עורך 'הארץ' לשעבר מכה על חטא: "היום, כשאני יודע יותר...ברור לי שקנינו את הסיפור ההוא מהר מדי, ובזול"

רק שלא ייגעו להם בסמל, כותב דרור בן ימיני במאמר, כבר ביוני 2008 באתר אקטואליה:
"כולם זוכרים את מותו של מוחמד א-דורה. ערוץ פראנס 2 האשים את צה"ל, התקשורת בישראל אימצה. צרפתי אחד העז להטיל ספק ופתח במלחמת תרבות, התקשורת בישראל שתקה. עכשיו התברר שהוא צדק. ישראל עדיין שותקת פרשת מוחמד א-דורה מסרבת לגווע."
לחנוך מרמרי, עורך "הארץ" לשעבר (העיתון לאנשים החושבים...), לקח קצת יותר זמן להודות:
"... הלקח החשוב שלימדו אותי שנות האינתיפאדה הוא שאין כל דרך לעשות עיתונות אמיתית בעיניים מצועפות. וגם כשטוהר הבושה מטשטש את הראייה, אסור לשמוט, ולו בנסיבות הקשות ביותר, את כלי העבודה הבסיסיים של עיתונאי - סקרנות, ספקנות וגישה ביקורתית. לימים התברר עד כמה היטיב הצד הפלשתיני לנכס את המבוכה והבושה של עיתונאים שכמותי ככלי במאבקו".

אז יש מי שעיניו בראשו ויש מי שעיניו נפקחות הרבה הרבה יותר מאוחר. מרמרי, שהיה עורך "הארץ" בשנת 2001, כשפרצה הפרשה המוכרת בעולם "פרשת מוחמד א-דורה", כתב את הדברים הללו למחרת הקרנת הסרט 'א-דורה - הילד, המוות והאמת' ב'מבט שני' (ערוץ 1 09/12/2009)  לא בעיתון המשפיע אותו ערך אז, אלא בהעין השביעית' (10.12.2009), ובכל זאת להלן כמה פנינים ממאמרו:
"...תרומתו של קטע וידיאו בן דקה וחצי שצולם בחילופי הירי בצומת נצרים ב-30 בספטמבר 2000 הייתה מכרעת בהפיכת הפגנות המחאה על ביקור אריאל שרון בהר-הבית לאינתיפאדה טוטלית...".

"... היום [רק היום?!] ברור שהיינו צריכים להיות ספקנים יותר באשר למראה העיניים, מה גם שהעיניים היו עינה של מצלמה אחת בלבד: מצלמתו של טלאל אבו-רחמה, סַפָּק חומר לוהט מן החזית, שיש המכנים אותו פאליווד - תעשיית דרמת הווידיאו הפלשתינית...".

"...התהייה לפשר האירוע התפוגגה סופית אחרי שסגן הרמטכ"ל דאז האלוף בוגי יעלון והאלוף גיורא איילנד הבהירו פומבית כי הילד נורה מאש צה"ל, בשוגג כמובן. גם כשצה"ל חקר וחזר לגרסתו כי א-דורה נהרג מאש פלשתינית צולבת ופרועה, לא חזרנו לכך. כל מי שניסה אז להמשיך לחפור בפרשה התמימה הזאת נתפס כמשוגע או בעל סדר יום פוליטי - או שני הדברים גם יחד...".
"... לימים התברר עד כמה תפס השוֹק הזה בעולם, ובמיוחד במערב אירופה, מה שהביא את התקשורת האירופית לספק בנוחות יחסית ובסיכון נמוך סיפורים מדממים משדות האינתיפאדה לקהל לא ביקורתי ברובו ולא בררני במיוחד. קל היה לפלשתינים למכור סיפורים לעיתונות החוץ, וקל היה לסיפורים הללו לייצר כותרות מודגשות...".
"עכשיו הוא נזכר?" שואל דודו אלהרר ב"חדשות מחלקה ראשונה".
[התקשורת הישראלית מתחילה] "לפקוח עיניה ולראות שהיא משתרכת הרחק מאחורי התקשורת הפלשתינית בכל הנוגע למעורבותה בלחימה. שהיא מובלת בחוטמה על-ידי מניפולציות אכזריות ובלתי-אנושיות." הוא מביע תקווה ש"אולי סוף-סוף יבין גם חנוך מרמרי אחרת לגמרי את דוח גולדסטון המתעתע על-פי אותו פטנט תקשורתי נורא. מבלי להבין את ההיגיון המעוות בסיכונם של עוללים רכים כמגינים חיים וכדבר שבשגרה, לא נוכל להילחם את המלחמה התקשורתית מול הערבים." ומוסיף ש"עד היום נחלנו מפלה מוחצת אחר מפלה מכרעת. אולי עכשיו?"
אשרי המאמין...

אין תגובות: