כחלק ממימוש "הזכויות הצודקות" של הפלשתינים היא הזכות לשיבה לתחומי מדינת ישראל וזאת לטענתם זכות שמעוגנת במשפט הבינלאומי. בעיקר הם מסתמכים על החלטת העצרת הכללית של האום 194 III שהתקבלה ב- 11.12.1948, ובעיקר על האמור בסעיף 11 להחלטה זו:
נכון להיום, המשפט הבינלאומי, אינו מכיר בהחלטות של ערכאות שיפוט בינלאומיות, גם לא בהחלטות של מוסדות האו"ם (כמו החלטות העצרת הכללית והחלטות מועצת הביטחון) כמקור משפטי מחייב.
החלטות האו"ם:
לגבי החלטה 194 III. (כאמור, החלטת או"ם כשלעצמה אינה מהווה נורמה משפטית מחייבת):
פתרון צודק אם כך, אינו בהכרח פתרון על פי החלטה 194. ומהו פתרון צודק? על כך יש כמובן השגות שונות.
בנוסף, החלטות אלו מדברות על 'בעיית הפליטים' - refugees - באזור באופן כללי, ולא על 'בעית הפליטים הפלסטינים'. ולא במקרה.
טענה: ישראל מחויבת לאפשר שיבה, מכוח דינים כלליים של המשפט הבינלאומי, גם כאשר אינם עוסקים ספציפית בנושא הפלסטיני:
בעיית הפליטים נוצרה בשנים 1948-1949, כאשר לא היה קיים עדיין המשפט הבינלאומי, שלכאורה מקנה זכויות לפתרון בעיה זו, דיני זכויות האדם שעליהם נשענים הפלסטינים בדרישתם לשיבה לישראל כלל לא היו קיימים בעת שנולדה ה'בעייה'.
הטענה לזכות השיבה כזכות משפטית: הפלסטינים טוענים לשיבה מכוח היותם בעבר אזרחי פלסטינה-ארץ ישראל, ישראל היא שירשה אותה, ועל כן מחובתה לאפשר לאזרחי פלסטינה-ארץ ישראל להיכנס אליה.
אמנות הפליטים שנוצרו לאחר מלחמת העולם השנייה עסקו בקליטתם של הפליטים במדינות חדשות, ולא בשיבתם למדינת המקור:
האמנות הללו מקנות זכות למקלט מדיני במדינה אחרת ממדינת המקור, ואינן דנות כלל בשיבה למדינת המקור.
לפי החוקה המעצבת את תפקידיו של הנציב העליון לענייני פליטים באו"ם, היא מאפשרת לו לדאוג לפליטים בשלושה אופנים:
משפט ההומניטרי (הקובע בדיני המלחמה של המשפט הבינלאומי):
המשפט ההומניטרי דן באיחוד משפחות לאחר מלחמה, הוא לא מתנה את מימוש איחוד המשפחות בשיבה למדינת המקור. היחידים להם מוקנית זכות לשיבה על פי המשפט ההומניטרי הם שבויי המלחמה.
טענה: זכות שיבה המתבססות על סעיפים האוסרים גירוש משטחים מוחזקים
טענה: הגירושים שביצעה ישראל בשנים 1948 ו- 1949 הם פשעי מלחמה
מקרה אחד של מימוש זכות שיבה התבצע בבוסניה-הרצגובינה ב 1995 (הסכמי דייטון) שם נקבע הפתרון של שיבת פליטים ועקורים. לאחר ההסכמים שהיקנו לפליטים ולעקורים את הזכות לשוב לבתיהם מתברר, שברוב המקרים הזכות לא מומשה (כך לפי דו"ח האו"ם ב- 2002).
קיים גם מקרה קפריסין, שם קפריסאים יוונים נטשו את בתיהם בצפון האי, לאחר פלישת הטורקים ב- 1974.
מזכ"ל האו"ם, קופי ענאן, בעניין פתרון הבעיה בקפריסין, אומר: "בעת שגיבשתי הצעות פתרון עמדו לנגד עיני ההתפתחויות והעמדה שאימצו באחרונה האו"ם והקהילה הבינלאומית ביוגוסלביה לשעבר, (מתכוון לפתרון של שיבה) ועם זאת, עמדה לנגד עיני גם העובדה שהאירועים בקפריסין התרחשו לפני שלושים עד ארבעים שנה, וכל אותו זמן נאלצו העקורים להיבנות מבחינה כלכלית במקומות אחרים".
אילו היה דין בינלאומי המחייב שיבה כפתרון, כיצד יכול היה ענאן להציע סטייה ממנו, לנסות לגבש פתרון שונה, בשל העובדה שבעיית הפליטים ונטישת הבית אירעה לפני כמה עשרות שנים?
לסיכום: המשפט הבינלאומי, בתחומים הספציפיים העוסקים בפלסטינים, וכן בדיני זכויות האדם, בדיני האזרחות, בדיני הפליטים ובמשפט ההומניטרי, אינו יוצר כל חיוב משפטי לפתור בעיית פליטים בכלל, ואת בעיית הפליטים הפלסטינים בפרט, באמצעות שיבה במובן של repatriation.
מבוסס על 'זכות השיבה מנקודת מבט משפטית' שכתבה יפה זילברשץ (הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר אילן) ביום עיון בנושא 'סוגיית הפליטים הפלסטינים וזכות השיבה' שנערך באוניברסיטת תל אביב
ראה גם:
ובכן, על פי המשפט הבינלאומי אין לפלסטינים זכות לשיבה אזרחיתThe refugees wishing to return to their homes and live at peace with their neighbors should be permitted to do so at the earliest practical date, and that compensation should be paid for the property of those choosing not to return, and for loss or damage to property which, under the principles of international law or equity, should be made good by the government or authorities responsible
נכון להיום, המשפט הבינלאומי, אינו מכיר בהחלטות של ערכאות שיפוט בינלאומיות, גם לא בהחלטות של מוסדות האו"ם (כמו החלטות העצרת הכללית והחלטות מועצת הביטחון) כמקור משפטי מחייב.
החלטות האו"ם:
לגבי החלטה 194 III. (כאמור, החלטת או"ם כשלעצמה אינה מהווה נורמה משפטית מחייבת):
- ב- 1948 כאשר ההחלטה התקבלה, הערבים (כולל הפלשתינים שבהם) לא קיבלו אותה, כי יישומה עלול היה להוות הכרה עקיפה בקיומה של מדינת ישראל. הישראלים גם הם לא קיבלו אותה, לדידם לא היתה בה הכרה בצורך של ישראל להגן על ביטחונה.
- ההחלטה אומרת: "פלסטינים המבקשים לשוב should be permitted", כלומר יש לאפשר להם - אין להם זכות מוקנית, אלא זכות התלויה בשיקול דעתה של ישראל.
- לא די שירצו לשוב הם חייבים גם להסכים לחיות בשלום עם שכניהם (Palestinians wishing to live at peace with their neighbors), כלומר, מבחינת ישראל תנאי זה יכול להתקיים רק כאשר ייכון שלום בין ישראל לערבים.
- החלטה גם ממליצה על שיבה במועד המעשי המוקדם ביותר ( at the earliest practicaldal), לא לאלתר, לא היום לא מחר, למעשה אין טווח זמן, אין תאריך קובע.
- לגבי החלטה 242 (התקבלה 1967), והחלטה 338 (התקבלה 1973)
פתרון צודק אם כך, אינו בהכרח פתרון על פי החלטה 194. ומהו פתרון צודק? על כך יש כמובן השגות שונות.
בנוסף, החלטות אלו מדברות על 'בעיית הפליטים' - refugees - באזור באופן כללי, ולא על 'בעית הפליטים הפלסטינים'. ולא במקרה.
טענה: ישראל מחויבת לאפשר שיבה, מכוח דינים כלליים של המשפט הבינלאומי, גם כאשר אינם עוסקים ספציפית בנושא הפלסטיני:
בעיית הפליטים נוצרה בשנים 1948-1949, כאשר לא היה קיים עדיין המשפט הבינלאומי, שלכאורה מקנה זכויות לפתרון בעיה זו, דיני זכויות האדם שעליהם נשענים הפלסטינים בדרישתם לשיבה לישראל כלל לא היו קיימים בעת שנולדה ה'בעייה'.
הטענה לזכות השיבה כזכות משפטית: הפלסטינים טוענים לשיבה מכוח היותם בעבר אזרחי פלסטינה-ארץ ישראל, ישראל היא שירשה אותה, ועל כן מחובתה לאפשר לאזרחי פלסטינה-ארץ ישראל להיכנס אליה.
- זכות הכניסה למדינה מוקנית בראש ובראשונה לאזרחי המדינה.
- כיום אין דין בינלאומי המחייב הקניית אזרחות ככלל, ואזרחות במדינה יורשת בפרט. מכאן שישראל אינה מחויבת להקנות אזרחות לכל האזרחים של פלסטינה-ארץ ישראל, והם אינם יכולים לדרוש כניסה אליה בזכות, מכוח אזרחותם.
אמנות הפליטים שנוצרו לאחר מלחמת העולם השנייה עסקו בקליטתם של הפליטים במדינות חדשות, ולא בשיבתם למדינת המקור:
האמנות הללו מקנות זכות למקלט מדיני במדינה אחרת ממדינת המקור, ואינן דנות כלל בשיבה למדינת המקור.
לפי החוקה המעצבת את תפקידיו של הנציב העליון לענייני פליטים באו"ם, היא מאפשרת לו לדאוג לפליטים בשלושה אופנים:
- שיבה מרצון.
- קליטה במדינה שבה נמצא הפליט.
- השתקעותו במדינה שלישית.
משפט ההומניטרי (הקובע בדיני המלחמה של המשפט הבינלאומי):
המשפט ההומניטרי דן באיחוד משפחות לאחר מלחמה, הוא לא מתנה את מימוש איחוד המשפחות בשיבה למדינת המקור. היחידים להם מוקנית זכות לשיבה על פי המשפט ההומניטרי הם שבויי המלחמה.
טענה: זכות שיבה המתבססות על סעיפים האוסרים גירוש משטחים מוחזקים
- הפלסטינים לא עזבו ב- 1948-1949 שטח מוחזק, אלא את שטח מדינת ישראל, ולכן סעיפים אלו כלל אינם רלבנטיים לגביהם.
טענה: הגירושים שביצעה ישראל בשנים 1948 ו- 1949 הם פשעי מלחמה
- הנסיבות שגרמו לעזיבת הפלסטינים את האיזור במלחמת השחרור ולאחריה אינן חד-משמעיות, חלק מהאוכלוסייה ברח וחלק גורש. (מכאן חשיבות נראטיב ה'נכבה', אין כאן עניין של נראטיב תמים אלא מהותי, ככל שיתקבל הנראטיב הפלשתיני תחוזק טענת 'פשעי המלחמה')
- גם אם ניתן לראות בבריחה/בעזיבה, חלק מתהליך של חילופי אוכלוסין, חלקהרי שמתהליך זה, צריך להיות גם הבריחה וגירוש האוכלוסייה היהודית ממדינות ערב.
- הצהרת פוסטדם (התקבלה ב- 1945), בעקבותיה הועברו לגרמניה מיליוני גרמנים שחיו במזרח אירופה – בפולין, בצ'כוסלובקיה ובהונגריה.
- חילופי האוכלוסייה שבוצעו ב- 1947 בהודו המנדטורית לשעבר, בעת חלוקתה לשתי מדינות, הודו ופקיסטן, אוכלוסייה מוסלמית הועברה מהודו ההינדית לפקיסטן המוסלמית ולהיפך.
מקרה אחד של מימוש זכות שיבה התבצע בבוסניה-הרצגובינה ב 1995 (הסכמי דייטון) שם נקבע הפתרון של שיבת פליטים ועקורים. לאחר ההסכמים שהיקנו לפליטים ולעקורים את הזכות לשוב לבתיהם מתברר, שברוב המקרים הזכות לא מומשה (כך לפי דו"ח האו"ם ב- 2002).
קיים גם מקרה קפריסין, שם קפריסאים יוונים נטשו את בתיהם בצפון האי, לאחר פלישת הטורקים ב- 1974.
מזכ"ל האו"ם, קופי ענאן, בעניין פתרון הבעיה בקפריסין, אומר: "בעת שגיבשתי הצעות פתרון עמדו לנגד עיני ההתפתחויות והעמדה שאימצו באחרונה האו"ם והקהילה הבינלאומית ביוגוסלביה לשעבר, (מתכוון לפתרון של שיבה) ועם זאת, עמדה לנגד עיני גם העובדה שהאירועים בקפריסין התרחשו לפני שלושים עד ארבעים שנה, וכל אותו זמן נאלצו העקורים להיבנות מבחינה כלכלית במקומות אחרים".
אילו היה דין בינלאומי המחייב שיבה כפתרון, כיצד יכול היה ענאן להציע סטייה ממנו, לנסות לגבש פתרון שונה, בשל העובדה שבעיית הפליטים ונטישת הבית אירעה לפני כמה עשרות שנים?
לסיכום: המשפט הבינלאומי, בתחומים הספציפיים העוסקים בפלסטינים, וכן בדיני זכויות האדם, בדיני האזרחות, בדיני הפליטים ובמשפט ההומניטרי, אינו יוצר כל חיוב משפטי לפתור בעיית פליטים בכלל, ואת בעיית הפליטים הפלסטינים בפרט, באמצעות שיבה במובן של repatriation.
מבוסס על 'זכות השיבה מנקודת מבט משפטית' שכתבה יפה זילברשץ (הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר אילן) ביום עיון בנושא 'סוגיית הפליטים הפלסטינים וזכות השיבה' שנערך באוניברסיטת תל אביב
ראה גם:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה