קטע מתוך מסה שכתב הסופר והוגה הדעות ארתור קסטלר (אפילה בצהריים), אף שנכתב בשנת 1958(!) לא נס ליחו:
המתבגר הנצחי
האינטלקטואל הרדיקלי הצעיר של בלומסברי [חבורת בלומבסברי, לונדון], סן ז'רמן דה פרה [הרובע הלטיני, פאריז], גריניץ' וילג' [האינטלקטואלים של ניו יורק] יחסית אינו מזיק. לרוב, הרדיקליזם שלו הוא תוצאה של מרד נעורים נגד ההורים או מאבק סטריאוטיפי אחר שזמנית הופך אותו למיואש מהעולם. אבל חלק מהרדיקלים הצעירים לא מתבגר אף פעם, הם נשארים המתבגרים הנצחיים של השמאל.
אחד הזנים מהסוג הזה ניתן למצוא לעיתים קרובות בארצות הברית ובצרפת, גם באנגליה-אם כי שם הוא נדיר יותר. X הצעיר. הוא מתחיל כקומוניסט נלהב, מהר מאד הוא מתאכזב, מוצא קבוצה טרוצקיסטית אופוזיציונית, בת עשרה חברים, מגלה ששישה מבין העשרה יצרו "בלוק אופוזיציוני חוסם" וסודי בתוך הקבוצה, הוא מתפכח, מייסד 'מאג' קטן 100% אנטי קפיטליסטי, אנטי סטליניסטי, אנטי פציפיסטי אמיתי, הקבוצה מתפרקת, מקים מאג קטן חדש, וכן הלאה. כל מאבקיו, הפולמוסים, הניצחונות והכישלונות הם סערות בכוס תה, מוגבלים לאותו חוג קטן של אינטלקטואלים רדיקלים -- מן משפחה שניזונה ממריבות וגינויים הדדיים, ועם זאת דבק דיאלקטי מסוג כלשהו מחזיק אותם ביחד. דוגמא קלאסית לזן הזה היא קבוצת המרכסיסטים-אקזיסטנציאליסטים מהחוג של "זמנים מודרניים" (Les Temps Modernes) של סארטר, עם המריבות הנצחיות והשסעים העמוקים ביניהם. אפשר לומר על הכיתות הללו שהן סובלות מיצר מיני פוליטי מהזן של גילוי עריות.
סוג אחר הוא Y. הטיפוס העסוק, את שמו נמצא בכל ועידה "פרוגרסיבית", שקול מחאתו נשמע נגד כל עוולה, שאימץ כל מטרה טובה תחת השמש, שלא השיג מעולם שום דבר בעולם הזה. Y הוא המקבילה הפוליטית של הניפומן, הוא סובל מעודף חשק מיני פוליטי. נוירוזה מהסוג הזה, גם היא, משגשגת ופורחת בעיקר בסביבת השמאל, --כי, באופן כללי, השמאל הוא חרמנות מופרזת מבחינה פוליטית.
ואחרון חביב, יש את Z. המאזוכיסט הפוליטי. אצלו, משל הקורה והקיסם התהפך ["מדוע אתה רואה את הקיסם אשר בעין אחיך ואינך שם לב לקורה אשר בעינך שלך?... צָבוּעַ!" מתוך הבשורה על פי מתי, הברית החדשה].
אי הצדק הזעיר ביותר במדינתו שלו סוחט ממנו קריאות של יסורים ויאוש, אבל הוא מוצא תירוצים לפשעים המחרידים ביותר שמבצע הצד השני. כאשר במלון פאר בלונדון מסרבים להשכיר לשחקן טניס לא לבן חדר במלון, Z רועד בזעם ספונטני, כאשר מיליונים יורקים דם במכרות הארקטיים אצל הסובייטים ובמחנות עבודה שלהם, מצפונו הרגיש של Z שותק. Z הוא פטריוט הפוך, שהשנאה העצמית ותשוקתו להענשה עצמית הפכה לשנאה לארצו שלו או למעמד החברתי אליו הוא משתייך, לכמיהה לשוט שיצליף בהם.
מתוך המסה A Guide to Political Neuroses
שפורסמה ב Encounter בשנת 1958.
המתבגר הנצחי
האינטלקטואל הרדיקלי הצעיר של בלומסברי [חבורת בלומבסברי, לונדון], סן ז'רמן דה פרה [הרובע הלטיני, פאריז], גריניץ' וילג' [האינטלקטואלים של ניו יורק] יחסית אינו מזיק. לרוב, הרדיקליזם שלו הוא תוצאה של מרד נעורים נגד ההורים או מאבק סטריאוטיפי אחר שזמנית הופך אותו למיואש מהעולם. אבל חלק מהרדיקלים הצעירים לא מתבגר אף פעם, הם נשארים המתבגרים הנצחיים של השמאל.
סוג אחר הוא Y. הטיפוס העסוק, את שמו נמצא בכל ועידה "פרוגרסיבית", שקול מחאתו נשמע נגד כל עוולה, שאימץ כל מטרה טובה תחת השמש, שלא השיג מעולם שום דבר בעולם הזה. Y הוא המקבילה הפוליטית של הניפומן, הוא סובל מעודף חשק מיני פוליטי. נוירוזה מהסוג הזה, גם היא, משגשגת ופורחת בעיקר בסביבת השמאל, --כי, באופן כללי, השמאל הוא חרמנות מופרזת מבחינה פוליטית.
אי הצדק הזעיר ביותר במדינתו שלו סוחט ממנו קריאות של יסורים ויאוש, אבל הוא מוצא תירוצים לפשעים המחרידים ביותר שמבצע הצד השני. כאשר במלון פאר בלונדון מסרבים להשכיר לשחקן טניס לא לבן חדר במלון, Z רועד בזעם ספונטני, כאשר מיליונים יורקים דם במכרות הארקטיים אצל הסובייטים ובמחנות עבודה שלהם, מצפונו הרגיש של Z שותק. Z הוא פטריוט הפוך, שהשנאה העצמית ותשוקתו להענשה עצמית הפכה לשנאה לארצו שלו או למעמד החברתי אליו הוא משתייך, לכמיהה לשוט שיצליף בהם.
מתוך המסה A Guide to Political Neuroses
שפורסמה ב Encounter בשנת 1958.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה