מאמר חריף ומתוק במיוחד כתב קלמן ליבסקינד: "עקיבא אלדר - עיתונאי קטן, מניפולטור גדול" (16/11/09). כשקוראים את המאמר אפשר כמעט לשמוע את האוויר יוצא בשריקה מן הבלון נשוא הפנים יקיר התקשורת, הפרשן הבכיר, מי שהוכתר ב'פייננשל טיימס' כאחד העיתונאים המשפיעים בעולם, לא פחות ולא יותר. (נו, אם בתקשורת העולמית אוהבים אותו כל כך אולי זה מספיק...)
בכל אופן, הוא מגלה לנו שלעקיבא אלדר יש חשבון פתוח עם שופט בית המשפט המחוזי בירושלים נועם סולברג. השופט שפסק לטובת סרן ר' במשפט דיבה שהגיש נגד אילנה דיין וטלעד, עקב תחקיר אודותיו ששודר בתוכנית "עובדה".
על שום מה? מתברר שהנ"ל פסק בזמנו גם לרעתו של אלדר במשפט דיבה, שהוגש נגדו כאשר לפני כמה שנים המציא כמה שטויות שלא היו ולא נבראו על אריה קינג, פעיל למען התיישבות יהודית במזרח ירושלים, וציטט דברים שאמר כביכול בראיון לאחד המקומונים.
והנה ניקרה לו ההזדמנות להפרע ממנו. השופט היה במשך מספר ימים (אולי שעות), המועמד המועדף על שר המשפטים לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. אלדר קפץ ממקומו ויצא במאמר משתלח: "מועמדות שהיא הצעה מגונה", עד כדי כך.
קלמן ליבסקינד מנתח את המאמר ובאופן חד מקלף את כל המסכות מעל פניו של אלדר, אחת לאחת.
איפה אלדר ואיפה העובדות? הוא שואל ועונה: להצדקת טיעונו [שמועמדות זו מעוררת דאגה, הוא] מביא פסק דין שחיבר סולברג באפריל 2007 שהוא, כך קובע אלדר, "חמור שבעתיים מפרשת האברך שפצע את הקופאית"
הפרשה המדוברת היא סיפורו של שוטר מג"ב שירה למוות בפלשתיני וזוכה. ליבסקינד לא התעצל ישב וקרא את פסק הדין ובקושי זיהה בו את הסיפור שסיפר עליו אלדר.
אלדר מתאר את הפורעים הפלשתינים באורח כמעט רומנטי: "שוטר מג"ב שמואל יחזקאל ועמיתו השוטר דניאל עצרו חשוד בגניבה ליד הכפר עיסאוויה במזרח ירושלים. במקום התפתחה מהומה והשוטרים עצרו את אחד המתקהלים".
פסק הדין, לעומת זאת, לא מדבר על "מהומה" ולא על "מתקהלים" אלא על "התפרעות". זאת בהסתמך על דברי עדים שהיו במקום ומצוטטים בפסק הדין, שהעידו על "אגרוף לבטן", על "דפיקות על הרכב, קרשים וברזלים". "מישהו חנק אותי", שוטר סיפר ש"ניסו למשוך לי את האקדח". "זרקו אבנים", העיד אחר. "הרגשתי פחד", העיד שוטר נוסף, "הרגשתי שהם רוצים לעשות לנו לינץ'".
אצל אלדר: "השוטרים עצרו את אחד המתקהלים". "מכונית טרנזיט התקרבה אליהם בנסיעה מהירה ועשתה סיבוב פרסה חד. מעוצמת הסיבוב נפתחה דלת הרכב ופגעה קלות בגבו התחתון של יחזקאל".
בפסק הדין, הסיטואציה קצת אחרת: " הגיח רכב מסוג טרנזיט בנסיעה מהירה מכיוון עיסאוויה כשהוא דוהר לעברו של הנאשם...בעודו נוסע נפתחה הדלת הימנית של הטרנזיט. הדלת הפתוחה חבטה בנאשם בגבו התחתון, בצידו השמאלי. מן המכה נפל הנאשם ארצה. הנאשם קם כשהוא אוחז בגבו, פלט צעקה של כאב ונע, מתנדנד, אל מרכז הכביש". סיבוב הפרסה התמים מכונה בפסק הדין "דריסה".
אלדר: "אחיו של העצור יצא מהטרנזיט וניגש אל השוטרים".
עד ראיה שהיה במקום העיד כי "מתוך הטרנזיט יוצא אדם ומתחיל לרוץ לכיוון השוטר", בית המשפט קיבל את גירסתו כמהימנה.
"בסופו של פסק דין מנומק זיכה סולברג מחמת הספק את השוטר, שירה למוות באותו אח. מהתיאור של אלדר, שממנו נראה כאילו פתח השוטר באש סתם כך בעיצומו של טיול פסטורלי בחיק הטבע, באמת נראית החלטתו של סולברג מוזרה. קריאה של השתלשלות הארועים כפי שהוצגו בבית המשפט, מראה תמונה שונה לגמר"
אבל המעשה העיתונאי החמור מכולם מגיע בסוף", כותב ליבסקינד. אלדר קובע שהשופט סולברג לא התברך ב"שיקול דעת". יותר מכך הוא חושד ש"חברי ועדת החיפוש לא קראו את פסק הדין הזה", כי אי אפשר אחרת, לדעתו, להסביר את בחירתם בשופט כמועמד ראוי לתפקיד היועץ המשפטי.
על כך אומר ליבסקינד: "אני מרשה להציג כאן גם אפשרות אחרת שלפיה חברי ועדת החיפוש קראו גם קראו את פסק הדין הזה ולא רק אותו. הם קראו גם את הערעור שהגישה המדינה על פסק הדין הזה לבית המשפט העליון, ערעור שהעליון דחה, כשהוא מקבל את קביעותיו של השופט סולברג וסומך את ידיו עליהן. ערעור שעקיבא אלדר בחר שלא לספר עליו לקוראיו.
והמאמר מסתיים במילים מוחצות אחרונות:
בכל אופן, הוא מגלה לנו שלעקיבא אלדר יש חשבון פתוח עם שופט בית המשפט המחוזי בירושלים נועם סולברג. השופט שפסק לטובת סרן ר' במשפט דיבה שהגיש נגד אילנה דיין וטלעד, עקב תחקיר אודותיו ששודר בתוכנית "עובדה".
על שום מה? מתברר שהנ"ל פסק בזמנו גם לרעתו של אלדר במשפט דיבה, שהוגש נגדו כאשר לפני כמה שנים המציא כמה שטויות שלא היו ולא נבראו על אריה קינג, פעיל למען התיישבות יהודית במזרח ירושלים, וציטט דברים שאמר כביכול בראיון לאחד המקומונים.
והנה ניקרה לו ההזדמנות להפרע ממנו. השופט היה במשך מספר ימים (אולי שעות), המועמד המועדף על שר המשפטים לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. אלדר קפץ ממקומו ויצא במאמר משתלח: "מועמדות שהיא הצעה מגונה", עד כדי כך.
קלמן ליבסקינד מנתח את המאמר ובאופן חד מקלף את כל המסכות מעל פניו של אלדר, אחת לאחת.
איפה אלדר ואיפה העובדות? הוא שואל ועונה: להצדקת טיעונו [שמועמדות זו מעוררת דאגה, הוא] מביא פסק דין שחיבר סולברג באפריל 2007 שהוא, כך קובע אלדר, "חמור שבעתיים מפרשת האברך שפצע את הקופאית"
הפרשה המדוברת היא סיפורו של שוטר מג"ב שירה למוות בפלשתיני וזוכה. ליבסקינד לא התעצל ישב וקרא את פסק הדין ובקושי זיהה בו את הסיפור שסיפר עליו אלדר.
אלדר מתאר את הפורעים הפלשתינים באורח כמעט רומנטי: "שוטר מג"ב שמואל יחזקאל ועמיתו השוטר דניאל עצרו חשוד בגניבה ליד הכפר עיסאוויה במזרח ירושלים. במקום התפתחה מהומה והשוטרים עצרו את אחד המתקהלים".
פסק הדין, לעומת זאת, לא מדבר על "מהומה" ולא על "מתקהלים" אלא על "התפרעות". זאת בהסתמך על דברי עדים שהיו במקום ומצוטטים בפסק הדין, שהעידו על "אגרוף לבטן", על "דפיקות על הרכב, קרשים וברזלים". "מישהו חנק אותי", שוטר סיפר ש"ניסו למשוך לי את האקדח". "זרקו אבנים", העיד אחר. "הרגשתי פחד", העיד שוטר נוסף, "הרגשתי שהם רוצים לעשות לנו לינץ'".
אצל אלדר: "השוטרים עצרו את אחד המתקהלים". "מכונית טרנזיט התקרבה אליהם בנסיעה מהירה ועשתה סיבוב פרסה חד. מעוצמת הסיבוב נפתחה דלת הרכב ופגעה קלות בגבו התחתון של יחזקאל".
בפסק הדין, הסיטואציה קצת אחרת: " הגיח רכב מסוג טרנזיט בנסיעה מהירה מכיוון עיסאוויה כשהוא דוהר לעברו של הנאשם...בעודו נוסע נפתחה הדלת הימנית של הטרנזיט. הדלת הפתוחה חבטה בנאשם בגבו התחתון, בצידו השמאלי. מן המכה נפל הנאשם ארצה. הנאשם קם כשהוא אוחז בגבו, פלט צעקה של כאב ונע, מתנדנד, אל מרכז הכביש". סיבוב הפרסה התמים מכונה בפסק הדין "דריסה".
אלדר: "אחיו של העצור יצא מהטרנזיט וניגש אל השוטרים".
עד ראיה שהיה במקום העיד כי "מתוך הטרנזיט יוצא אדם ומתחיל לרוץ לכיוון השוטר", בית המשפט קיבל את גירסתו כמהימנה.
"בסופו של פסק דין מנומק זיכה סולברג מחמת הספק את השוטר, שירה למוות באותו אח. מהתיאור של אלדר, שממנו נראה כאילו פתח השוטר באש סתם כך בעיצומו של טיול פסטורלי בחיק הטבע, באמת נראית החלטתו של סולברג מוזרה. קריאה של השתלשלות הארועים כפי שהוצגו בבית המשפט, מראה תמונה שונה לגמר"
אבל המעשה העיתונאי החמור מכולם מגיע בסוף", כותב ליבסקינד. אלדר קובע שהשופט סולברג לא התברך ב"שיקול דעת". יותר מכך הוא חושד ש"חברי ועדת החיפוש לא קראו את פסק הדין הזה", כי אי אפשר אחרת, לדעתו, להסביר את בחירתם בשופט כמועמד ראוי לתפקיד היועץ המשפטי.
על כך אומר ליבסקינד: "אני מרשה להציג כאן גם אפשרות אחרת שלפיה חברי ועדת החיפוש קראו גם קראו את פסק הדין הזה ולא רק אותו. הם קראו גם את הערעור שהגישה המדינה על פסק הדין הזה לבית המשפט העליון, ערעור שהעליון דחה, כשהוא מקבל את קביעותיו של השופט סולברג וסומך את ידיו עליהן. ערעור שעקיבא אלדר בחר שלא לספר עליו לקוראיו.
והמאמר מסתיים במילים מוחצות אחרונות:
אם אלדר התיישב לכתוב את המאמר הזה ולא ידע שבית המשפט העליון גיבה גם הוא את פסיקתו של סולברג, הוא עיתונאי רשלן.
אם ידע והסתיר, הוא שקרן. כך או כך, בכתיבה מהסוג הזה אין שום דבר שדומה לעיתונות. לכתיבה הזו קוראים פוליטונות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה