"פוסט ציונות" במימון המדינה

שאול רוזנפלד פירסם מאמר שכותרתו: כסף למימון הפוסט ציונים? ובו הוא טוען ש"אמנים ישראלים שיוצאים נגד הפרוייקט הציוני ממומנים ממיטב כספינו, כיוון שהם שולטים גם במִילְיֶה "האמנותי-תרבותי" בארץ". [כאשר] "המִילְיֶה "האמנותי-תרבותי" הישראלי רואה את ענייני הטוב, היפה והראוי כלא פחות ממונופול שמימי שלו, "אמנים עזי נפש", המעלים על נס את העוולות הציניות והמסכנות הערבית-פלסטינית, חייבים להתממן מכיסי כולנו לטובת עוד "יצירות אמיצות ובעלות מעוף".

והנה כמה דוגמאות שהוא מציין במאמר:

• גומא רביד, קולנוען אלמוני, במסגרת תחרות סרטים בנושא השואה - ליהק לתפקיד הראשי בסרט "חתיכת לחם" את מוחמד בכרי מסביר את בחירתו: "גם אם זה יישמע נורא ואיום, אני מקווה שזה קצת יזכיר לנו איזו רגישות מתחייבת מעם שעבר שואה"
  
  
  • השופטים זיכו את גומא בפרס עידוד היצירה על סרטו, כשאחד מנימוקיהם הוא "הבחירה המרתקת של השחקן הראשי"
  • מוחמד בכרי: ערוץ 8, הקדיש את התוכנית "24 שעות"
• אלון חילו יכול בספרו הידוע "אחוזת דג'אני", לשרטט ב"רגישות רבה" את דמות הערבי המנושל והיהודי המנשל מבלי להצניע יתר על המידה את "העובדה" שבמעשיה אלה קנתה (בעיקר גזלה) הציונות את עולמה (וארצה) כשלוחה נאמנה של הקולוניאליזם האירופי.
  
  
  • שובן לגרוף שבחים ומזומנים מוועדת פרס ספיר.
• ערן ריקליס בסרטיו "הכלה הסורית" ו"עץ לימון"; מספק את סחורת ההתגוללות המתבקשת על הציונות המתועבת ורוח הקלגסיות הצה"לית.
• ואודי אלוני (הבן של) בסרטו "מחילות". קווים נפגשים ומשיקים בין שואה-אושוויץ-ישראל- פלסטין-דיר יאסין.
• אייל סיון, בסרטו ('הדוקומנטרי') "הספציאליסט", לא יכול היה שלא להתפלץ מ"המתקפה המתלהמת" של גדעון האוזנר על "הפקיד היבשושי" אדולף אייכמן (במשפט אייכמן). בסרטו "הטיהור האתני" מספר על הטיהור האתני שישראל שביצעה בפלסטינים ב-1948 ועל סרטו "דרך 181", הוא מסביר: "בעיני, בומבה, הספר אצל קלוד לנצמן, והספר הפלסטיני בלוד הם שני הצדדים של אותה הטראומה. בעיני, כישראלי, אי אפשר לחשוב על הנכבה בלי לחשוב על השואה". בהמשך, יצא גם למסע בעולם נגד "הסכנה הפילושמית החולנית השוררת באירופה באצטלה של תמיכה בישראל".
  
  
  • 2007 נבחר בידי הוועדה המייעצת המשותפת לקרן רבינוביץ', ערוץ 8 וסינמטק ירושלים, ליצור במסגרת ההכנות לחגיגות ה-60 למדינה, את הסרט "ג'אפה – סיפורו של מותג". הוא זה שהיה אמור להתממן מאותה מדינה, ובלבד שישרה עליה מ"כישרונו הקולנועי" ויעניק לה כשי תיעודי צנוע ליום הולדה את ג'אפה כמיזם של ג'יפה-ציונית-קפיטליסטית-קולוניאליסטית.
• אפשר להתפעם משיעור קומתם הערכי של אנשי אקדמיה ישראלים מסוימים, הקוראים לחרם אקדמי על ישראל ובה בעת מלינים על המדינה שאינה מוציאה עוד מכספה על האקדמיה הישראלית, בין השאר לטובת שכרם-הם.

המאמר במלואו מתפרסם: כאן

תוספות (לא יכולתי להתאפק...):
ועוד אמרו והללו השופטים על הסרט "חתיכת לחם":
איה בן נפתלי, מנכ"לית מכון משואה, על הסרט הזוכה: "בחירת השחקן הישראלי-ערבי מוחמד בכרי מרמזת על הקשר שבין הממד הפרטיקולרי הלאומי של זיכרון השואה, לבין הממד המוסרי-אוניברסלי של משמעות השואה...יצירות אמנות של יוצרים צעירים נועדו לתת קול לסיפורי הניצולים גם כשאלה לא יהיו עוד אתנו, ולהקנות לזיכרון השואה משמעות רלוונטית - אישית, תרבותית ואינטלקטואלית".
"מדובר בסרט אמנותי ויפה, שמעביר את תחושת המצוקה והעצב ונוגע בלב הצופה", כתבו השופטים, מוחמד בכרי, ש"שרף את המסך" בנוכחותו, הביא ליצירתו של רביד דיאלקטיקה מעוררת מחשבה. גומא רביד, בוגר טרי של החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, בן קיבוץ 'גליל-ים'.

אודי (הבן של) אלוני, מתוך המניפסט של הבמאי:

הסיפור מספר את סיפורם של שני בני אדם אשר בגיל צעיר נטשו את איזור הטראומה הגדול ביותר שהופיעה בתולדות העולם הזה, כלומר, אוושויץ. אחד, הנרי אדלר, אשר, אחרי אוושויץ, ילד בן כדי להוכיח לעצמו את המשכיותה של היהדות בפרט והמין האנושי בכלל. מצד שני יש לנו את יעקב (מוסלמן) אשר אינו מאמין כי ניתן בכל מחיר לשלם כדי לקיים חיים. אך הוא אינו מת.
בין שתי דמויות אלה נמצאת האתיקה הפוסט-אוושויץ של המערב. אין מקום טוב יותר כדי להדגים את הדילמה מאשר ישראל-פלסטין.
מיקמתי את מוסלמן ואת הסיפור כולו במוסד לחולי רוח אשר נבנה בישראל על הריסותיו, של הכפר הפלסטיני, דיר יאסין, אשר רוב תושביו נרצחו ב-1948. מיקמתי את הסיפור הפסיכולוגי בנפשו של דויד אדלר, בנו של הנרי אדלר והוא נושא את הטראומה אל העתיד.
האסתטיקה של הסרט פועלת בין הקו האנכי, כאשר הלא-מתים (קורבנות הנטבחים של הכפר שמתחת) מתקשרים עם הלא-חיים (חולי בית החולים) – משתמשים במוסד עצמו כמוליך בין שני העולמות... בין הקו האופקי של הנרטיב, בית החולים משמש כנקודת מוצא לחזיונות עבר ועתיד בניו יורק, ישראל ופלסטין.

הקרנת הבכורה המזרח תיכונית לסרט התקיימה ברמאללה בנוכחות התיאורטיקן סלבוי ז'יז'ק ("הסרט של אודי אלוני מעמת בין רבדים שונים - השואה והיחס הישראלי לפלסטינים, קורבנות ותליינים"). אודי אלוני "היה לי חשוב שהחברים ברמאללה, שלא יכולים להגיע לירושלים בגלל מדיניות האפרטהייד, יראו את הסרט... ".

אייל סיוון: "בוא נתערב על הביצה השמאלית שלך, יא מחורבן אחד. באמא שלך, זיינתי אותה"

המשפט הזה הוא אחד ה"הישגים" החשובים של הבמאי אייל סיוון, המצוטט היום בעיתון "מעריב", שנאמר על ידי סיוון בדיון שנערך על סרטו בכנסת. המשפט לעיל נאמר לבמאי יצחק רובין, בן להורים ניצולי שואה, שפונה מהכנסת לבית חולים לאחר שכוחו לא עמד לו מול עלבונותיו של סיוון. (מתוך הבלוג "מותר הרוח").

הדיון נערך בעקבות תלונת האוניברסיטה העברית ליועץ המשפטי מתבססת על מחקר שעשה הלל טרייסטר, מנהל ארכיון הסרטים היהודי ע"ש סטיוון ספילברג, השוכן בקמפוס האוניברסיטה העברית. במחקר מצא לדוגמא: סצינה מהסרט שבה התובע הכללי במשפט, גדעון האוזנר, שואל את אברהם לינדווסר, אחד העדים במשפט: "מדוע לא התנגדתם? מדוע עליתם על הרכבת?" בסרט נראה העד שותק וזה סופה של הסצינה. טרייסטר בדק את הקלטות המקוריות וגילה כי אמנם האוזנר שאל את השאלה, אבל לא את העד שפניו מופיעים על המסך. במקור הופנתה השאלה ליעקב גורפיין, והוא דווקא ענה כי בשנת 1943 פשוט לא נותר להם עוד כוח והם רצו שהכל ייגמר. ומנין לקח הבמאי את הרגע שבו לינדווסר שותק? מבדיקה בקלטות המקוריות מתברר כי העד שתק לאחר שסיפר כי עבד בטרבלינקה בהוצאת שיני זהב מהגופות, ופתאום גילה את גופת אחותו.(הארץ)

אייל סיון , אייכמן ,וידאוטייפ ושקרים
הילל טרייטסר מפרסם מאמר בעניין באתר היקום של אלי אשד, מאמר המעלה שאלות מעניינות עד כמה יכול קולנוען להרחיק לכת כאשר הוא יוצר סרט שאותו הוא מגדיר כ"דוקומנטרי ". בין היתר הוא כותב שם ש""הטעות ההיסטורית" שסיון הצביע עליה היא החלטת 1947 לחלק את א"י. בפברואר (ש"ז), במהלך "שבוע האפרטהייד הישראלי" שנערך בלונדון, הוא הבהיר שלישראל מעמד מיוחד בין מדינות חברות באו"ם מפני שהוקמה עפ"י החלטה של חוק בינלאומי. לכן, אי-כיבוד אותו חוק מהווה הטלת ספק (ע"י ישראל עצמה) בזכות הקיום שלה."

בנוגע להחלטת קרן רבינוביץ' שלא לתמוך בהפקת הסרט ג'אפה: ערוץ 8 יעמיד (נכון ל 2007) לטובת הפרויקט כ-300 אלף שקל, שאר התקציב יגיע, כך מקווים כל הנוגעים בדבר, ממפיקים פרטיים וקרנות אירופיות..."מדובר בהחלטה עניינית שהתקבלה משיקולים אמנותיים ואיכותיים", אומר סיני אבט מנהל הערוץ. (Ynet)