בתגובה לארוע "זחאלקה נגד מרגלית ולהיפך", אסף וולף במאמר 'מיהו מהגר' (פורסם ב Ynet) מזכיר לזחאלקה (מכפר קרע) ולאחמד טיבי (מטייבה), שניים שאוהבים לחזור על ה'אמת' אותה הם מבקשים להשריש לפיה: היהודים בישראל=מהגרים, ההערבים הפלשתינים=עם יליד מאז ומקדם. וכך הוא כותב:
ד"ר יוחאי סלע, מרחיב קצת על ההסטוריה עתיקת הימים של כפר קרע:
כפר קרע הוקם רק במאה ה-18 בעקבות סכסוך בין שתי חמולות ערביות שהגיעו לארץ-ישראל בחסות הכיבוש המוסלמי על ארץ-ישראל והתיישבו באזור קלקיליה. חמולה אחת הקימה את הכפר ת'ולת' והשניה את הכפר קרע. באחד מהימים, התגלע סכסוך דמים בין שתי החמולות שבעקבותיו חמולת הכפר ת'ולת' החריבה לחלוטין את כפר קרע וגירשה את תושביו. החמולה המוכה נדדה צפונה והקימה מחדש את הכפר קרע, השוכן במקומו הנוכחי בוואדי ערה. המאבק בין החמולות המשפחתית בעבר אינו שונה ממה שקורה כיום בעוצמה רבה בעזה, בלבנון, בירדן, בעיראק או בסוריה.
פרט מעניין: המילה "כפר" היא ייחודית רק לארץ-ישראל עד לנהר הליטני, וקשה למוצאה מחוץ לגבולותיה של ארץ-ישראל ההיסטורית. (המילה המקבילה למילה "כפר" בשפה הערבית - היא "קַריָה").
מידע נוסף מעניין באתר רב היבטיים על ארץ ישראל
מוחמד עלי, קצין ממוצא אלבני, מונה למושל ("ואלי") העות'מאני של מצרים בשנת 1805, לאחרי שבמשך 30 שנה הוא יושב במצרים הוא מבקש מהשלטון העותומאני להישאר במצרים כשליט של האימפריה. כמו כן הוא מבקש שהיורשים שלו יוכלו להמשיך באותו תפקיד. משמעות של דבר, להקים שושלת שתשלוט במצרים תחת חסות הסולטן הטורקי. הם מסרבים כמובן, בשנת 1831. בנו, איברהים פאשא, הוביל את הצבא לכיבוש ארץ ישראל וסוריה והגיע עד למרחק של כמה ימי הליכה מקונסטנטינופול. התערבות רוסית הובילה למשא ומתן שהסתיים בהסכם בשנת 1833, לפיו מוחמד עלי השאיר תחת שלטונו את סוריה וארץ ישראל.
כיבוש הארץ הביא לשינוי דמוגרפי מהותי. עשרות אלפי מצרים, ביניהם גם פלאחים, מגיעים לארץ ישראל לשם ביצוע עבודות שונות ועל מנת לקבץ סביבו נאמני שלטון. מצרִים אלה התיישבו בכפרים ובערים בדרך בין קהיר לדמשק, בייחוד בשפלת החוף שהייתה למעשה ריקה, לדוגמה ביישוב ערב-אוּפּי בוואדי חוורה (עמק חפר) והיישוב ערב-דמארה באזור חדרה; שכונות מצריות אחדות ביפו וכפרים בסביבתה, כגון פג’ה, סומייל, ג’לג’וליה, אמלבס (פתח תקוה), קובֵּיבה ועוד; תושבי קטרה (גדרה) באו בתקופה זו מלוב; בואדי ערה ודרומית לו, התיישבו מאות משפחות של מהגרים מצריים בכפרים ערה, ערערה, כפר קרע, כפר קאסם, טייבה, קלנסואה, אום אל פאחם, ואחרים.
כשיצא איברהים למסע כיבוש נמל יפו מידי הסולטן הטורקי הקים מפקדה צבאית על הרכס שמדרום לעיר העתיקה ותכנן להפוך את יפו לעיר נמל מרכזית. איברהים פאשה הביא לארץ חיילים משוחררים ממצרים והושיב אותם בשכונות מסביב לחומות. לשכונות האלה קראו “סכנות” - ומכאן צמח המושג שכונה.
שכונות ששייכות לפלחים מצרים הוקמו ב:
שני אנשים אינטיליגנטים שכאלו, אינם יודעים היסטוריה בסיסית של ארץ מושבם. הרי כפר קרע, מקום מגוריו של ד"ר זחאלקה נוסד רק במאה ה-18 תחת כנפי הכיבוש הערבי של ארץ ישראל. לטייבה, ממנה מגיע ד"ר טיבי, הגיעו הערבים רק במאה ה-17 מסעודיה וממצרים ויעידו על כך תושביה ששם משפחתם "מצארוה".
...אין הם יודעים כי מתחת לכפרים הערביים בגליל נמצאים בתי כנסת מתקופת בית שני? שבסוף המאה ה-19 היו בשטחי ארץ ישראל רק כ-140.000 לא יהודים, (כרבע מהם מהגרים של השנים האחרונות. ראה: ג' פיטרס, מאז ומקדם). והנה מספרם בשנת 1948 עומד על למעלה מפי 10, כמעט רק בשל הגירת ערבים לארץ ישראל."מדוע אם כך משקרים חברי כנסת ערבים במצח נחושה אל מול המצלמות? האין הם חוששים כי יוקעו לעיני כל?" שואל וול, ועונה: "ברור להם כי רובם המכריע של היהודים לא יוכלו להשיב לטענת ה"מהגרים". לא משום שהיא ניצחת. אלא מפני שהללו מתעניינים באייפונים ובסדרות ריאליטי ואין להם עוד שום עניין בתולדות עם או ארץ ישראל. עם ישראל רוצה ללמוד מנהל עסקים ולא היסטוריה או מקרא. על כך "בונים" סוחרי הכזבים של התעמולה הערבית ובצדק"
ד"ר יוחאי סלע, מרחיב קצת על ההסטוריה עתיקת הימים של כפר קרע:
כפר קרע הוקם רק במאה ה-18 בעקבות סכסוך בין שתי חמולות ערביות שהגיעו לארץ-ישראל בחסות הכיבוש המוסלמי על ארץ-ישראל והתיישבו באזור קלקיליה. חמולה אחת הקימה את הכפר ת'ולת' והשניה את הכפר קרע. באחד מהימים, התגלע סכסוך דמים בין שתי החמולות שבעקבותיו חמולת הכפר ת'ולת' החריבה לחלוטין את כפר קרע וגירשה את תושביו. החמולה המוכה נדדה צפונה והקימה מחדש את הכפר קרע, השוכן במקומו הנוכחי בוואדי ערה. המאבק בין החמולות המשפחתית בעבר אינו שונה ממה שקורה כיום בעוצמה רבה בעזה, בלבנון, בירדן, בעיראק או בסוריה.
פרט מעניין: המילה "כפר" היא ייחודית רק לארץ-ישראל עד לנהר הליטני, וקשה למוצאה מחוץ לגבולותיה של ארץ-ישראל ההיסטורית. (המילה המקבילה למילה "כפר" בשפה הערבית - היא "קַריָה").
מידע נוסף מעניין באתר רב היבטיים על ארץ ישראל
מוחמד עלי, קצין ממוצא אלבני, מונה למושל ("ואלי") העות'מאני של מצרים בשנת 1805, לאחרי שבמשך 30 שנה הוא יושב במצרים הוא מבקש מהשלטון העותומאני להישאר במצרים כשליט של האימפריה. כמו כן הוא מבקש שהיורשים שלו יוכלו להמשיך באותו תפקיד. משמעות של דבר, להקים שושלת שתשלוט במצרים תחת חסות הסולטן הטורקי. הם מסרבים כמובן, בשנת 1831. בנו, איברהים פאשא, הוביל את הצבא לכיבוש ארץ ישראל וסוריה והגיע עד למרחק של כמה ימי הליכה מקונסטנטינופול. התערבות רוסית הובילה למשא ומתן שהסתיים בהסכם בשנת 1833, לפיו מוחמד עלי השאיר תחת שלטונו את סוריה וארץ ישראל.
כיבוש הארץ הביא לשינוי דמוגרפי מהותי. עשרות אלפי מצרים, ביניהם גם פלאחים, מגיעים לארץ ישראל לשם ביצוע עבודות שונות ועל מנת לקבץ סביבו נאמני שלטון. מצרִים אלה התיישבו בכפרים ובערים בדרך בין קהיר לדמשק, בייחוד בשפלת החוף שהייתה למעשה ריקה, לדוגמה ביישוב ערב-אוּפּי בוואדי חוורה (עמק חפר) והיישוב ערב-דמארה באזור חדרה; שכונות מצריות אחדות ביפו וכפרים בסביבתה, כגון פג’ה, סומייל, ג’לג’וליה, אמלבס (פתח תקוה), קובֵּיבה ועוד; תושבי קטרה (גדרה) באו בתקופה זו מלוב; בואדי ערה ודרומית לו, התיישבו מאות משפחות של מהגרים מצריים בכפרים ערה, ערערה, כפר קרע, כפר קאסם, טייבה, קלנסואה, אום אל פאחם, ואחרים.
כשיצא איברהים למסע כיבוש נמל יפו מידי הסולטן הטורקי הקים מפקדה צבאית על הרכס שמדרום לעיר העתיקה ותכנן להפוך את יפו לעיר נמל מרכזית. איברהים פאשה הביא לארץ חיילים משוחררים ממצרים והושיב אותם בשכונות מסביב לחומות. לשכונות האלה קראו “סכנות” - ומכאן צמח המושג שכונה.
שכונות ששייכות לפלחים מצרים הוקמו ב:
- סכנת (שכונת) שיח’ אברהים (עג’מי)
- סכנת (שכונת) אבו כביר, סכנת אל דרוויש (גבעת התמרים)
- סכנת (שכונת) אל מוצרייה (מנשייה)
- סכנת (שכונת) חמד (דרום רחוב הרצל)
- סכנת (שכונת) דנייטה (בין רחוב הרצל ודרך שלמה)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה