God's chosen people הגיע הזמן ללמוד לקח חדש: אנחנו לא מכירים עוד במדינת ישראל

God's chosen people
by Jostein Gaarder
יוסטיין גורדר, מחבר רב המכר "עולמה של סופי", כתב את המאמר על רקע מלחמת לבנון השנייה, המאמר פורסם בעיתון השני בגודלו בנורווגיה, Aftenposten, ויצר גל אדיר של תגובות.
 
יוסטיין: "אני בכלל הומניסט אני לא אנטישמי... אני רק תוקף את ישראל, ושיהיה ברור אני מגנה גם את ירי הטילים על ישראל"

העם הנבחר
מאת יוסטין גורדר

אפטנפוסטן, 15 אוגוסט, 2006. אין דרך חזרה. הגיע הזמן ללמוד לקח חדש: אין אנו מכירים עוד במדינת ישראל. לא יכולנו להכיר במשטר האפרטהייד של דרום אפריקה, כפי שלא הכרנו גם במשטר הטאליבן האפגני. היו רבים שלא הכירו בעירק של סדאם חוסיין או בטיהור האתני הסרבי. כעת אנחנו חייבים להתרגל לרעיון: מדינת ישראל במתכונתה הנוכחית היא היסטוריה.

אנחנו לא מאמינים במושג 'העם הנבחר'. אנחנו צוחקים לשיגעונות של העם הזה, ומבכים את חטאיו. לפעול כמו 'העם הנבחר' זה לא רק אידיוטי ויהיר, זה פשע נגד האנושות. אנחנו קוראים לזה גזענות.

יש גבול לסובלנות

יש גבול לסבלנותנו, ויש גבול לסובלנותנו. אין אנו מאמינים בציוויים אלוהיים כהצדקה לכיבוש ולאפרטהייד. אנחנו כבר לא בימי הביניים. אנחנו צוחקים באי נוחות לאלה שמאמינים עדיין שאלוהי החי, הצומח והיקום בחר בעם אחד כעם המועדף עליו, העניק להם לוחות אבן מגוחכים, שיחים בוערים, ורשיון להרוג.

אנחנו קוראים לרוצחי ילדים בשמם: 'רוצחי ילדים' ולעולם לא נקבל שלאלה יש מנדט אלוהי או היסטורי להצדקת מעשי התועבה שלהם. אנחנו אומרים רק זאת: בושה על כל אפרטהייד, בושה על כל טיהור אתני, בושה על כל התקפה טרוריסטית נגד אזרחים, בין אם היא נעשית ע"י חמא"ס, חיזבאללה ובין אם ע"י מדינת ישראל!

אומנות מלחמה חסרת מצפון

אנחנו מודים ולא מתעלמים מאחריותה העמוקה של אירופה לצרת היהודים, להטרדות המחפירות, לפוגרומים ולשואה. היה זה צורך היסטורי ומוסרי שהיהודים יקבלו מדינה משלהם. אולם, מדינת ישראל, באומנות המלחמה חסרת המצפון שלה וכלי הנשק המבחילים שלה, טבחה במו ידיה בלגיטימיות שלה. היא זילזלה באופן שיטתי בחוק הבינלאומי, באמנות בינלאומיות, ובאין ספור החלטות או"ם, ואין היא יכולה לצפות עוד לאותה הגנה שהיתה לה. היא פוצצה באופן שיטתי את הכרת העולם בה. אבל אל פחד! התקופה הרעה תסתיים בקרוב. מדינת ישראל הגיעה לנקודת סווטו שלה.
כרגע אנחנו על קו פרשת מים. אין דרך חזרה. מדינת ישראל אנסה את הכרת העולם בה ולא יהיה לה רגע של שקט עד אשר תניח את נשקה.

ללא הגנה, ללא כיסוי

מי יתן ומילה ורוח יטאטאו את חומות האפרטהייד של ישראל. מדינת ישראל לא קיימת. אין לה הגנה עכשיו, אין לה כיסוי. ירחם העולם על האוכלוסיה האזרחית. כי לא את האזרחים כפרטים אנחנו דנים לאבדון.

אנחנו מאחלים לאזרחי ישראל כל טוב, שיהיה להם רק כל טוב, אבל אנחנו שומרים לעצמנו את הזכות שלא לאכול את תפוזי JAFA כל עוד יש להם טעם של קלון והם רעילים. אפשר לחיות כמה שנים גם בלי הענבים השחורים של האפרטהייד.

הם חוגגים את נצחונותיהם

אנחנו לא מאמינים שישראל מתאבלת על 40 הילדים הלבנוניים ההרוגים יותר משהיא קוננה במשך שלושת אלפים שנה על ארבעים שנות המדבר. אנחנו מבחינים בזה שישראלים רבים חוגגים נצחונות מסוג זה כפי שבעבר הם הריעו למכות שהנחית האל על המצרים כעל "עונש הולם". (באגדה הזו האל, אלוהי היהודים, מופיע כסדיסט שלא יודע שובע) אנחנו תוהים אם אין רוב הישראלים חושבים שחיי ישראלי אחד שווים יותר מחייהם של ארבעים פלשתינים או לבנונים.

כי אנחנו ראינו תמונות של ילדות ישראליות קטנות כותבות איחולים מלאי שנאה על פצצות שמיועדות להיות מושלכות על אוכלוסיה אזרחית לבנונית ופלשתינית. אין שום דבר מתוק בילדות ישראליות קטנות כשהן צוהלות לאיד למוות ולסבל של אלה מעבר לגבול.

מעגל הנקמה

אין אנו מכירים ברטוריקה של מדינת ישראל. אין אנו מכירים במעגל של נקמת דם מסוג ה"עין תחת עין, שן תחת שן". אין אנו מכירים בעקרון של עין, או אלפי עיניים של ערבים, תחת עין ישראלית. אין אנו מכירים בענישה קיבוצית או בהרעבת אוכלוסיה כנשק פוליטי. אלפיים שנים עברו מאז רב יהודי ביקר את הדוקטרינה העתיקה של "עין תחת עין, שן תחת שן".
הוא אמר "ואהבת לרעך כמוך". אין אנו מכירים במדינה שמושתתת על עקרונות אנטי-הומניים ועל חורבות של איזו לאומיות ארכאית ומלחמת דת. או כפי שביטא זאת אלברט שוויצר: "הומניזם פירושו הוא שלעולם לא יוקרבו חייו של אדם למען מטרה".

חמלה וסליחה

אין אנו מכירים בממלכת דוד כמודל למפת המזרח התיכון במאה ה 21. הרב היהודי [לא בדיוק רב יהודי אלא השליח לוקאס, בברית החדשה...] טען לפני אלפיים שנים שמלכות שמיים אין פירושה מימוש מלכות דוד, אלא שמלכות שמיים היא בתוכנו [Luke 17:21], מלכות שמיים היא חמלה וסליחה.

אלפיים שנים עברו מאז הרבי היהודי פרק ומנשקה את הרטוריקה הישנה והפך אותה להומנית יותר. אפילו בזמנו הטרוריסטים הציונים הראשונים פעלו.

ישראל לא מקשיבה

... קודם כל אנו בני אדם -- רק אחר כך נוצרים, מוסלמים, או יהודים. או כפי שאמר הרבי היהודי: ואם-תשאלו לשלום אחיכם בלבד מה-שבחכם הלא גם-המכסים יעשו-זאת [שוב הרב היהודי הוא לא אחר מהשליח מתיו, בברית החדשה: מתיו ט, 47].
אין אנו מכירים בחטיפה של חיילים. אבל גם לא בגירוש של אוכלוסיה שלמה או גירוש של חברי כנסת או שרי ממשלה נבחרים. אנחנו מכירים בישראל של 1948, אבל לא בזו של 1967. זו ישראל שנכשלה בהכרה, בכיבוד, או בקבלת החוק הבינלאומי שהכיר במדינה ישראלית בגבולות 48. הישראל רוצה עוד: עוד מים, עוד ישובים. כדי להשיג את זה יש כאלה שרוצים, בעזרת האל, פתרון סופי לבעיה הפלשתינית. לפלשתינאים יש כל כך הרבה מדינות אחרות, פוליטיקאים מסויימים בישראל טוענים, לנו יש רק אחת.

בשקט וברחמים

אין אנו מכירים במדינת ישראל. לא כיום, לא בשעה ששורות אלה נכתבות, לא בשעה של אבל וזעם. אם על האומה הישראלית כולה נגזר לקרוס וחלקים של אוכלוסייתה יאלצו להמלט מהשטחים הכבושים לגלות חדשה, אז נאמר: אתם שמקיפים אותם שימרו על שלוותכם והפגינו כלפיהם חמלה. לשלוח יד על פליטים ואנשים חסרי מדינה זהו תמיד פשע חסר תקנה.

מעבר חופשי ובטוח לאוכלוסיה אזרחית המתפנה שאין לה עוד הגנה של מדינה. אל תירו בנמלטים! אל תהפכו אותם למטרה! הם פגיעים עכשיו כמו נחשים שהשילו את עורם, הם פגיעים כמו שיירות איטיות של פליטים פלשתינים ולבנונים, חסרי הגנה כמו נשים וילדים וזקנים בכנא [כפר כנא], עזה, סברה ושתילה. תנו לפליטים הישראלים מקלט, תנו להם חלב ודבש!

אל ישלם ילד ישראלי אחד בחייו. ילדים ואזרחים רבים מדי נרצחו עד כה.

עד כאן.

כותב המאמר, הסופר והפילוסוף הידוע יוסטיין גורדר, Jostein Gaarder, שכתב את רב המכר הבינלאומי "עולמה של סופי

המאמר פורסם בעיתון הנורווגי המכובד והנפוץ "אפטנפוסטן". ועורר תגובות רבות וקשות מצד קהילת יהודי נורווגיה, 1000 תגובות היו למאמר.

תרגום לאנגלית של המאמר http://www.boomantribune.com/?op=displaystory;sid=2006/8/5/122335/1324.

בתגובה לסערה שעורר המאמר הוא מתראיין באותו העיתון ואומר:

"I have said it countless times and I can repeat it again: I am a humanist, not an anti-Semite. Both the Jewish and Greek traditions of thought are part of the foundation on which I stand. My article was written from disgust for the war, and the assault of the Israeli war machine ... and I also condemn Hezbollah's missiles over Israel, to make that clear," Gaarder said.

אנטישמיות

הגדרה בינלאומית לאנטישמיות שהתקבלה בוועידת קורדובה שבספרד ב 28 בינואר 2005:

"תפישה מסוימת של יהודים, העלולה להתבטא בשנאה כלפיהם. ביטויים מילוליים ופיזיים של אנטישמיות מכוונים כלפי יחידים, יהודים ולא-יהודים, או/וכלפי רכושם וכלפי מוסדות דת וקהילה יהודיים. בנוסף, ביטויים כגון אלה יכולים להיות מכוונים נגד מדינת ישראל, הנתפסת כקולקטיב יהודי. האנטישמיות מאשימה לעיתים קרובות את היהודים ככאלה החותרים להזיק לאנושות, והיא לעיתים קרובות מאשימה את היהודים בכל פגע. היא [האנטישמיות] מוצאת את ביטויה בדיבור, בכתיבה, בצורות ויזואליות ובפעולות [שונות], היא עושה שימוש בסטריאוטיפים מרושעים ובתכונות אופי שליליות"

הגדרה נוספת (ד"ר אסתר ובמן, חוקרת במכון לחקר האנטישמיות והגזענות על-שם סטפן רוט באוניברסיטת ת"א):

"האנטישמיות היא הבעת יחס שלילי ועמוק כלפי היהודים, ששורשיו תיאולוגיים ופסיכולוגיים והוא חורג מצורות אחרות של דעות קדומות, אתניות וגזעניות. ביטוי נחשב לאנטישמי כאשר הוא מייחס ליהודים תכונות ייחודיות ובלתי ניתנות לשינוי ומתאר אותם ככוח רשע נצחי, כשורש הרע בעולם כולו מאז ימי קדם ועד עצם היום הזה.

על כמה מהגדרותיה של האנטישמיות מאת פרופסור דינה פורת (קטעים נבחרים):

את המונח טבע לראשונה וילהלם מאר, הפטריארך של האנטישמיות, בגרמניה של 1879, נכרכו יחד בביטוי זה יהודים ועמים שמים נוספים, ערבים בייחוד. מאר בחר בו ככל הנראה עקב צלילו המדעי כביכול, והוא אכן נקלט והשתרש מאז בעולם כולו.
תופעת האנטישמיות הוגדרה בתקופות ובזמנים שונים בכל פעם מחדש ובכל פעם באופן שונה, על רקע הזמן והמקום, והגדרותיה משקפות את הצרכים המתחלפים.
לקסיקון ברוקהאוס הגדול הגדיר ב-1882: (התפרסם כעשור לפני היווצרותם של הפרוטוקולים של זקני ציון בשנות התשעים של המאה ה-19, כלומר – זוהי תקופה שבה כבר מתגבש הרעיון שהיהודים זוממים להשתלט על העולם, ופועלים למימוש כוונתם בצורה מתוכננת ומאורגנת.)

"האנטישמי הוא מי ששונא יהודים, או מתנגד ליהדות באופן כללי; ונאבק בתכונות האופי ובכוונות של השמיים" - חלק זה הוסר כבר במהדורות של אחרי מלחמת העולם השנייה.

בשנת 1887 מפרסם תיאודור פריטש, אף הוא מאבות האנטישמיות המדינית-מודרנית, שהאריך ימים והפך למעין גשר בינה לבין המפלגה הנאצית, את הקטכיזם האנטישמי שלו. אלה הן מעין דיברות לאנטישמיות, מצוות עשה ולא תעשה, שהתפרסמו אחר-כך בעשרות מהדורות במהלך חייו הארוכים. אנטי – להיות נגד; שמיות – מהותו של הגזע היהודי. אנטישמיות היא, לפיכך, המאבק נגד השמיות. זוהי עדיין הגדרה בעלת אופי גזעני, שכן קיים בה הזיהוי בין יהודי לשמי, והמהות היא מהותו של הקיבוץ היהודי, המוגדר כגזע.

במלחמת העולם השנייה המשטר הנאצי מפרק את הזיהוי בין שמיות ליהדות, שנעשה במאה ה-19.
גרמניה הנאצית הבחינה גם הבחינה בין ערבים ליהודים, והגיעה להסכמים עם המופתי של ירושלים, שהתארח ארוכות בברלין וברומא. הערבים, שהם שמים, ונחשבו לבעלי ברית, לא יכלו כבר להיכלל בהגדרה עוינת או שלילית.

ב-17 במאי 1943 שולח פקיד גרמני אחד לרעהו מכתב, על אודות ביקורו של המופתי הגדול, חאג' אמין אל-חסייני, אצל אלפרד רוזנברג, האידיאולוגיקן הראשי של המפלגה הנאצית, ועל הבטחתו של זה האחרון לתת הוראה לעיתונות שלא להשתמש יותר במונח אנטישמיות, והוא כבר מופיע במכתב במרכאות, כדי שלא להעליב את המופתי שהוא ידיד הגרמנים, וכדי שלא ייאמר שהגרמנים זורקים את היהודים והערבים לתוך סיר אחד.
ואכן, ב-1944 הורה יוזף גבלס, שר התעמולה, לרדיו ולעיתונות להימנע משימוש במונח אנטישמיות, משום שאינו תואם יותר את הצרכים של הרייך השלישי, ולהעדיף את השימוש במונחים יהודים ויהדות, או אנטי-יהודים ואנטי-יהדות. אין כאן ניסיון להגדרה נוספת, אלא פירוק: ושנית, משום שבשימוש במונחים יהודים ויהדות יש חידוד ומיקוד של מי שנחשבו עדיין ב-1944, כשההשמדה עדיין התנהלה, לאויב המרכזי והנצחי של הנאציזם.
לאחר מלחמת העולם השנייה נדרשו גם אנציקלופדיות לא-יהודיות בעולם הדובר אנגלית לשאלת הגדרתה של אנטישמיות.
האנציקלופדיה לכל אדם, שיצאה לאור ב-1949 בבריטניה ושוב ב-1951 בניו-יורק, מגדירה את האנטישמים כך:

האנטישמים הם אלה שהתנגדו ליהודים במחצית השנייה של המאה ה-19. שנאה זו של היהודים, או אנטישמיות כפי שנקראה, לא הייתה תוצאה של התנגדות לדתם, אלא נבעה מן העושר והכוח שהם הלכו וצברו.

הניסוח כתוב כולו בלשון עבר, אולי כביטוי לתקווה שהאנטישמיות אכן נחלת העבר היא. בולטת לא פחות היא ההתייחסות בהגדרה זו לצמיחתה של האנטישמיות כתוצאה מצבירת עושר וכוח – כעובדה, שהכותב אינו חולק עליה כלל, להפך – ברור לו שהיהודים אכן הלכו והתחזקו והתעשרו במחצית השנייה של המאה ה-19, עד שעוררו עליהם מורת רוח כללית. האם לא מובלעת כאן אמירה, שהם הביאו עליהם את האנטישמיות, ומכאן שגם את תוצאותיה, במו ידיהם? שאלות של רכוש וכוח הן המעניינות ארצות אנגלו-סכסיות, אולי יותר משאלות של דת וגזע.

הוובסטר, התנך של המילונים בשפה האנגלית, יוצא ב-1966 במהדורה חדשה, ובה ההגדרה הבאה:
עוינות כלפי היהודים כקבוצת מיעוט דתית או גזעית, המלווה לעתים קרובות באפליה חברתית, כלכלית ופוליטית. עד כאן אין חידוש, אלא שההמשך קובע: התנגדות לציונות. אהדה למתנגדיה של מדינת ישראל.
(1966- לפני שנוצרה בעיית השטחים מזה, ישראל מצטיירת בעולם המערבי כמדינה דמוקרטית קטנה, פרי געגועיו של העם לארצו, שאינה זוכה ליחס הוגן במסגרות בינלאומיות ושיש להגן עליה מפני תוקפיה וחורפיה).

ב-1993, בועידת האו"ם לזכויות האדם שהתקיימה בווינה התקבלה החלטה היסטורית, לפיה האנטישמיות היא צורה של גזענות. לניסוח ההחלטה התלוו גם גינוי של אפליה נגד ערבים, מוסלמים ושחורים, הנובעת מקסנופוביה ומנגרופוביה.

בוועידת דרבן הלכו מדינות ערב עוד צעד, וטענו שאנטישמיות נוסח שנות האלפיים היא שנאה של יהודים ושל כל המסכימים אתם, לערבים, והוסיפו לרשימה גם איסלמופוביה. טענה זו התחזקה לאחר אירועי ה-11 בספטמבר שהתרחשו יומיים לאחר נעילת הוועידה. תנועת האנטי-גלובליזציה הכוללת את מדינות ערב בעולם העני-דרומי-צבעוני ולפחות כהה, ואת ישראל והיהודים בעולם העשיר-צפוני-לבן, גם היא מעלה את השאלה האם יכולים ערבים ויהודים להיות שייכים לאותה משפחת עמים ולהיכלל באותו המונח. שאלות אלה, כיצד תוגדרנה התופעות השונות אחרי תחילת האלף הנוכחי, עדיין תלויות ועומדות.

אין תגובות: