"האופוריה הנובעת מהניצחון על ישראל מעורבת באיבה עצומה. שוב ושוב זועק הקהל את המילה 'דם'. מתחת לבמה תלוי ציור ענק, המתאר את חורבנה של לבנון מפצצות ישראליות ואמריקניות. בין החורבות שוכבים במארב שני לוחמי 'חזב אללה', אחד חמוש בקלצ'ניקוב והשני באר-פי-ג'י. שניהם מכוונים את נשקם לעבר גבעת גולגולות מדממות, חובשות קסדות, של חיילי צה"ל. מאחורי הלוחמים המאוירים לא שכח הצייר העלום להוסיף את מצלמת הווידיאו המנציחה את הפיגוע. ה'חזב אללה' גאה בתחכומו הטכנולוגי שאִפשר לו לתפעל ביעילות קטלנית מטעני צד נגד צה"ל. הצגת פרטי הפרטים של הפיגועים נגד חיילי צה"ל מצמררת. 'זה כל ההבדל בינינו לבינם,' מסביר לי בכיר ב'חזב'אללה', 'אנחנו אוהבים את המוות, והם את החיים'.
כל האירוע הזה מבוים בסגנון פשיסטי: הפעילים מוכנסים לאצטדיון בסדר מופתי, צועדים בשורות ישרות כסרגל. התמונה הפנורמית נתפסת כולה במצלמות הטלוויזיה. מאוחר יותר ישודר הטקס במהדורות החדשות המקומיות. שירי לכת צבאיים מושמעים ללא הרף לשלהוב הקהל. לאחר מכן בא תורו של פולחן המנהיג.
כאשר 'נסיך המאמינים' מופיע מאחורי המסך האדום שבירכתי הבמה, אלפי גרונות שואגים סיסמאות וקריאות דתיות. ים של דגלים מורם אל על ואגרופים מונפים למעלה בהצדעה. יש ביניהם המותחים את זרועם ואת אצבעותיהם במועל יד נאצי". (בנת ג'ביל, לבנון, מאי 2000)
העיתונאי אלדד בק מ"ידיעות אחרונות" מחזיק בדרכון אירופי המאפשר לו לצאת לגיחות למדינות מוסלמיות רבות, בהן סוריה, לבנון, עיראק, איראן, פקיסטן ואפגניסטן. זהותו הישראלית של בק היא ברורה וידועה, מן הסתם, גם ל"צד השני". בנסיעותיו הרבות בעולם הערבי נחשף בק לעוינות הקשה כלפי ישראלים בפרט וכלפי יהודים בכלל. עם זאת, הוא שומר על אופטימיות מהולה בחיבה גלויה לאנושיות ולחום הקיימים בקרב בני האדם גם מצדו האחר של הגבול.
מעבר לגבול אינו מטפח אשליות שווא בדבר פתרונות קסם מיידיים. הוא מתמקד בתיאור המציאות, סבוכה ככל שהיא. למרבה האירוניה, בק נתקל בחומה מתעבה של חשדנות גם בישראל, שרשויותיה החלו לפעול לאחרונה כדי למנוע ביקורים של עיתונאים ישראלים במדינות עוינות, אולי משום שתיאור אנושי של חיי היומיום באיראן עלול לצנן את להט התמיכה "במערכה המדינית הבין-לאומית, שישראל מנהלת בשנים האחרונות נגד איראן".
אלדד בק הוא מזרחן בהשכלתו, בעל תואר ראשון בערבית ובלימודי האסלאם מטעם הסורבון בפאריז. במהלך שירותו הצבאי וכן בשנותיו הראשונות של תהליך אוסלו שימש בק ככתב לענייני המזרח התיכון בגלי צה"ל. בק עבד ככתב עבור כלי תקשורת שונים מישראל ומאירופה, ומאז 2002 הוא כתב "ידיעות אחרונות" בגרמניה ובמרכז אירופה.
"מעבר לגבול", אלדד בק, הוצאת ידיעות ספרים, 350 עמ'
מסתנן (קטעים מן הפרק הראשון של הספר www.ybook.co.il)
במסעותי מעבר לגבול הייתי בין הזרים הראשונים שביקרו בעיר בעלבק - מעוזו של ארגון ה"חזבאללה" בבקעת הלבנון - כשזה אך נפתח מחדש בפני העולם החיצון. הייתי בין הישראלים הראשונים שהגיעו באופן רשמי לסוריה, הודות להזמנה מטעמו של נשיא צרפת דאז, ז'אק שיראק. שבתי לדמשק כמה שנים לאחר מכן עם מותו של חאפז אלאסד, כדי לכסות את הלווייתו של "האריה מדמשק". הגעתי לעצרת הניצחון שה"חזבאללה" ערך בדרום לבנון עם נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון בתחילתו של קיץ 2000. שבתי לבירות לאחר רצח ראש הממשלה לשעבר, רפיק אלחרירי, בעיצומה של "מהפכת הארזים".
ביקרתי בעיראק תחת שלטונו של צדאם חסין ולאחר נפילתו של זה. דיווחתי מפקיסטן ומאפגניסטן בשבועות הדרמטיים שלאחר פיגועי ה 11 בספטמבר, ולפני רציחתה של מנהיגת המחנה האזרחי הפקיסטני, בנזיר בוטו. פגשתי את יהודיה האחרונים של תימן. ביקרתי בכמה מאמירויות המפרץ. הסתובבתי ברחבי איראן בעיצומו של העימות בין הקהילייה הבינלאומית למשטר המוּלוֹת (כוהני הדת) בטהרן בנוגע לפיתוח תוכנית הגרעין האיראנית, כשברקע מהדהדים איומיה של ישראל לתקוף.
האם נסיעותי מעבר לגבול שכנעו אותי שהשלום בכלל אפשרי? מאחר שבמסעות אלו הזדהיתי על פי רוב בזהותי השנייה, הלא ישראלית, נקלעתי למצבים שהציגו בפני ללא כחל וסרק את השנאה התהומית הקיימת בקרב חוגים נרחבים בעולם הערבי והמוסלמי כלפי ישראלים, וליתר דיוק - כלפי יהודים באשר הם יהודים. לעתים קרובות ניצבתי מול אנטישמיות בוטה, ישירה, עירומה, מוחלטת, שאינה מנסה להסתתר מאחורי הצדקות, תירוצים, התחכמויות וצביעות, שאותם ניתן למצוא לעתים קרובות מאוד בעולם המערבי.
טינה מושרשת זו, שמקורה בהסתה פוליטית, דתית ותקשורתית - גם במדינות ערביות המקיימות יחסים רשמיים עם ישראל - מתחזקת על ידי אי הכרתו של האחר (במקרה זה היהודי והישראלי) והניתוק ממנו. גבולות, גדרות, חומות, איסורים וחרמות רק עוזרים להחרפתה של הבעיה, משני עבריו של הגבול.
אחד הפרקים שלא ייכלל בספר זה קשור לנסיעות תכופות שקיימתי לשטחי הרשות הפלסטינית, בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת. באותה תקופה לקחתי פסק זמן מעבודתי כעיתונאי, והצטרפתי לארגון ממשלתי אירופי שעסק בסיוע למדינות מתפתחות. לבקשתי, אִפשר לי הארגון לפתוח סניף בשטחי הרשות הפלסטינית, כדי שניתן יהיה לסייע בקידומו של תהליך השלום באמצעות מיזמי רווחה שונים לאוכלוסייה הפלסטינית. אז עוד האמנתי שהדבר ייתכן.
המציאות שנחשפה בעיני באותם ימים שהעברתי בשטחי הרשות, כנציגה של ממשלה אירופית, היתה שונה מאוד מזו שהוצגה בפני קודם לכן כעיתונאי ישראלי: הרשות הפלסטינית, על כל רבדיה, מעולם לא קיבלה את רעיון הדו קיום עם מדינה יהודית ולא פעלה לקדמו בקרב בני עמה. בכל מקום - ממשרדי הממשלה הבכירים ועד לגני הילדים שבהם ביקרתי - דוּבר אך ורק על שחרורה של "פלסטין הגדולה". רעיונות לפרויקטים של שיקום וסיוע במחנות הפליטים נדחו על הסף, בטענה ש"זהו נושא פוליטי, שאין לגעת בו". בינם לבין עצמם, התייחסו בני שׂיחי לישראלים בכינוי הפשוט "אלעד'ו" ("האויב").
אז גם התוודעתי לפער העצום שהיה קיים בין גישתם לישראל של "המקומיים" - תושבי השטחים, שנותרו בהם וחוו על בשרם את "הכיבוש", על קשייו ועוולותיו - לבין גישתם של "החיצוניים", ששבו מגלות בתוניס או במקומות אחרים. דווקא "המקומיים" היו פתוחים וסלחנים יותר כלפי הישראלים מאשר אחיהם החוזרים מחו"ל. "הכיבוש", על כל אי הצדק הגלום בו, אִפשר לפלסטינים רבים לבוא במגע גם עם צדדיהם האנושיים והחיוביים של הישראלים, להכיר אותם ולעמוד על נקודות התורפה והחוזק שלהם.
הרשות הפלסטינית שמה לה ליעד לבתק את המגע הזה, ביודעה היטב שהוא הוא הבסיס האמיתי לשלום עתידי. מכונת "חינוך לעימות" החלה לפעול בחסותם של השבים מחו"ל, וזו קצרה את פירותיה ההרסניים ב"אינתיפאדה השנייה", שהנציחה את הניתוק בין הצדדים.
ה"קטעים שרק בעבורם כדאי לקרוא את הספר" הם: הביקור הצבעוני במסגד השיעי בנג'ף, השיחה עם זינאד הפקיסטאנית העדינה והיפה בת ה-20, הביקור באוניברסיטה בקטאר שיש בה רוב לסטודנטיות מכוסות בחג'אב ושוחרות השכלה גבוהה. לעומתם לא אהבה בספר "פרקים שלמים המכילים רשימות עיתונאיות שנכתבו באמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת," שבעיניה "כבר אבד עליהן כלח ולא ברור למה צריך היה ללקטן בספר 10 ו-15 שנים מאוחר יותר".
שתי דוגמאות לאלו היא מביאה:
האחת, הרשימות מעיראק: "שבהן הוא מצדיק את הכיבוש האמריקאי"! ומוסיף חטא על פשע: "מטיל על המנהיגות הסונית אשמה בלעדית להידרדרות הביטחונית במדינה השסועה." ועובר כל גבול בכך שהוא "גם קובע כי "חברה שלא עברה תהליך של חינוך לדמוקרטיה אינה יכולה לקיים בחירות דמוקרטיות", ופוסל את השתתפותם של גורמים איסלאמיסטיים בבחירות." תמוהה, בעיניה ביותר גם "קביעתו כי רבים במערב רצו לראות את המלחמה בעיראק כ"וייטנאם השנייה", ואילו במציאות המדינה "מתייצבת ונעמדת על רגליה". תמוה ביותר, מי רצה בזאת?
אולי אותו "השמאל הליברלי המערבי", זה ש"באותה נשימה הוא מאשים את "השמאל הליברלי המערבי", שלדבריו, מתוך רגשות אשמה ותסביכים אוטומטיים, מאשים את המערב בכל תחלואיו של העולם המוסלמי."?
דוגמא נוספת לסוג הדברים שאבד עליהם הכלח היא פרשנותו לפרק על פקיסטאן ואפגניסטאן, כאן יש לה בעיה עם "ביקורתו על העולם המוסלמי השותק נוכח מעשיהם הנפשעים של אנשי אל-קאעדה"! ולא רק זאת אלא שהוא מוסיף "וכותב כי "כל עוד לא תתפתח בעולם המוסלמי תנועה רצינית של נאורות וקידמה, והמוני המוסלמים ימשיכו להשלים עם אידיאולוגיה דתית של דיכוי ואלימות, האחריות המלאה לסבלו של העולם המוסלמי מוטלת עליו"! כל אלה, לטעמה - כך היא אומרת, מעיד עליו שהוא "מזרחן" (מזרחן ועיתונאי, כך הוא מגדיר את עצמו) ו"ככזה תואם להפליא את הדפוס האוריינטליסטי: זה שיחסו למזרח נע בין רומנטיקה להתנשאות, בין משיכה עזה לצבעים ולניחוחות לבין תיעוב כלפי אורחות החיים והערכים התרבותיים."
מה היא בכל זאת אוהבת?
את זה ש"דווקא המסגרת של הספר - פרק הפתיחה ופסקת הסיום - הם בעלי אופי חתרני משהו". חתרנות זה טוב.
בסצנת הפתיחה של הספר הוא מעוכב לחקירה בנמל התעופה 'בן גוריון', "הוא מופתע ומתקומם, שכן בכל מסעותיו באותן מדינות מעולם לא נעצר ולא נחקר, למרות שמו הישראלי, ורק במולדתו החליטו להגביל את החופש העיתונאי שלו?" כי הרי זו התמונה הנכונה: ישראל שמגבילה את החופש העיתונאי לעומת מדינות ערב שבהן בניגוד למה שמרעילים את תודעתנו מעולם לא עוצרים ולא חוקרים עיתונאים, אפילו ביודעם שהוא ישראלי. חתרני ביותר...
מה עוד נראה בעיניה "אכן ראייה מקורית ונועזת"? ש"הוא כותב דברים אופטימיים על איראן, למרות המשטר הנוכחי, שכן להתרשמותו יש הרבה מן המשותף לבני עמה ולעם בישראל: "אולי כדאי לראות את איראן כפי שהיא באמת - מורכבת ורבגונית - ולהתחיל לחשוב עליה כעל שותפה אפשרית בעתיד, ולא בהכרח כיריבה".
היא מוכנה לתת לו להנות מן הספק גם אם הוא אוריינטליסט משוקץ הרי ש"אולי (אותם פרקים) מעידים על האמביוולנטיות של בק עצמו כלפי מושאי כתיבתו והמסר שהוא מבקש להעביר לקוראיו הישראלים."
מצד אחד אוריינטליסט משוקץ מצד שני האמביוולנטיות שהיא מזהה אצלו מקנה לו נקודת זכות כלשהי.
"בק תוהה בקול רם: האם הנימה האוהדת שבה תיאר את איראן, הנוגדת את התדמית השטנית שישראל מבקשת לשוות לה בזירה הבינלאומית, היא העילה לחקירה במשטרה?" אבל אז האוריינטליסט משתלט עליו "ומיד נסוג בו מן ההרהור הטורדני הזה ונותן הסבר אחר, בעייתי בלשון המעטה." וההסבר "הבעייתי בלשון המעטה" הוא: "תולה את האשם באישי הציבור הערביים שיצאו בשנים האחרונות למדינות עוינות "ועסקו שם בפעילות הפוגעת באינטרסים הלאומיים, ובמקרים מסוימים גם הביטחוניים של ישראל", ואחר כך היתממו ושאלו "למה לעיתונאים ישראלים מותר ולנו אסור?" היא מזועזעת מכך ש"האשמה גורפת כזאת כלפי נבחרים ערבים, מבלי לציין שמות, מועדים, מקומות והוכחות לאותה פעילות פוגענית כביכול, היא מעשה שלא ייעשה בידי עיתונאי רציני... הוא מטיל רפש באזרחי ישראל הערבים המבקרים באותן מדינות ובטוח שמסעותיהם פוגעים במדינה."
כך מצאה עצמה "קוראת בספר בעניין ובכעס ונעה בין שני הקטבים הללו." אוהבת ו"מרותקת למראה העיניים של עיתונאי ישראלי המסתובב כאחד האדם ברחבי המדינות השכנות, מצלם בתמונות ובמלים את המראות ה"אסורים" עלינו," ומאידך גיסא "מתקוממת ומאוכזבת מן הפרשנויות המיותרות ומן ההערות המכלילות הפוגמות בהנאה שבקריאה."
מעבר לגבול אינו מטפח אשליות שווא בדבר פתרונות קסם מיידיים. הוא מתמקד בתיאור המציאות, סבוכה ככל שהיא. למרבה האירוניה, בק נתקל בחומה מתעבה של חשדנות גם בישראל, שרשויותיה החלו לפעול לאחרונה כדי למנוע ביקורים של עיתונאים ישראלים במדינות עוינות, אולי משום שתיאור אנושי של חיי היומיום באיראן עלול לצנן את להט התמיכה "במערכה המדינית הבין-לאומית, שישראל מנהלת בשנים האחרונות נגד איראן".
אלדד בק הוא מזרחן בהשכלתו, בעל תואר ראשון בערבית ובלימודי האסלאם מטעם הסורבון בפאריז. במהלך שירותו הצבאי וכן בשנותיו הראשונות של תהליך אוסלו שימש בק ככתב לענייני המזרח התיכון בגלי צה"ל. בק עבד ככתב עבור כלי תקשורת שונים מישראל ומאירופה, ומאז 2002 הוא כתב "ידיעות אחרונות" בגרמניה ובמרכז אירופה.
"מעבר לגבול", אלדד בק, הוצאת ידיעות ספרים, 350 עמ'
מסתנן (קטעים מן הפרק הראשון של הספר www.ybook.co.il)
במסעותי מעבר לגבול הייתי בין הזרים הראשונים שביקרו בעיר בעלבק - מעוזו של ארגון ה"חזבאללה" בבקעת הלבנון - כשזה אך נפתח מחדש בפני העולם החיצון. הייתי בין הישראלים הראשונים שהגיעו באופן רשמי לסוריה, הודות להזמנה מטעמו של נשיא צרפת דאז, ז'אק שיראק. שבתי לדמשק כמה שנים לאחר מכן עם מותו של חאפז אלאסד, כדי לכסות את הלווייתו של "האריה מדמשק". הגעתי לעצרת הניצחון שה"חזבאללה" ערך בדרום לבנון עם נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון בתחילתו של קיץ 2000. שבתי לבירות לאחר רצח ראש הממשלה לשעבר, רפיק אלחרירי, בעיצומה של "מהפכת הארזים".
ביקרתי בעיראק תחת שלטונו של צדאם חסין ולאחר נפילתו של זה. דיווחתי מפקיסטן ומאפגניסטן בשבועות הדרמטיים שלאחר פיגועי ה 11 בספטמבר, ולפני רציחתה של מנהיגת המחנה האזרחי הפקיסטני, בנזיר בוטו. פגשתי את יהודיה האחרונים של תימן. ביקרתי בכמה מאמירויות המפרץ. הסתובבתי ברחבי איראן בעיצומו של העימות בין הקהילייה הבינלאומית למשטר המוּלוֹת (כוהני הדת) בטהרן בנוגע לפיתוח תוכנית הגרעין האיראנית, כשברקע מהדהדים איומיה של ישראל לתקוף.
האם נסיעותי מעבר לגבול שכנעו אותי שהשלום בכלל אפשרי? מאחר שבמסעות אלו הזדהיתי על פי רוב בזהותי השנייה, הלא ישראלית, נקלעתי למצבים שהציגו בפני ללא כחל וסרק את השנאה התהומית הקיימת בקרב חוגים נרחבים בעולם הערבי והמוסלמי כלפי ישראלים, וליתר דיוק - כלפי יהודים באשר הם יהודים. לעתים קרובות ניצבתי מול אנטישמיות בוטה, ישירה, עירומה, מוחלטת, שאינה מנסה להסתתר מאחורי הצדקות, תירוצים, התחכמויות וצביעות, שאותם ניתן למצוא לעתים קרובות מאוד בעולם המערבי.
טינה מושרשת זו, שמקורה בהסתה פוליטית, דתית ותקשורתית - גם במדינות ערביות המקיימות יחסים רשמיים עם ישראל - מתחזקת על ידי אי הכרתו של האחר (במקרה זה היהודי והישראלי) והניתוק ממנו. גבולות, גדרות, חומות, איסורים וחרמות רק עוזרים להחרפתה של הבעיה, משני עבריו של הגבול.
אחד הפרקים שלא ייכלל בספר זה קשור לנסיעות תכופות שקיימתי לשטחי הרשות הפלסטינית, בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת. באותה תקופה לקחתי פסק זמן מעבודתי כעיתונאי, והצטרפתי לארגון ממשלתי אירופי שעסק בסיוע למדינות מתפתחות. לבקשתי, אִפשר לי הארגון לפתוח סניף בשטחי הרשות הפלסטינית, כדי שניתן יהיה לסייע בקידומו של תהליך השלום באמצעות מיזמי רווחה שונים לאוכלוסייה הפלסטינית. אז עוד האמנתי שהדבר ייתכן.
המציאות שנחשפה בעיני באותם ימים שהעברתי בשטחי הרשות, כנציגה של ממשלה אירופית, היתה שונה מאוד מזו שהוצגה בפני קודם לכן כעיתונאי ישראלי: הרשות הפלסטינית, על כל רבדיה, מעולם לא קיבלה את רעיון הדו קיום עם מדינה יהודית ולא פעלה לקדמו בקרב בני עמה. בכל מקום - ממשרדי הממשלה הבכירים ועד לגני הילדים שבהם ביקרתי - דוּבר אך ורק על שחרורה של "פלסטין הגדולה". רעיונות לפרויקטים של שיקום וסיוע במחנות הפליטים נדחו על הסף, בטענה ש"זהו נושא פוליטי, שאין לגעת בו". בינם לבין עצמם, התייחסו בני שׂיחי לישראלים בכינוי הפשוט "אלעד'ו" ("האויב").
אז גם התוודעתי לפער העצום שהיה קיים בין גישתם לישראל של "המקומיים" - תושבי השטחים, שנותרו בהם וחוו על בשרם את "הכיבוש", על קשייו ועוולותיו - לבין גישתם של "החיצוניים", ששבו מגלות בתוניס או במקומות אחרים. דווקא "המקומיים" היו פתוחים וסלחנים יותר כלפי הישראלים מאשר אחיהם החוזרים מחו"ל. "הכיבוש", על כל אי הצדק הגלום בו, אִפשר לפלסטינים רבים לבוא במגע גם עם צדדיהם האנושיים והחיוביים של הישראלים, להכיר אותם ולעמוד על נקודות התורפה והחוזק שלהם.
הרשות הפלסטינית שמה לה ליעד לבתק את המגע הזה, ביודעה היטב שהוא הוא הבסיס האמיתי לשלום עתידי. מכונת "חינוך לעימות" החלה לפעול בחסותם של השבים מחו"ל, וזו קצרה את פירותיה ההרסניים ב"אינתיפאדה השנייה", שהנציחה את הניתוק בין הצדדים.
ואי אפשר בלי ביקורת כל כך לא מפתיעה של הד"ר שרה אוסצקי-לזר (היסטוריונית של המזרח התיכון, עמיתה במכון ון-ליר) שהתפרסמה (כמובן) בעיתון הארץ:
ה"קטעים שרק בעבורם כדאי לקרוא את הספר" הם: הביקור הצבעוני במסגד השיעי בנג'ף, השיחה עם זינאד הפקיסטאנית העדינה והיפה בת ה-20, הביקור באוניברסיטה בקטאר שיש בה רוב לסטודנטיות מכוסות בחג'אב ושוחרות השכלה גבוהה. לעומתם לא אהבה בספר "פרקים שלמים המכילים רשימות עיתונאיות שנכתבו באמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת," שבעיניה "כבר אבד עליהן כלח ולא ברור למה צריך היה ללקטן בספר 10 ו-15 שנים מאוחר יותר".
שתי דוגמאות לאלו היא מביאה:
האחת, הרשימות מעיראק: "שבהן הוא מצדיק את הכיבוש האמריקאי"! ומוסיף חטא על פשע: "מטיל על המנהיגות הסונית אשמה בלעדית להידרדרות הביטחונית במדינה השסועה." ועובר כל גבול בכך שהוא "גם קובע כי "חברה שלא עברה תהליך של חינוך לדמוקרטיה אינה יכולה לקיים בחירות דמוקרטיות", ופוסל את השתתפותם של גורמים איסלאמיסטיים בבחירות." תמוהה, בעיניה ביותר גם "קביעתו כי רבים במערב רצו לראות את המלחמה בעיראק כ"וייטנאם השנייה", ואילו במציאות המדינה "מתייצבת ונעמדת על רגליה". תמוה ביותר, מי רצה בזאת?
אולי אותו "השמאל הליברלי המערבי", זה ש"באותה נשימה הוא מאשים את "השמאל הליברלי המערבי", שלדבריו, מתוך רגשות אשמה ותסביכים אוטומטיים, מאשים את המערב בכל תחלואיו של העולם המוסלמי."?
דוגמא נוספת לסוג הדברים שאבד עליהם הכלח היא פרשנותו לפרק על פקיסטאן ואפגניסטאן, כאן יש לה בעיה עם "ביקורתו על העולם המוסלמי השותק נוכח מעשיהם הנפשעים של אנשי אל-קאעדה"! ולא רק זאת אלא שהוא מוסיף "וכותב כי "כל עוד לא תתפתח בעולם המוסלמי תנועה רצינית של נאורות וקידמה, והמוני המוסלמים ימשיכו להשלים עם אידיאולוגיה דתית של דיכוי ואלימות, האחריות המלאה לסבלו של העולם המוסלמי מוטלת עליו"! כל אלה, לטעמה - כך היא אומרת, מעיד עליו שהוא "מזרחן" (מזרחן ועיתונאי, כך הוא מגדיר את עצמו) ו"ככזה תואם להפליא את הדפוס האוריינטליסטי: זה שיחסו למזרח נע בין רומנטיקה להתנשאות, בין משיכה עזה לצבעים ולניחוחות לבין תיעוב כלפי אורחות החיים והערכים התרבותיים."
מה היא בכל זאת אוהבת?
את זה ש"דווקא המסגרת של הספר - פרק הפתיחה ופסקת הסיום - הם בעלי אופי חתרני משהו". חתרנות זה טוב.
בסצנת הפתיחה של הספר הוא מעוכב לחקירה בנמל התעופה 'בן גוריון', "הוא מופתע ומתקומם, שכן בכל מסעותיו באותן מדינות מעולם לא נעצר ולא נחקר, למרות שמו הישראלי, ורק במולדתו החליטו להגביל את החופש העיתונאי שלו?" כי הרי זו התמונה הנכונה: ישראל שמגבילה את החופש העיתונאי לעומת מדינות ערב שבהן בניגוד למה שמרעילים את תודעתנו מעולם לא עוצרים ולא חוקרים עיתונאים, אפילו ביודעם שהוא ישראלי. חתרני ביותר...
מה עוד נראה בעיניה "אכן ראייה מקורית ונועזת"? ש"הוא כותב דברים אופטימיים על איראן, למרות המשטר הנוכחי, שכן להתרשמותו יש הרבה מן המשותף לבני עמה ולעם בישראל: "אולי כדאי לראות את איראן כפי שהיא באמת - מורכבת ורבגונית - ולהתחיל לחשוב עליה כעל שותפה אפשרית בעתיד, ולא בהכרח כיריבה".
היא מוכנה לתת לו להנות מן הספק גם אם הוא אוריינטליסט משוקץ הרי ש"אולי (אותם פרקים) מעידים על האמביוולנטיות של בק עצמו כלפי מושאי כתיבתו והמסר שהוא מבקש להעביר לקוראיו הישראלים."
מצד אחד אוריינטליסט משוקץ מצד שני האמביוולנטיות שהיא מזהה אצלו מקנה לו נקודת זכות כלשהי.
"בק תוהה בקול רם: האם הנימה האוהדת שבה תיאר את איראן, הנוגדת את התדמית השטנית שישראל מבקשת לשוות לה בזירה הבינלאומית, היא העילה לחקירה במשטרה?" אבל אז האוריינטליסט משתלט עליו "ומיד נסוג בו מן ההרהור הטורדני הזה ונותן הסבר אחר, בעייתי בלשון המעטה." וההסבר "הבעייתי בלשון המעטה" הוא: "תולה את האשם באישי הציבור הערביים שיצאו בשנים האחרונות למדינות עוינות "ועסקו שם בפעילות הפוגעת באינטרסים הלאומיים, ובמקרים מסוימים גם הביטחוניים של ישראל", ואחר כך היתממו ושאלו "למה לעיתונאים ישראלים מותר ולנו אסור?" היא מזועזעת מכך ש"האשמה גורפת כזאת כלפי נבחרים ערבים, מבלי לציין שמות, מועדים, מקומות והוכחות לאותה פעילות פוגענית כביכול, היא מעשה שלא ייעשה בידי עיתונאי רציני... הוא מטיל רפש באזרחי ישראל הערבים המבקרים באותן מדינות ובטוח שמסעותיהם פוגעים במדינה."
כך מצאה עצמה "קוראת בספר בעניין ובכעס ונעה בין שני הקטבים הללו." אוהבת ו"מרותקת למראה העיניים של עיתונאי ישראלי המסתובב כאחד האדם ברחבי המדינות השכנות, מצלם בתמונות ובמלים את המראות ה"אסורים" עלינו," ומאידך גיסא "מתקוממת ומאוכזבת מן הפרשנויות המיותרות ומן ההערות המכלילות הפוגמות בהנאה שבקריאה."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה