"
אומרים על הבדואים שהם לא יודעים לשמור על החוק, זה לא נכון. הם השומרים הטובים ביותר על החוק. אבל זה כשמדובר בחוק שלהם", אומר גורם ששימש במשך שנים בתפקיד אכיפה בנגב.
קלמן ליבסקינד ערך תחקיר רציני ומקיף על הבדואים בנגב. שלושה פרקים ממנו התפרסמו עד כה במעריב, אלא שהם מוסתרים עמוק עמוק באתר NRG (של מעריב) במדור "מקומי" - במדור "הדרום", גם שם כמעט ובלתי אפשרי למצוא אותם אלא בחיפוש מכוון וספציפי.
המאמץ שווה,
זהו תחקיר מאלף, קריאת חובה של ממש.
מקור טענות הבעלות על הקרקע :
תחילת הסיפור הולכת אחורה עד לשנות ה-70: הבדואים טענו אז ש-800 אלף דונם בנגב, פי 16 מגודלה של תל אביב, שייכים להם. אלא שלאיש מהבדואים לא הייתה הוכחה משפטית לכך. המדינה, שביקשה לבוא לקראת האוכלוסייה הזו, אפשרה לכל טוען בעלות על קרקע לפתוח תיק ולרשום את תביעתו. המדינה הבהירה שמבחינתה מדובר ברישום טענות בלבד.
במהלך השנים הקימה המדינה לבדואים שבע עיירות והצליחה לנקז אליהן כמחצית מהאוכלוסייה. השאר נותרו להתגורר בפזורה, בכפרים בלתי מוכרים. בעיירות החדשות, חשוב לדעת, היה מקום לכולם. אלא שהמדינה, שהשקיעה בהקמתן הון עתק, גילתה לפתע שעם כל הכבוד ליוזמות שלה-לבדואים יש חוקים משלהם.
ההסדר:
מדינת ישראל חתמה על הסכמים עם שורה ארוכה של שבטים ומשפחות שלטענתם יש להם חזקה על קרקעות עליהן תיכננה המדינה להקים עיירות בדואיות חדשות. על פי ההסדר קיבלו הללו חמישית משטח התביעה שלהם בטאבו במקום אחר, בנוסף לתמורה כספית על שאר השטח, ולכאורה פינו אותו לטובת המדינה. אלא שרגע אחרי שהוקמו היישובים האלה, וכשהמדינה ניסתה להכניס לשטחים שהתפנו את הבדואים מהפזורה - היא גילתה להפתעתה הרבה ששום בדואי לא מוכן להיכנס לשטח שתבע אותו פעם בדואי אחר.
המדיניות השלומיאלית הזו הביאה את המדינה במשך שנים "לרכוש" מהבדואים אדמות שהיא עצמה טענה שכלל אינן שלהם - ואז להיתקע עם כמויות אדירות של קרקע שאף בדואי לא מוכן לגור בה גם בחינם. מיליונים רבים ירדו כך לטמיון.
שבע עיירות - בהן הכינה מדינת ישראל לא פחות מ-7,300 מגרשים המוכנים לקליטת כל דורש. ב-3,000 מתוכם השקיעה המדינה סכומי עתק גם בפיתוח. בכל מגרש כזה יש "פילר" עם תשתיות חשמל, ביוב וטלפון והוא מוכן כבר שנים לבנייה.
לדוגמא:
העיירה
כסיפה - בנויה כמעט כולה על שטחים שבדואים שונים תובעים עליהם בעלות. כשני שלישים מהעיירה מוכנים לכניסת בדואים מהפזורה, לשווא.
לקייה - כמחצית מהיישוב מוכנים לכניסת בדואים מהפזורה, לשווא.
ביישוב
חורה - גילתה המדינה כי היא אינה שולטת גם בשטחים שחשבה ששייכים לה. לפני 15 שנה תכננה שם המדינה שכונה לשבט שמתגורר על שטחי מדינה בפזורה. בשבט הבטיחו אז לעבור לתוך העיירה, אבל בינתיים שינו את דעתם. כעת עומדת השכונה מוכנה, אנשי השבט לא רוצים להיכנס, אבל גם לא מוכנים שאף אחד ייכנס לאדמה שיועדה להם.
