כל הדרכים להגיע הביתה
לפני שנים רבות, כותב בועז מושקוביץ, נתיב הנסיעה בין תקוע לירושלים עבר ברחובות העיר בית לחם, העיירה בית סאחור והכפר זעתרה. הדבר לא מצא חן בעיני רבים מהתושבים הערבים: מטחי האבנים נחתו על הנוסעים ומסמרים מכופפים פוזרו על הכבישים. הנתיב הזה ארך כ-17 ק"מ, הנתיב האלטרנטיבי מסביב לאפרתה אורכו 25 ק"מ וגם הוא עובר דרך כפרים ערביים. כדי לשפר את הביטחון, ישראל שיפצה כביש ישן, שעקף את בית סאחור. הכביש "העוקף" הזה בסך הכל עבר בצד השני של אותה שכונה. בתי בית סאחור היתמרו גבוה מעליו, האבנים הניחתות צברו אנרגיה קינטית רבה יותר.
פה ושם היו גם יריות ומטענים. אחד הקורבנות, תושב תקוע, הצייר מרדכי ליפקין ז"ל, נרצח בירי מן המארב ביולי 1993.
כל הדרכים היו פתוחות תמיד לנסיעת היהודים והערבים, למעט בזמני עוצר, שהוטל עקב אירועים ביטחוניים. מעולם לא העלה איש בדעתו, שצבע העור או האמונה הדתית של הערבים מהווים סיבה להגבלת הנסיעה בכביש.
בסתיו 2000 פרצה מלחמת הטרור. עם תחילתה, סגר צה"ל את הכביש הקצר לנסיעת היהודים. מאז ועד היום צריך לנסוע בדרך הארוכה ולהתקע לפני המחסום הצבאי בכניסה לירושלים.
הכביש החדש
הכביש החדש לנוקדים ותקוע מהווה נושא לשיחה ובדיחות של התושבים כבר כעשר שנים. מדובר בכביש עוקף ישובים ערביים, שיחבר את תקוע ונוקדים עם השכונה החדשה של ירושלים הר-חומה. מנכ"ל הישוב תקוע, תולי שינפלד, החל את תפקידו בפברואר 2002, כאשר הסלילה הייתה אי-שם באמצע, מאז עבודתו כוללת ניסיונות להביא להשלמה ופתיחה של הכביש.
אורכו של הכביש כ-9 ק"מ בלבד והוא אינו גמור עד היום. הקטע האחרון, באורך כקילומטר אחד, המחבר אותו מהגדר הביטחונית העוקפת את ירושלים עד הר-חומה עדיין חסר. במשך השנים נגרמו עיכובים ארוכים בעבודה בגלל בעיות תקציביות והטלת אחריות בין משרדי הממשלה.
מבחינה פיזית, ישנה אפשרות, שבאופן זמני עד השלמת העבודות בעוד חצי שנה או שנה, יסעו התושבים על כביש סיור וממנו יגיעו להר-חומה. כביש הסיור צמוד לגדר העוקפת את ירושלים, מצוידת בחיישנים ובמצלמות. הגדר והכביש עוקפים בלולאה ארוכה גבעה, שעליה עומדים ארבעה בתים של ערבים. המעקף הארוך נבנה כדי לא להפריד אותם משאר חלקי העיירה. בקטע האחרון, במעבר מכביש הסיור לכביש המוביל להר-חומה שער ברזל חוסם את המעבר.
ערוץ-2 מדווח
לפני מספר שנים דווח על סלילת הכביש במהדורת החדשות של ערוץ-2. קודם כל המגיש גדי סוקניק דיווח על המקרה המזעזע של ילדה קטנה, שנפגעה מינית, אך המדינה לא מקציבה עבורה מימון לטיפול פסיכולוגי. "ולמי יש כסף?" שאל גדי סוקניק בדרמטיות וענה: "למתנחלים, להם בונים כביש." בכתבה רואיין אחד מתושבי הכפרים הסמוכים, שהשמיע איום מפורש כלפי היהודים, שיסעו על הכביש הזה, על כך גדי סוקניק לא העיר הערות.
ברור, שהאזור זקוק לעורק תחבורה טוב, אך הסיבה האמיתית לבניית הכביש הינה אך ורק הטרור. אלמלא הטרור, אפשר היה רק לשפץ ולהרחיב את הכביש הקיים בעלות פחותה, לשימוש כל תושבי האזור, ללא הבדלי לאום.
הכבישים העוקפים, כבישי הסיור, הגדרות, החומות, החיישנים, המצלמות וכוח האדם הדרוש לתפעל את מערך האבטחה הפרוש על מאות הקילומטרים בין תחומי המגורים של הערבים לתחומי המגורים של היהודים, עולים לקופת המדינה מיליארדי דולרים. כל זה כדי למנוע כניסת המחבלים מהצד הערבי לצד היהודי. חלק לא קטן מההשקעה הזו נועד למזעור הפגיעה בתושבים הערבים. עד כה הכביש החדש, שבבנייתו הושקעו עשרות מיליוני ש"ח מגיע למעשה רק עד הכפרים הערביים ומשרת את הערבים בלבד. היהודים ממשיכים להמתין להשלמת הבנייה ואישור נסיעה.
פעם היה פה אחרת...
לתקוע תמיד באו ובאים עכשיו ערבים כדי למצוא כאן פרנסה. הם מגיעים עד השער, עוברים בדיקה ביטחונית, מציגים רישיון עבודה, מפקידים תעודות זהות אצל השומר ונאספים פנימה בכלי הרכב של המעסיקים. לפני הטרור לא כל כך הקפידו על הפרוצדורות. מעולם אף אחד מהם לא נפגע כאן והיחס כלפיהם הוגן.
פעם גם היהודים היו באים לישובים ערביים, סחרו איתם, החנויות והמסעדות של בית לחם היו מלאות ביהודים.
כאשר אירופה מסתכלת על התמונות של הכבישים החסומים בגלי עפר, מחסומים צבאיים ושאר מראות לא נחמדים היא שוכחת או אפילו מתעלמת במודע מן העובדה, שכל זה בא כתוצאה של הטרור ולא היה קיים לפני שהיה הטרור.
קטעים מתוך מאמר שכתב בועז מושקוביץ, תושב תקוע. לקריאת המאמר המלא - כאן
לפני שנים רבות, כותב בועז מושקוביץ, נתיב הנסיעה בין תקוע לירושלים עבר ברחובות העיר בית לחם, העיירה בית סאחור והכפר זעתרה. הדבר לא מצא חן בעיני רבים מהתושבים הערבים: מטחי האבנים נחתו על הנוסעים ומסמרים מכופפים פוזרו על הכבישים. הנתיב הזה ארך כ-17 ק"מ, הנתיב האלטרנטיבי מסביב לאפרתה אורכו 25 ק"מ וגם הוא עובר דרך כפרים ערביים. כדי לשפר את הביטחון, ישראל שיפצה כביש ישן, שעקף את בית סאחור. הכביש "העוקף" הזה בסך הכל עבר בצד השני של אותה שכונה. בתי בית סאחור היתמרו גבוה מעליו, האבנים הניחתות צברו אנרגיה קינטית רבה יותר.
פה ושם היו גם יריות ומטענים. אחד הקורבנות, תושב תקוע, הצייר מרדכי ליפקין ז"ל, נרצח בירי מן המארב ביולי 1993.
כל הדרכים היו פתוחות תמיד לנסיעת היהודים והערבים, למעט בזמני עוצר, שהוטל עקב אירועים ביטחוניים. מעולם לא העלה איש בדעתו, שצבע העור או האמונה הדתית של הערבים מהווים סיבה להגבלת הנסיעה בכביש.
בסתיו 2000 פרצה מלחמת הטרור. עם תחילתה, סגר צה"ל את הכביש הקצר לנסיעת היהודים. מאז ועד היום צריך לנסוע בדרך הארוכה ולהתקע לפני המחסום הצבאי בכניסה לירושלים.
הכביש החדש
הכביש החדש לנוקדים ותקוע מהווה נושא לשיחה ובדיחות של התושבים כבר כעשר שנים. מדובר בכביש עוקף ישובים ערביים, שיחבר את תקוע ונוקדים עם השכונה החדשה של ירושלים הר-חומה. מנכ"ל הישוב תקוע, תולי שינפלד, החל את תפקידו בפברואר 2002, כאשר הסלילה הייתה אי-שם באמצע, מאז עבודתו כוללת ניסיונות להביא להשלמה ופתיחה של הכביש.
אורכו של הכביש כ-9 ק"מ בלבד והוא אינו גמור עד היום. הקטע האחרון, באורך כקילומטר אחד, המחבר אותו מהגדר הביטחונית העוקפת את ירושלים עד הר-חומה עדיין חסר. במשך השנים נגרמו עיכובים ארוכים בעבודה בגלל בעיות תקציביות והטלת אחריות בין משרדי הממשלה.
מבחינה פיזית, ישנה אפשרות, שבאופן זמני עד השלמת העבודות בעוד חצי שנה או שנה, יסעו התושבים על כביש סיור וממנו יגיעו להר-חומה. כביש הסיור צמוד לגדר העוקפת את ירושלים, מצוידת בחיישנים ובמצלמות. הגדר והכביש עוקפים בלולאה ארוכה גבעה, שעליה עומדים ארבעה בתים של ערבים. המעקף הארוך נבנה כדי לא להפריד אותם משאר חלקי העיירה. בקטע האחרון, במעבר מכביש הסיור לכביש המוביל להר-חומה שער ברזל חוסם את המעבר.
ערוץ-2 מדווח
לפני מספר שנים דווח על סלילת הכביש במהדורת החדשות של ערוץ-2. קודם כל המגיש גדי סוקניק דיווח על המקרה המזעזע של ילדה קטנה, שנפגעה מינית, אך המדינה לא מקציבה עבורה מימון לטיפול פסיכולוגי. "ולמי יש כסף?" שאל גדי סוקניק בדרמטיות וענה: "למתנחלים, להם בונים כביש." בכתבה רואיין אחד מתושבי הכפרים הסמוכים, שהשמיע איום מפורש כלפי היהודים, שיסעו על הכביש הזה, על כך גדי סוקניק לא העיר הערות.
ברור, שהאזור זקוק לעורק תחבורה טוב, אך הסיבה האמיתית לבניית הכביש הינה אך ורק הטרור. אלמלא הטרור, אפשר היה רק לשפץ ולהרחיב את הכביש הקיים בעלות פחותה, לשימוש כל תושבי האזור, ללא הבדלי לאום.
הכבישים העוקפים, כבישי הסיור, הגדרות, החומות, החיישנים, המצלמות וכוח האדם הדרוש לתפעל את מערך האבטחה הפרוש על מאות הקילומטרים בין תחומי המגורים של הערבים לתחומי המגורים של היהודים, עולים לקופת המדינה מיליארדי דולרים. כל זה כדי למנוע כניסת המחבלים מהצד הערבי לצד היהודי. חלק לא קטן מההשקעה הזו נועד למזעור הפגיעה בתושבים הערבים. עד כה הכביש החדש, שבבנייתו הושקעו עשרות מיליוני ש"ח מגיע למעשה רק עד הכפרים הערביים ומשרת את הערבים בלבד. היהודים ממשיכים להמתין להשלמת הבנייה ואישור נסיעה.
פעם היה פה אחרת...
לתקוע תמיד באו ובאים עכשיו ערבים כדי למצוא כאן פרנסה. הם מגיעים עד השער, עוברים בדיקה ביטחונית, מציגים רישיון עבודה, מפקידים תעודות זהות אצל השומר ונאספים פנימה בכלי הרכב של המעסיקים. לפני הטרור לא כל כך הקפידו על הפרוצדורות. מעולם אף אחד מהם לא נפגע כאן והיחס כלפיהם הוגן.
פעם גם היהודים היו באים לישובים ערביים, סחרו איתם, החנויות והמסעדות של בית לחם היו מלאות ביהודים.
כאשר אירופה מסתכלת על התמונות של הכבישים החסומים בגלי עפר, מחסומים צבאיים ושאר מראות לא נחמדים היא שוכחת או אפילו מתעלמת במודע מן העובדה, שכל זה בא כתוצאה של הטרור ולא היה קיים לפני שהיה הטרור.
קטעים מתוך מאמר שכתב בועז מושקוביץ, תושב תקוע. לקריאת המאמר המלא - כאן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה