"ביום השואה, בית-הספר ערך מפגש עם הניצולים. לכיתה הגיעה איזו סבתא: מקל, ידיים רועדות, מספר על היד, אבל עם מבט חד, והיא אפילו מביטה עלינו באיזה עניין ערני. היא סיפרה את הסיפור שלה: משפחה עירונית, גטו, בריחה, כפרים פולניים, יער, הצבא האדום, מחנה עקורים, שיטוטים ברחבי אירופה, ישראל. נו ובהמשך - החלק הטקסי, המורה שואלת בקול מתחסד את שאלותיה המתבקשות, מישהו עונה לה תשובות סטנדרטיות לא פחות, והסבתא אמורה לשבת ולרוות נחת. אבל היא מסתכלת עלינו באיזה מבט מוזר, והעיניים שלה... נראות כמצחקקות או משהו...
...נו ובסופו של דבר המורה שואלת: מה הוא הלקח העיקרי שעלינו ללמוד מן השואה? מישהו קם, פולט את האוסף הרגיל: היחס לאחר, הומאניות, מדינה משלך, האפשרות להגן על עצמך בכוחות עצמך. בקיצור, הכל נכון, אבל נשמע קלישאתי מאוד.
...ואז הסבתא מעירה: "הכל פשוט יותר. הכל הרבה יותר פשוט מזה. פשוט, אם מישהו, מתישהו, יתחיל לומר לכם שהוא רוצה להרוג אתכם - האמינו לו. אל תחפשו הסברים, מדוע למעשה הוא מתכוון בכלל למשהו אחר, אל תספרו זה לזה שמדובר פשוט בפוליטיקה ובשאר ההצגות. פשוט האמינו לו. ולאחר מכן, אם אתם מסוגלים - הילחמו, אם לא - בירחו. אבל העיקר - האמינו לו. מיד..."
בקיצור, השיעור הסתיים באווירה קצת נבוכה...
הסיפור מסופר בבלוג של יגאל סמוראי הכורסה
ואבי בבלוג אובייקטיביזם - מטפיסיקה של תכלית כותב בתגובה:
אולי הגיע הזמן לנסות ולפצות על השואה באופן כמותי ולהתייחס אל כל יהודי - ערס ככל שיהיה - כאל תגובה לשואה, משל עדיף ערס חי על תלמיד חכם מת. 40% מהעם היהודי נספו בשואה ואני מניח שטבעי היה לחשוב ב-1945 שצריך קודם כל למלא את החלל וללדת ששה מיליון ילדים יהודים. ככלות הכל, מי שמע אז על יהודים ערסים? על יהודים אנאלפביתים? בחדר לומדים קרוא וכתוב בגיל שלוש, ככה שגם אם אתה חי במזרח אירופה הפרימיטיבית וחייב לצאת לעבודה בגיל שמונה (סבא שלי, למשל), יש לך כבר יותר השכלה משתהיה אי פעם לגוי שגר בבית ממול.
מדינת ישראל הצליחה לקחת את הגניוס היהודי ולעשות ממנו עם ככל העמים: אלים, מטומטם, עצלן וחסר תכלית.
לא השואה השמידה את הגניוס היהודי.
מי שעשה את זה היא הציונות. הציונות, שספק נחטפה בידי הסוציאליזם, ספק התמסרה לו, מחנכת כבר מאה שנה (אם סופרים מהעליה השניה, נניח) לבערות ועצלות. ערב מלחמת העולם השניה היו בישוב איזה חצי מיליון אנשים, חלקם הגדול סוציאליסטים הזויים. מיעוט מבוטל ביחס לשאר יהודי העולם. באה השואה ודחפה מיליון יהודים נוספים אל חצי המיליון האלה. "נעשה ונשמע" זה כלל מצוין אם התמזל מזלך להישמע למשה. להישמע לבן גוריון היה מתכון לאסון.
אנחנו - הישראלים היום - לא דומים בכלום לאבותינו שניים-שלושה דורות לאחור. אין לנו שמץ מהחריצות, העקשנות, ההשכלה וההבנה בכסף שהיו להם. אם מישהו זורק אותי באחת העיירות מהם באו אבותיי, אני מת מרעב תוך שבוע.
החינוך הממלכתי עדיין שולט (ושורף כסף בכמויות אדירות) אבל יותר הורים מבינים שהכלה היא המפתח לכל. ילדים בגיל שלוש יכולים ללמוד לקרוא. זו עובדה. אז למה לחכות עד גיל שש? מה שהלך טוב בחדר לפני מאה שנה ("קמץ א' - א") הולך ומתפשט בישראל של ימינו. מה שצריך לעשות, זה לעזור להורים חדורי המוטיבציה האלה להשיל מעל גבם את משרד החינוך של מדינת ישראל. יש לבטל את משרד החינוך, לסגור שם הכל, להחזיר את הכסף לבעליו החוקיים - משלם המיסים - ולתת לנו לעשות משהו שכבר לפני מאה שנה הוכח כמעשי להפליא.
...נו ובסופו של דבר המורה שואלת: מה הוא הלקח העיקרי שעלינו ללמוד מן השואה? מישהו קם, פולט את האוסף הרגיל: היחס לאחר, הומאניות, מדינה משלך, האפשרות להגן על עצמך בכוחות עצמך. בקיצור, הכל נכון, אבל נשמע קלישאתי מאוד.
...ואז הסבתא מעירה: "הכל פשוט יותר. הכל הרבה יותר פשוט מזה. פשוט, אם מישהו, מתישהו, יתחיל לומר לכם שהוא רוצה להרוג אתכם - האמינו לו. אל תחפשו הסברים, מדוע למעשה הוא מתכוון בכלל למשהו אחר, אל תספרו זה לזה שמדובר פשוט בפוליטיקה ובשאר ההצגות. פשוט האמינו לו. ולאחר מכן, אם אתם מסוגלים - הילחמו, אם לא - בירחו. אבל העיקר - האמינו לו. מיד..."
בקיצור, השיעור הסתיים באווירה קצת נבוכה...
הסיפור מסופר בבלוג של יגאל סמוראי הכורסה
ואבי בבלוג אובייקטיביזם - מטפיסיקה של תכלית כותב בתגובה:
אולי הגיע הזמן לנסות ולפצות על השואה באופן כמותי ולהתייחס אל כל יהודי - ערס ככל שיהיה - כאל תגובה לשואה, משל עדיף ערס חי על תלמיד חכם מת. 40% מהעם היהודי נספו בשואה ואני מניח שטבעי היה לחשוב ב-1945 שצריך קודם כל למלא את החלל וללדת ששה מיליון ילדים יהודים. ככלות הכל, מי שמע אז על יהודים ערסים? על יהודים אנאלפביתים? בחדר לומדים קרוא וכתוב בגיל שלוש, ככה שגם אם אתה חי במזרח אירופה הפרימיטיבית וחייב לצאת לעבודה בגיל שמונה (סבא שלי, למשל), יש לך כבר יותר השכלה משתהיה אי פעם לגוי שגר בבית ממול.
מדינת ישראל הצליחה לקחת את הגניוס היהודי ולעשות ממנו עם ככל העמים: אלים, מטומטם, עצלן וחסר תכלית.
לא השואה השמידה את הגניוס היהודי.
מי שעשה את זה היא הציונות. הציונות, שספק נחטפה בידי הסוציאליזם, ספק התמסרה לו, מחנכת כבר מאה שנה (אם סופרים מהעליה השניה, נניח) לבערות ועצלות. ערב מלחמת העולם השניה היו בישוב איזה חצי מיליון אנשים, חלקם הגדול סוציאליסטים הזויים. מיעוט מבוטל ביחס לשאר יהודי העולם. באה השואה ודחפה מיליון יהודים נוספים אל חצי המיליון האלה. "נעשה ונשמע" זה כלל מצוין אם התמזל מזלך להישמע למשה. להישמע לבן גוריון היה מתכון לאסון.
אנחנו - הישראלים היום - לא דומים בכלום לאבותינו שניים-שלושה דורות לאחור. אין לנו שמץ מהחריצות, העקשנות, ההשכלה וההבנה בכסף שהיו להם. אם מישהו זורק אותי באחת העיירות מהם באו אבותיי, אני מת מרעב תוך שבוע.
החינוך הממלכתי עדיין שולט (ושורף כסף בכמויות אדירות) אבל יותר הורים מבינים שהכלה היא המפתח לכל. ילדים בגיל שלוש יכולים ללמוד לקרוא. זו עובדה. אז למה לחכות עד גיל שש? מה שהלך טוב בחדר לפני מאה שנה ("קמץ א' - א") הולך ומתפשט בישראל של ימינו. מה שצריך לעשות, זה לעזור להורים חדורי המוטיבציה האלה להשיל מעל גבם את משרד החינוך של מדינת ישראל. יש לבטל את משרד החינוך, לסגור שם הכל, להחזיר את הכסף לבעליו החוקיים - משלם המיסים - ולתת לנו לעשות משהו שכבר לפני מאה שנה הוכח כמעשי להפליא.
תגובה 1:
תודה :)
הוסף רשומת תגובה