געגועים למרקסיזם

הדת היא אופיום להמונים - המרקסיזם הוא הרואין לאינטלקטואלים

 מהו סוד הקסם המרקסיסטי, שרבים כל כך נתפסו לו ורבים מדי לא מצליחים להשתחרר ממנו? שואל זאב גלילי במאמר 'המרקסיזם כבר מת מזמן מדוע רבים כל כך מתגעגעים אליו'. השפעתו של קארל מרקס (חי במאה ה-19) על העולם המודרני, משתווה להשפעתם של מייסדי הדתות הגדולות. אותו מרקס נהג לומר כי הדת היא אופיום להמונים, על אותו משקל כותב גלילי, ניתן לומר כי המרקסיזם הוא הרואין לאינטלקטואלים, כי המרקסיזם מאז ועד עתה הוא בראש ובראשונה תחום עיסוקם של האינטלקטואלים לא של פשוטי העם - הפועלים.

תורתו של מרקס באה לעולם בתקופה בה נחשבה התבונה והמתודה המדעית כדרך המובהקת להבנת העולם החומרי. המרקסיזם זו שיטה המשלבת ניתוח לוגי ומערכת טיעונים כאילו מדעית יחד עם חזון משיחי. תורה הנותנת הסבר כולל, להיסטוריה האנושית ובצידה פתרון מלא לבעיות החברה האנושית. יותר מזה: למרות סיבוכה של התורה היא ניתנת גם להסבר פשטני ומי שנלכד במושגיה ומשתמש בהם מתקשה להשתחרר מהם בדרך המזכירה אנשים החושבים בקטגוריות דתיות.

המחצית השניה של המאה העשרים לימדה לא רק שהניסיון ליישם את המרקסיזם נכשל כישלון חרוץ. גם האמונה הנאיבית ביכולת המדע לתת לנו תמונת אמת של העולם נמוגה ואינה קיימת עוד. אך ממש כמו חסידי הדתות מתקשים המרקסיסטים להשתחרר מאמונתם.

תורת מרקס על רגל אחת

קארל מרקס (1818-1883) תיאר את ההיסטוריה האנושית כתהליך הנעוץ בצרכים החומריים של האדם, זהו "המטריאליזם ההיסטורי". קיומם החברתי של בני האדם הוא שקובע את תודעתם - אמונותיהם, השקפותיהם שאיפותיהם וכל יצירתם הרוחנית - ולא להיפך.

ההיסטוריה אינה אלא דברי ימי המאבק בין המעמדות השונים בחברה

אחד העקרונות היסודיים בדוקטורינה המרכסיסטית הרואה בכל ההיסטוריה האנושית מלחמת מעמדות - אדונים כנגד עבדים, פטריצים כנגד פלבאים, אדונים כנגד איכרים, לורדים כנגד צמיתים, והמאבק האחרון (במאה ה- 19) קפיטליסטים כנגד פרולטריון (או מעסיקים כנגד עובדים).

ההתפתחות האנושית היא תוצר של אופני הייצור. יחסי הייצור הם אלה הקובעים את אופיה של כל תקופה היסטורית, ובעיקר: את חלוקת הרכוש בה ואת מבנה המעמדות (מנוצלים ומנצלים).
מרקס מאפיין את התקופה ההסטורית הנוכחית (בתקופתו) כעולם המחולק לשני מעמדות: מעמד הפרולטריון - הפועלים, מולו ניצב מעמד הקפיטליסטים - בעלי אמצעי הייצור (קפיטל-הון).
וכך פועלת המערכת (הקפיטליסטית):
מעמד הפועלים מורכב מפועלי תעשייה מנוצלים, אלה מוכרים את עבודתם כמצרך בשוק. ערכו של כל נכס נקבע על ידי כמות העבודה הדרושה לייצורו. הפועל משקיע יותר ממה שהוא מקבל, הקפיטליסט (המעסיק בעל ההון, המנצל) שם בכיסו את הערך העודף של שווי עבודת הפועל ומכאן רווחיו.

אז בא תור המהפכה הגואלת

מרקס צפה כי יבוא יום והפרולטריון יחולל מהפכה שתשים קץ לקפיטליזם, להבדלי המעמדות ולכל צורת ניצול. אמצעי הייצור יעברו לבעלות "מעמד הפועלים" ואז ייכון בעולם האושר וישרור הצדק. עולם שבו לא יהיו מנצלים ומנוצלים. אז יגיע תור גן העדן עלי אדמות, המערכת האידיאלית- הקומוניזים, בו כל אחד יעבוד לפי יכולתו ויקבל לפי צרכיו.

כשלושים חמש שנים לאחר מותו של מרקס, באוקטובר 1917, התחוללה ברוסיה מהפכה שאמורה היתה לממש את חזון החברה חסרת המעמדות (Classless Society), שבה אין קפיטליזם ואין ניצול ופועליה זוכים לשפע ואושר.

משטר רשע ודיכוי

העולם הישן נחרב עד יסוד, כנאמר בהימנון האינטרנציונל, ויחד עמו חוסלו גם כל החרויות. אמצעי הייצור הולאמו ובהעדר הון הוקמה תעשייה במחיר עבודת כפיה של מיליונים, כפיה שהיתה מלווה בטרור, הגליה ורצח. מספר בני האדם, שנרצחו בידי המשטר הבולשביקי בברית המועצות (וכן גם אלה שמצאו מותם במהלך המהפכה הקומוניסטית בסין), עולה על מספר הקרבנות שגרם הרייך השלישי ומלחמת העולם השניה. הדבר מופיע אפילו בספר השיאים של גינס. במקום גן עדן קיבל העולם גהינום עלי אדמות.

כישלון קולוסאלי

כשלונו של המרקסיזם לא היה רק בכך שהוא הוליד חברה איומה. המשטר הקומוניסטי בברית המועצות היה למעבדה האנושית הגדולה ביותר בהיסטוריה בה נבחנה תאוריה כלכלית חברתית. והניסוי הזה נכשל כישלון קולוסאלי.

כמה עבודה צריך להשקיע בשבב? נתברר כי ערכו של הנכס איננו נקבע אך ורק על ידי כמות העבודה המושקעת בו. כמה עבודה מושקעת בייצור שבב של מחשב? את הנכסים יוצרים היוזמה, הדמיון, ההמצאה, התעוזה, הארגון והניהול היעילים, הסחר החופשי והתחרות בין יצרנים. והתנאי לכל אלה הוא חברה דמוקרטית וחרות, המאפשרים לא רק תנועה של סחורות ואנשים אלא גם תנועה של רעיונות. כל אלה לא היו בברית המועצות.
חיסול פערים: במדינה הקומוניסטית לא חוסל הפער בין עשירים ועניים. הפער ברמת ההכנסה בין אנשי המפלגה והמנגנון השליטים לבין המוני הפועלים לא היה מעולם גדול כל כך בשום מדינה קפיטליסטית.
רעב: המדינה שהיתה פעם אסם התבואה של העולם נזקקה לנדבות ליבה של המעצמה הקפיטליסטית השנואה ששלחה לה משלוחי חיטה. המדינה שהתפארה בכך שהפכה מדינה מפגרת למדינה תעשייתית מפותחת לא היתה מסוגלת לייצר אף מוצר ששווה משהו בשוק הבינלאומי. פרט לכלי נשק שנועדו לשווק את המהפכה ולערער את הסדר העולמי.

מרקס - יהודי (מומר) בעצמו, אלא מה... - ו"השאלה היהודית"

אביו של קרל מרקס, הירשל הלוי היה בנו של הרב של טריר, צאצא לכמה מגדולי ישראל. גם אמו של מרקס היתה יהודיה, הנריאטה פרסבורג, גם אביה היה רב בנימכן שבהולנד. כשהיה קרל מרקס בן שש התנצרה המשפחה ומרקס עצמו היה אנטישמי לא קטן.

בחיבור שכתב "לשאלת היהודים", שגרשום שלום אמר עליו כי הוא חיבור מתועב, מתאר מרקס כך את היהודים: זה איננו עם אמיתי אלא עם מדומה; לאומיותו היא לאומיות של סוחר ובעל כספים; פולחנו היא הרוכלות; אלוהיו הוא הממון. היהודי הוא המוצר העיקרי של החברה הבורגנית. המהפכה תביא פתרון גם לבעיה היהודית כי זו תהיה "אמנסיפציה מן הרוכלות ומן הכסף – הווה אומר מן היהדות המעשית".

דור שלם של יהודים פנה לקומוניזם ובכך ביקש להשמיד את עצמו. את ילדיהם כבר גידלו ברוח הקומוניזם ולעתים העלימו מהם גם את יהדותם.

מספרים כי הרב יהודה לייב מימון אמר פעם למשה סנה, שפרש ממפ"ם והקים מפלגה שמאלית חדשה שהתמזגה עם המפלגה הקומוניסטית, את הדברים הבאים: "לבי נחמץ בקרבי כשאני רואה אתכם. הרי כולכם צאצאי רבנים גדולים". על כך השיב לו סנה בשנינות: זו דרכו של עולם. גם הנכדים שלך כבר יהיו קומוניסטים.
חלפו שנים ונתברר כי כמו כל התחזיות הקומוניסטיות גם זו לא התקיימה אלא היפוכה.

הסבא – רב, הבן והנכד - קומוניסטים, הנינים חוזרים ליהדות

עכשיו בה תור הנינים ואלה חוזרים ליהדותם בהמוניהם, אחרי שהקומוניזם ולא היהדות מתו. על כך שמעתי מפי חברי, הרב יוסף אביאור, מבית הדין של הרב חיים דרוקמן של "המרכז למתגייר" שליד ישיבת אור עציון.

בית הדין לגיור אינו בודק בשושלתם של הבאים להתגייר אלא מקיים לגביהם את דרישות ההלכה מן המבקשים להתכנס תחת כנפי היהדות. אך מתוך שמותיהם של המתגיירים והמתגיירות עולה תמונת ההיסטוריה של העם היהודי בדורות האחרונים. תמונה זו היא של סבא רבא שהוא גדול בתורה, סבא קומוניסט אבא שנולד כבר אל תוך הקומוניזם והנין או הנינה החוזרים לכור מחצבתם. אני לומד זאת על פי שמותיהם של המתגיירים אומר לי הרב אביאור. ואלה שמות: קנייבסקי, מוהליבר, זוין, מינקין, סולובייצ'יק מלצר, שרתוק, בילינסון, ועוד רבים אחרים.

אחת המתגיירות, אלישבע מוהליבר, נינה של הרב שמואל מוהליבר (ממייסדי תנועת חובבי ציון ברוסיה) באה בברית הנישואין. לפני הקידושין הכריזה: "סבא חזרתי הביתה".

מבוסס על מאמר המתפרסם ב'היגיון בשיגעון' - הטור המקוון של זאב גלילי