלע לזריקות אבנים כשיעברו ליד צומת אום אל-פחם.
מה הועדה חושבת שצריך לעשות במקרה כזה? להכנע כמובן:
"על אפשרות זו ניתן היה להתגבר על ידי נקיטת אמצעים מתאימים: הודעה מתאימה למקומות היישוב הרלוונטיים והקמת מחסומים במרחק מסוים משני צידי צומת אום אל-פחם... בדרך זו ניתן היה להבטיח שכלי רכב תמימים לא יעברו בצומת או בסמוך לה. בקיצור הועדה חושבת: "המבקש, בדיעבד, ניסה לתרץ את הפעילות במקום ולא בסיבה האמיתית לפעילות זו."
ועוד:
"יוצא, שבשם המטרה של שמירה על תנועת כלי הרכב בכביש 65, ניהלו סאו וכוחותיו עימותים שעה שהכביש היה בלאו הכי סגור לתנועה. בחוסר ההיגיון שבמצב, נוכח מפקד היחידה האזורית בשב"כ כשעבר במקום... שאל אותו [את סאו] מה המשימה שלך והוא ענה: 'לפתוח את הציר לתנועה'." [משונה הסאו הזה, שוטר חסר הגיון].
בדיעבד לא נותרה לו ברירה והוא מודה בפני הוועדה ש:
"אכן, לא היה כל טעם להיאבק משך קרוב לארבע שעות על הצומת הסגורה בלאו הכי לתנועה, בפרט כשהדבר נעשה על ידי כוח קטן יחסית של שוטרים, כ-70 במספר, אל מול אלפי מפגינים ומתפרעים." וזה [לדעתם של חברי הועדה] מה שהביא ל"כל התוצאות הקשות שהתלוו לכך".
כפר מנדא, 1 אוקטובר 2000
(סעיף 26) באותו היום התקיימה תהלוכה בכפר, באישור המשטרה. התהלוכה הגיעה, כמתוכנן[?], לכביש 784, הוא הכביש הראשי הסמוך לכפר. על פי הדיווחים בעיתונות אלפי תושבים מן המקום נטלו חלק בשעות הערב בתהלוכה זועמת. בדברי הספד שנשא ראש המועצה המקומית, בו הודיע כי נער מאום אל-פחם נפל חלל באירועים של 1.10.00. כן נאמר, כי "החלל הזה והחללים שנפלו מכדורי צבא הכיבוש באיזורים הפלסטיניים ובאל-אקסא, הם הסימן הברור ביותר להתחלת התהלוכה לשחרור אל-אקסא".
[וממש בלי שום קשר] לאחר התהלוכה נשארו צעירים בכביש הראשי, חסמו אותו והבעירו צמיגים.
בשעה 17:30 לערך הוזעק כוח משטרה למקום. השוטרים נתקלו בהתקהלות של מאות צעירים, אשר עלו על הכביש הראשי והחלו לצעוד לכיוון הצומת הראשית בכניסה ליישוב. בשלב זה ביקשו השוטרים כי הכביש ייסגר, והשוטרים נסוגו לאחור. באותו שלב לא היה עדיין עימות בשטח.
התקיימה הידברות בין המנהיגות המקומית לבין המפקד בשטח. המנהיגות המקומית ביקשה מהמשטרה לא להתערב וניסתה להרגיע את הרוחות, אך לא הצליחה בכך. [אותה מנהיגות שקודם "הרגיעה" את משתתפי התהלוכה...]
המשטרה החלה לנסות לפזר את מפרי הסדר. ההמון מיידה אבנים לעבר ניידות של משמר הגבול. השוטרים מגיבים בירי של גז מדמיע ושל גלילוני גומי לפיזורם [יורים על מפגינים?!] בנוסף, נעשו ניסיונות לבצע מעצרים של מתפרעים. כמו כן, שוטרים ירו באוויר 4-5 כדורים חיים, כיוון שלא היו להם אמצעי פיזור. רב פקד רייף ירה צרורות באוויר מנשקו האישי.
כשהתקרבו השוטרים לכניסה הראשית ליישוב, הפילו המתפרעים שני עמודי תאורה וחסמו את הכביש לכיוון צפון.
השוטרים הזיזו את עמודי התאורה מן המקום, תוך שהם נפגעים ממטר של אבנים שמיודות לעברם ולעבר הניידות. אחד השוטרים נפצע מאבן בכתפו ופונה לבית חולים.
בשלב זה נמשך יידוי האבנים לעבר השוטרים, שהמשיכו לסגת. בהמשך היתה במקום התנגשות [משהו כמו התנגשות בין שתי כנופיות רחוב?] יידויי האבנים נמשכו והשוטרים הגיבו בירי של גז מדמיע ושל גלילוני גומי.
כל העסק נמשך שלוש וחצי שעות.
רק בשעה 21:00 לערך, בעקבות הידברות עם מנהיגי הציבור המקומי [אותם אלה שקודם הסיתו וגם כש'ניסו להרגיע' לא צלח בידם], נסוגה המשטרה והמנהיגים החזירו את מפירי הסדר לכפר [היי, מתברר שהם דווקא יכולים כשהם רוצים...]
ובסוף פיסקה 26 - משהו בסגנון 'אופס נזכרנו בדבר": "יצוין עוד, כי במהלך האירועים בכפר מנדא נעצרו נהגים יהודים, אשר עברו במקום, על ידי תושבים מקומיים. במקרה אחר דווח על תקיפת נהג באבנים ועל הפיכת רכבו." [קולם לא נשמע בועדה הזו]
יפו - (תל אביב-יפו, לא פחות ולא יותר)
במהלך היום נערכה עצרת ב"גן השניים" בעיר, אשר אורגנה על ידי הוועד למען ערביי יפו, בה נטלו חלק גם תושבים יהודים. קיום העצרת אושר על ידי המשטרה, על יסוד התחייבות מצד המארגנים לדאוג לכך שיהיו סדרנים במקום והשקט יישמר. המשטרה חסמה את הכניסה לרחוב יפת לתנועה ציבורית, נערכה לקראת העצרת בנקודות תצפית ונמנעה מלהפגין נוכחות באזור הגן וברחוב יפת במהלך העצרת.
במהלך העצרת נישאו נאומים. המפגינים תלו דגל פלסטיני על עמודי החשמל והניפו את תמונת ג'מאל עבּד אל-נאסר. כאשר עלה מיכאל רועה, סגן ראש עיריית תל אביב-יפו ותושב יפו, לנאום בפני הקהל, ניטל המיקרופון מידו. החלו להישמע קריאות "אללה אכבּר" מכיוון הקהל והציבור סירב לשמוע את הנאום.
במקביל, בכביש שליד הגן, החלו מספר צעירים לצבור אבנים כדי ליידות אותן בהמשך ורוכזו צמיגים על הכביש. למקום הגיעו גם מספר רעולי פנים. בשלב מסוים החלה התפרעות במקום. המתפרעים השליכו אבנים ובלוקים על כלי רכב שחלפו בכביש, הציתו צמיגים ומיכל אשפה גדול, ניפצו שמשות של בנק סמוך ותקפו צוות של הערוץ השני של הטלוויזיה וצוות של חדשות הטלוויזיה האיטלקית. הם היכו את הכתבים ואת הצלמים ושברו את ציוד הצילום שברשותם. אחד הצלמים הותקף על ידי כעשרים איש, הופל ארצה, הוכה באבנים בראשו, בבטנו ובחזהו, וחולץ מהמקום רק כאשר אחד התושבים התערב והצליח לחלצו מידי ההמון. חמישה אנשים מצוותי הצילום נפצעו, מתוכם נזקקו לטיפול רפואי בגין שברים ופגיעות נוספות הצלם שהותקף ושני כתבים נוספים.
בכל אותו זמן המשטרה, אשר צפתה באירוע מרחוק, חסמה את הרחוב הראשי והזהירה יהודים שלא להיכנס אליו [לב תל אביב, לא שיח ג'ארח] בסופו של דבר, הגיעו כוחות יס"מ למקום ופיזרו את המתפרעים.
כפר כנא
עקב התפרעות זו [של אנשי כפר כנא] חסמה המשטרה את כביש 77 מצומת המוביל לצומת גולני. ההמון שרף צמיגים בצומת וגרם לנזק כבד במקום. למרות החסימות של המשטרה הגיעו כלי רכב אחדים לצומת בית רימון, שם הותקפו על ידי מתפרעים. למחסומי המשטרה הגיעו מספר אזרחים יהודים, אשר מכוניותיהם נרגמו באבנים. כמו כן הגיעו כמה אזרחים ערבים, שסיפרו לשוטרים, כי כשעברו בצומת נעצרו על ידי אנשים חמושים ברובה ובאקדחים, אשר הוציאו אותם מרכבם, הצמידו אותם לחלונות הרכב ודרשו מהם תעודות זהות כדי לוודא שאכן מדובר באזרחים ערבים. רק משהוברר שמדובר בערבים, שוחררו לדרכם.מסוק של המשטרה חג מעל צומת בית רימון עקב התראות על כוונתם של תושבי כפר כנא לעלות לכיוון קיבוץ בית רימון ולשרוף בתים ביישוב.
נהג מונית שהסיע ברכבו זוג עולים חדשים, אשר נחתו באותו לילה בארץ, בסביבות השעה 02:00 לפנות בוקר, נסע בכביש 754 מכיוון נצרת לצומת בית רימון.
מיד בצאתו מכפר כנא הבחין בקבוצת אנשים בצד הדרך, שסימנה לו לעצור. בשל חששו מהם, הגביר את המהירות ועקף את הקבוצה. אבנים הושלכו על רכבו. כשהגיע לצומת בית רימון הבחין במספר כלי רכב שנוסעים בצמוד אליו ובשל התרגשותו פנה בצומת שמאלה, במקום ימינה לכיוון טבריה. מטרים ספורים לאחר שפנה שמע יריות. הנהג המשיך בנסיעתו עד שהגיע למחסום משטרתי סמוך, וכלי הרכב שרדפו אחריו סבו על עקבותיהם. במונית התגלו סימני ירי. כדור אחד פגע בפגוש האחורי, כדור שני גרם לפיצוץ באחד הגלגלים וכדור נוסף חדר למשענת הראש של המושב האחורי. השמשה הקדמית של הרכב היתה מנופצת ואבן גדולה היתה מונחת על המושב הקדמי סמוך לנהג.
אחמד טיבי ביום השנה לארועי אוקטובר (2010):
"אי העמדה לדין של הפושעים [שלא תהיה טעות הפושעים הם השוטרים] היא מעין וידוא הריגה"
המסר [של ועדת החקירה] הוא ש"המדינה יורה באזרחיה הערבים ובזה לערך חייהם בשל היותם ערבים"
"אלו 10 שנים של זעם וכאב אצל המשפחות וכלל הציבור הערבי המהווים כתום שחור בחיי מדינת ישראל".
"ביום זה מציינים עשור לאירועים, כשהשוטרים היורים לא הועמדו לדין, והמשפחות והציבור הערבי עדיין תובעים צדק ממשלת ישראל".
אבישי ברוורמן קרא לכל המעורבים לנקוט איפוק וסובלנות. ברוורמן הגדיר את העשור האחרון כעשור אבוד ביחסים שבין יהודים והערבים והוסיף כי הגיעה העת לפתוח עשור חדש - של כבוד הדדי, שוויון ושותפות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה