ג'ורג' מיטשל - דו"ח מיטשל

סוגיית ההתנחלויות הפכה נושא מרכזי עם פרסום דו"ח מיטשל ב- 4 במאי, 2001, אשר דן בסיבות לפרוץ האינתיפאדה השנייה וביקש להציע דרכי חזרה לשולחן המו"מ. דו"ח מיטשל המליץ על "הקפאה של כל בנייה בהתנחלויות, כולל 'גידול טבעי' בהתנחלויות הקיימות" כצעד בונה אמון בין הצדדים. ממשל בוש אימץ את דו"ח מיטשל והעמיד את סוגיית ההתנחלויות בלב הדיונים בין ארצות הברית לישראל.

מיטשל, אדם בעל מעמד פוליטי (לשעבר מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט) ובינלאומי (מתווך מצליח בסוגיית צפון אירלנד) מכובד משל דיפלומטים מקצועיים כגון דניס רוס ודומיו. מיטשל מוערך מאד כבעל תפקיד קריטי בהשגת הסכם "יום ששי הטוב" באפריל 1998.
אביו ממוצא אירי שהתייתם בגיל צעיר, אומץ ע"י משפחת מהגרים מלבנון ומאוחר יותר נישא ללבנונית שהיגרה לארה"ב בשנות ה-20 של המאה הקודמת. הקתוליות של מיטצ'ל היא הגירסא המרונית המקובלת בלבנון. מן הסתם לא נעלם מעיני הנשיא (אובאמה), אשר מכל חלקי העולם הזכיר בנאום ההשבעה שלו רק את "העולם המוסלמי", שערבי-אמריקאי (כך מגדיר מיטשל את עצמו) מחליף את קבוצת היהודים-אמריקאים שניהלו בעבר את התהליך הדיפלומטי.

מיטשל הוכיח עצמו כמאוזן למהדרין כאשר עמד בשנים 2000 - 2001 בראש הוועדה הבינלאומית לבדיקת הסיבות לפרוץ האינתיפאדה השנייה. בדו"ח מיטשל המפורסם הוא חילק את האחריות באופן שווה בין שני הצדדים, והמציא יש מאין את החיבור בין מאבק פלסטיני נגד טרור לבין הקפאה ישראלית של ההתנחלויות. (בהסכמי אוסלו מוזכרת במפורש החובה הפלסטינית למאבק בטרור, אולם אין בהם ולו רמז למחויבות ישראלית כלשהיא בתחום ההתנחלויות). מבחינת הפלסטינים והעולם הערבי, אם כן, so far - so good.

מיטשל מונה לשליחו של קלינטון במזה"ת והוטל עליו למצוא את "הסיבות לפרוץ מלחמת אוסלו ('אינתיפאדת אל אקצה')". המשימה הוגדרה כ fact finding mission. המשלחת נדרשה להימנע "מהטחת האשמות". אז איך בכל זאת עוקפים את זה? למתווכים מנוסים יש פיתרון: חלוקה שווה של האשמה (blame sharing) בין הצדדים לסכסוך. בז'ארגון המקצועי זה נקרא תיווך מאוזן (even handed).

בבלוג של שחר פלד, פסיכולוגיה של אידיאולוגיה, יש ניתוח מעניין של הדו"ח הנ"ל. להלן קטעים מספר ממנו:

מדוע פרצה האינתיפדה השניה?
הדו"ח שאמור היה להכריע מדוע פרצה האינתיפדה השניה, מתחיל בתיאור ביקור שרון בהר הבית:

"כשהוא מלווה ביותר מ-1,000 אנשי משטרה ישראלים. למרות שהישראלים ראו את הביקור בהקשר פוליטי פנימי, הפלשתינים ראו אותו כפרובוקטיבי מאוד עבורם".

אף שאין לפריט [מספר השוטרים] זה משמעות כלשהי ביחס למהלך התפתחות האירועים, פרט להוספת צבע של "כוחנות מופרזת" לסיפור הדברים.
ולעומת זאת, כאשר בא דו"ח מיטשל לתאר את התגובה הפלשתינית, הוא נוקט לשון אחרת:

"ביום למחרת, באותו מקום, התעמתו מספר גדול של מפגינים פלשתינים בלתי חמושים עם משלחת גדולה של משטרה ישראלית".

הגולית היהודי הפרובוקטיבי על 1,000 שוטריו, מול המפגינים הפלשתינים הבלתי חמושים. השימוש השפתי המתוחכם מעביר את המסר השיפוטי - הפלשתינים ערכו הפגנות וזרקו אבנים והשוטרים פיזרו אותם באש חיה.

מקורות
גם המקורות המצוטטים נבחרו בקפידה:

"על פי מחלקת המדינה של ארה"ב", ערכו הפלשתינאים הפגנות גדולות זרקו אבנים על שוטרים בסביבות הכותל המערבי. השוטרים עשו שימוש בכדורי מתכת מצופי גומי ובתחמושת חיה כדי לפזר את המפגינים, בהורגם כארבעה אנשים ובפצעם בערך 200".
"על פי ממשלת ישראל, נפצעו 14 שוטרים."

המקור המתאר את הפגיעה בפלשתינים מוצג כאמין ואובייקטיבי: מחלקת המדינה של ארה"ב, שמקורות המידע שלה הם כביכול מעבר לחשד.
בעוד שממשלת ישראל - הנוגעת בדבר, היא זו שמעידה על פציעת 14 שוטרים. האם מידע זה לא הגיע למחלקת המדינה? הבאת המידע הנוגע לנפגעים הישראלים ממקור ישראלי יוצרת אפקט מחושב של פרובוקציה, שימוש מופרז בכוח והעדר אמינות.

"מנקודת מבטה של ממשלת ישראל, ההפגנות אורגנו והונחו בידי המנהיגות הפלשתינית כדי לעורר אהדה לעניינם ברחבי העולם, באמצעות גירוי כוחות הבטחון הישראלים לירות על מפגינים, במיוחד אנשים צעירים. עבור הישראלים, הלינץ' של שני אנשי המילואים, סגן ואדים נובץ' וסמ"ר יוסף אברהמי ברמלה, ב-12 לאוקטובר, שיקף שינאה פלשתינית עמוקה כלפי ישראל ויהודים.

יש לשים לב לגוון הבלתי אישי של הדיווח - כאשר מדובר בישראל תמיד מדובר על כוחות בטחון - כאשר מדובר בפלשתינים תמיד מדובר על מפגינים. אפילו כשמדובר על הלינץ' האכזרי, אין ועדת מיטשל מתייחסת אליו אלא כמשהו שנתפס אצל הישראלים כמשקף שנאה עמוקה כלפי ישראלים ויהודים - ויכול להשתמע כך במרומז, שאולי ישראל היא קצת פרנואידית ביחס לפלשתינים ומוצאת שינאה בכל מקום.

הסגר, האדרת הנזק תוך ניתוק סיבתיות:
הסגר מוצג במנותק כאקט שרירותי עצמוני של ממשלת ישראל נגד העם הפלשתיני, ויש פירוט מדוקדק של עוולה "מנותקת" זו. יש לשים לב לסופרלטיבים הנלהבים של וועדת מיטשל כשהם באים לדון בעוול של הסגר:

"שיבוש חייהם של מאות אלפי פלשתינים"

בהחלט נכון וכואב, אך מדוע נעדר הדיון בשיבוש חייהם של מאות אלפי ישראלים כתוצאה מפיגועי טרור בריכוזי אוכלוסין הומי אזרחים?

"נושא המדאיג את הרשות הפלשתינית במיוחד הוא השמדתם של עשרות אלפי עצי זית ופרי ורכוש חקלאי אחר."

הוועדה מציינת פגיעה אדירה ברכוש ובסביבה: "עשרות אלפי עצי פרי" - במנותק ממהלך הנסיבות שהביאו לבחירת מהלך כזה כאפשרות לעצור ירי פלשתיני בלא לפגוע בחיי אדם – באמצעות ניקוי השטח ממקומות מסתור לצלפים. גם כאן מצליחה ועדת מיטשל, באמצעות השטחת הדיון וצמצומו לנקודה הבודדת של הנרטיב הפלשתיני, ליצור אווירה של מהלך שרירותי, המופיע מנותק מכל הגיון או מצע ריאלי – עולם אבסורדי של רוע בו משתוללים ישראלים המשמידים גם עצי זית ופרי… בחינת "הם יורים גם בסוסים".

והשורה התחתונה של דו"ח מיטשל: על ישראל לוותר על כל עמדותיה ביחס לבטחון ולהתיישבות - ובתמורה יפסיקו הפלשתינים להרביץ לנו. תודה רבה.

לקריאה נוספת:
הרפתקאותיו של ג´ורג´ מיטצ´ל במזרח-התיכון. מאת: ד"ר ישראל בר-נירMideast Forum
שליח אובמה טען שלא אמר כי "ישראל שיקרה" בנושא ההתנחלויות. מאת: בן כספית מעריב
אובמה, מיטשל, ישראל והעתיד, מאת: ברט רוני INSS המכון למחקרי ביטחון לאומי
המדיניות האמריקאית בנושא ההתנחלויות מאת: ד"ר דורי גולד JCPA
The Mitchell report BBC