ב-1 ליוני מציינים יהודי עיראק 70 שנים לפרעות "הפ'רהוד", פרעות שבועות תש"א, שבהן נרצחו 137 גברים, נשים וטף, מאות נפצעו ורכוש רב נבזז. יהודי עיראק זוכרים לדיראון עולם את הפרעות, המזכירים את "ליל הבדולח" בגרמניה.
ההתנכלויות ליהודי עיראק וליתר יהודי ערב, התרחשו ללא שום סיבה. היהודים, שחיו במדינות ערב במשך אלפי שנים, לא הכריזו מלחמה עליהן. הם גם לא נלחמו בהן, כמו שהערבים הפלסטינים נלחמו בישוב היהודי, ולאחר מכן בישראל. העולם שמע רבות על העוול שקרה לפלסטינים, תחת שם הקוד "הנכבה", אך לא שמע כמעט דבר על העוול שנגרם ליהודי ערב. למעשה, מה שהתרחש במדינות ערב היה טיהור אתני של היהודים.
בעוד הנכבה הפלסטינית מצוינת מדי שנה בעצרות, הפגנות וסיקור תקשורתי נרחב, האסון שפקד את היהודים איננו זוכה להד ציבורי או תקשורתי. זאת למרות שמימדיה האנושיים והפיזיים גדולים מהנכבה הפלסטינית. מספר יהודי ערב שנאלצו לעזוב את בתיהם בחוסר כל הגיע ל-856,000, לעומת מספרם של הפליטים הפלסטיניים שהגיע ל-650,000.
בהחלטה 302, שהאו"ם קיבל בדצמבר 1949, הוקמה סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם (UNRWA), האחראית לרווחה ולחינוך של הפליטים הפלסטינים. בשונה מנציבות האו"ם לפליטים בעולם, אונר"א איננה עוסקת בשיקום. כך מספרם של הפליטים הפלסטינים הולך וגדל והגיע ל-4.8 מליון, כולל הצאצאים החדשים (במספר זה כלולים גם אותם פליטים פלסטינים שקבלו אזרחות חדשה, בעיקר בירדן ,שמספרם מגיע ל-2 מיליון).
ישראל, מסיבות לא מובנות, לא העלתה את האסון שפקד את יהודי ערב על סדר יומה ההסברתי והמדיני. רק ב-22 בפברואר, 2010, זכתה סוגיית יהודי ערב להכרה בישראל, עם חקיקתו של החוק "לשמירה על זכויותיהם לפיצוי של פליטים יהודים יוצאי ארצות ערב ואיראן", הקובע כי במסגרת משא ומתן להשגת שלום במזרח התיכון ייכלל גם נושא הפיצויים בעבורם.
ההתנכלויות ליהודי ערב התרחשו, כאמור, עוד לפני הקמת ישראל. בעיראק הן התבטאו, בתחילה, באפליה בתחומי הכלכלה, החינוך והחיים הציבוריים. לאחר מכן, הלאומנות הערבית הציתה את אש הפרעות ביהודים, ששיאה היה ב"פ'רהוד" של 1941. טרגדיות דומות קרו ליהודי לוב וליהודי עדן.
בגל פרעות אכזרי בלוב בנובמבר 1945, נרצחו 133 ונפצעו 400 גברים, נשים וילדים.
באותו חודש נפצעו במצרים כ-400 יהודים ורכוש רב נבזז.
בפרעות בסוריה בדצמבר 1947, נרצחו 13 יהודים, 26 נפצעו ורכוש רב נבזז.
בעדן, אף שהייתה תחת שליטה בריטית, התחוללה בנובמבר 1947 "שואת יהודי עדן", בה נרצחו כ-100 ורבים נפצעו.
פרעות והתנכלויות ליהודים התרחשו, למעשה, בכל מדינות ערב, מאז שקיבלו את עצמאותן במאה ה-20.
החיבור בין הלאומנות הכסנופובית הסונית, שלא סבלה זרים, גם לא שיעים, נוצרים וכורדים, לבין האנטי-יהודיות, יצר מציאות של שנאת יהודים. שנאה זו קבלה עידוד וסיוע מגורמים נאציים ובראשם השגריר הגרמני בבגדאד - ד"ר פריץ גרובה, ותמיכה ממנהיגים פסדו- דתיים, כחאג' אמין אל חוסייני, שברח מפלסטין ומצא בעיראק כר נוח לפעולותיו האנטי יהודיות, לא הותירה ליהודים מנוס, אלא לברוח. היהודים קמו ועקרו כאיש אחד מהמדינות שסייעו להקמתן ולהשתלבותן בעידן המודרני בתחומי הממשל, הכלכלה, הרפואה, החינוך, הספרות, השירה והמוסיקה.
אווירת אימים אנטי יהודית ששררה בכל מדינות ערב, לוותה בהצהרות אנטי יהודיות מתלהמות, גם מעל בימת האו"ם. אליהו נאוי ,ששמש פרשן רדיו, העיד כי לאחר "החלטת החלוקה" בנובמבר 1947 הושמע, ללא הרף, בתחנות השידור הערביות השיר: "חלו א-סיף יגול " - תנו לחרב לדבר ... לדלל את בני הדוד (היהודים)...
התנכלויות השלטונות וההמונים הביאו את היהודים לבריחות בלתי לגאליות ובסופו של דבר להגירות המוניות. במצרים אף התרחשו, באישון לילה, גירושים המוניים. היהודים הותירו מאחוריהם את רכושם ורכוש קהילותיהן עתיקות היומין: בתי ספר, בתי כנסת, בתי חולים, בתי קברות, קברי נביאים ועוד. ממשלות ערב השתלטו על הרכוש וניצלו אותו לצרכיהן.
היו בודאי במדינות ערב מוסלמים שהפגיעות ביהודים לא היו מקובלות עליהם, אך קולם נדם ולא נשמע. היהודים היו שעיר לעזאזל וסבלו במאבקים בין הסונים והשיעים, כפי שכיום ישראל היא במרכז המאבק בין איראן השיעית למדינות ערב הסוניות, ובראשן תורכיה.
ב-15 במאי 1948, מיד לאחר הכרזת העצמאות של ישראל, יצאה עיראק למלחמה נגד המדינה היהודית. המשטר הצבאי שהוכרז בעיראק החל לרדוף בשיטתיות את האזרחים היהודים. מאות מהם פוטרו מן השירות הציבורי ועל הסוחרים הוטלו הגבלות דרקוניות, שהחמירו את מצבה הכלכלי של הקהילה. מן היהודים נמנעו שירותי בריאות ותברואה בסיסיים ונדרש מהם “לתרום” כסף לטובת המאבק הצבאי נגד המדינה היהודית שזה עתה קמה. חמור מכל, במהלך השנתיים הבאות נעצרו מאות מהם בתואנות שונות ומשונות והובאו בפני בתי דין צבאיים, שגזרו עליהם עונשי מאסר וקנסות כבדים. האסירים הושלכו לכלא אבו גריב שמדרום לבגדאד ועברו שם עינויים קשים. אחד מעשירי היהודים בעיראק, שפיק עדס, הואשם על ידי השלטונות בחתרנות, אף שהיה רחוק מתמיכה בציונות. לאחר משפט ראווה, ועל אף לחצים בינלאומיים לבטל את רוע הגזירה, נתלה עדס בספטמבר 1948 מול ביתו בעיר בצרה. הפרשה הותירה צלקת עמוקה ביהדות עיראק; רבים הבינו בעקבותיה שעליהם למצוא את עתידם במקום אחר והחלו לחפש אחר דרך מוצא מן המדינה.
במרס 1950 התירה עיראק ליהודים לעזוב את תחומה בתנאי שיוותרו על אזרחותם. העוזבים נאלצו למכור את רכושם במחיר אפסי מאחר שהרשויות אסרו עליהם לצאת את עיראק כשברשותם יותר מחמישים דינר (סכום שווה ערך למאתיים דולרים במושגי אותו הזמן) וחפצים אישיים ספורים. שנה לאחר מכן, במרס 1951, החרימה ממשלת עיראק את רכושם של רבבות היהודים שנרשמו כבר לעלייה לישראל אך טרם הספיקו לעזוב את שטחה. עד סוף אותה שנה כבר יצאו את עיראק כתשעים אחוזים מ-135 אלף היהודים שחיו בה, כשהם מותירים מאחוריהם נכסים רבים והון עצום.
בזמן מלחמת ששת הימים ולאחריה גאתה שוב השנאה כלפי היהודים, בעידודה הפעיל של ממשלת עיראק. העיתונות, הטלוויזיה והרדיו הממלכתיים עסקו בהסתה אנטי-יהודית נמרצת. קווי הטלפון בבתי היהודים נותקו, בתי עסק בבעלותם נסגרו, רבים פוטרו מעבודתם ועשרות נעצרו באשמת שיתוף פעולה עם האויב הציוני. ב-1969 נתלו תשעה יהודים בבגדאד ושניים נוספים בבצרה באשמת “ריגול למען ישראל”. בעקבות האירוע מיהרה שארית הפליטה של יהדות עיראק להסתלק מן המדינה בכל דרך אפשרית. מאחד המרכזים הגדולים והמשגשגים שקמו לעם ישראל בגולה לא נותר מאומה.
ההתנכלויות ליהודי עיראק וליתר יהודי ערב, התרחשו ללא שום סיבה. היהודים, שחיו במדינות ערב במשך אלפי שנים, לא הכריזו מלחמה עליהן. הם גם לא נלחמו בהן, כמו שהערבים הפלסטינים נלחמו בישוב היהודי, ולאחר מכן בישראל. העולם שמע רבות על העוול שקרה לפלסטינים, תחת שם הקוד "הנכבה", אך לא שמע כמעט דבר על העוול שנגרם ליהודי ערב. למעשה, מה שהתרחש במדינות ערב היה טיהור אתני של היהודים.
בעוד הנכבה הפלסטינית מצוינת מדי שנה בעצרות, הפגנות וסיקור תקשורתי נרחב, האסון שפקד את היהודים איננו זוכה להד ציבורי או תקשורתי. זאת למרות שמימדיה האנושיים והפיזיים גדולים מהנכבה הפלסטינית. מספר יהודי ערב שנאלצו לעזוב את בתיהם בחוסר כל הגיע ל-856,000, לעומת מספרם של הפליטים הפלסטיניים שהגיע ל-650,000.
בהחלטה 302, שהאו"ם קיבל בדצמבר 1949, הוקמה סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם (UNRWA), האחראית לרווחה ולחינוך של הפליטים הפלסטינים. בשונה מנציבות האו"ם לפליטים בעולם, אונר"א איננה עוסקת בשיקום. כך מספרם של הפליטים הפלסטינים הולך וגדל והגיע ל-4.8 מליון, כולל הצאצאים החדשים (במספר זה כלולים גם אותם פליטים פלסטינים שקבלו אזרחות חדשה, בעיקר בירדן ,שמספרם מגיע ל-2 מיליון).
ישראל, מסיבות לא מובנות, לא העלתה את האסון שפקד את יהודי ערב על סדר יומה ההסברתי והמדיני. רק ב-22 בפברואר, 2010, זכתה סוגיית יהודי ערב להכרה בישראל, עם חקיקתו של החוק "לשמירה על זכויותיהם לפיצוי של פליטים יהודים יוצאי ארצות ערב ואיראן", הקובע כי במסגרת משא ומתן להשגת שלום במזרח התיכון ייכלל גם נושא הפיצויים בעבורם.
ההתנכלויות ליהודי ערב התרחשו, כאמור, עוד לפני הקמת ישראל. בעיראק הן התבטאו, בתחילה, באפליה בתחומי הכלכלה, החינוך והחיים הציבוריים. לאחר מכן, הלאומנות הערבית הציתה את אש הפרעות ביהודים, ששיאה היה ב"פ'רהוד" של 1941. טרגדיות דומות קרו ליהודי לוב וליהודי עדן.
בגל פרעות אכזרי בלוב בנובמבר 1945, נרצחו 133 ונפצעו 400 גברים, נשים וילדים.
באותו חודש נפצעו במצרים כ-400 יהודים ורכוש רב נבזז.
בפרעות בסוריה בדצמבר 1947, נרצחו 13 יהודים, 26 נפצעו ורכוש רב נבזז.
בעדן, אף שהייתה תחת שליטה בריטית, התחוללה בנובמבר 1947 "שואת יהודי עדן", בה נרצחו כ-100 ורבים נפצעו.
פרעות והתנכלויות ליהודים התרחשו, למעשה, בכל מדינות ערב, מאז שקיבלו את עצמאותן במאה ה-20.
החיבור בין הלאומנות הכסנופובית הסונית, שלא סבלה זרים, גם לא שיעים, נוצרים וכורדים, לבין האנטי-יהודיות, יצר מציאות של שנאת יהודים. שנאה זו קבלה עידוד וסיוע מגורמים נאציים ובראשם השגריר הגרמני בבגדאד - ד"ר פריץ גרובה, ותמיכה ממנהיגים פסדו- דתיים, כחאג' אמין אל חוסייני, שברח מפלסטין ומצא בעיראק כר נוח לפעולותיו האנטי יהודיות, לא הותירה ליהודים מנוס, אלא לברוח. היהודים קמו ועקרו כאיש אחד מהמדינות שסייעו להקמתן ולהשתלבותן בעידן המודרני בתחומי הממשל, הכלכלה, הרפואה, החינוך, הספרות, השירה והמוסיקה.
אווירת אימים אנטי יהודית ששררה בכל מדינות ערב, לוותה בהצהרות אנטי יהודיות מתלהמות, גם מעל בימת האו"ם. אליהו נאוי ,ששמש פרשן רדיו, העיד כי לאחר "החלטת החלוקה" בנובמבר 1947 הושמע, ללא הרף, בתחנות השידור הערביות השיר: "חלו א-סיף יגול " - תנו לחרב לדבר ... לדלל את בני הדוד (היהודים)...
התנכלויות השלטונות וההמונים הביאו את היהודים לבריחות בלתי לגאליות ובסופו של דבר להגירות המוניות. במצרים אף התרחשו, באישון לילה, גירושים המוניים. היהודים הותירו מאחוריהם את רכושם ורכוש קהילותיהן עתיקות היומין: בתי ספר, בתי כנסת, בתי חולים, בתי קברות, קברי נביאים ועוד. ממשלות ערב השתלטו על הרכוש וניצלו אותו לצרכיהן.
היו בודאי במדינות ערב מוסלמים שהפגיעות ביהודים לא היו מקובלות עליהם, אך קולם נדם ולא נשמע. היהודים היו שעיר לעזאזל וסבלו במאבקים בין הסונים והשיעים, כפי שכיום ישראל היא במרכז המאבק בין איראן השיעית למדינות ערב הסוניות, ובראשן תורכיה.
מאת: צבי גבאי [פורסם ב JCPA]
פרהוד חלק ראשון
יהודי ארצות ערב: האסון שנגנז מאת: עדי ארבל
ב-15 במאי 1948, מיד לאחר הכרזת העצמאות של ישראל, יצאה עיראק למלחמה נגד המדינה היהודית. המשטר הצבאי שהוכרז בעיראק החל לרדוף בשיטתיות את האזרחים היהודים. מאות מהם פוטרו מן השירות הציבורי ועל הסוחרים הוטלו הגבלות דרקוניות, שהחמירו את מצבה הכלכלי של הקהילה. מן היהודים נמנעו שירותי בריאות ותברואה בסיסיים ונדרש מהם “לתרום” כסף לטובת המאבק הצבאי נגד המדינה היהודית שזה עתה קמה. חמור מכל, במהלך השנתיים הבאות נעצרו מאות מהם בתואנות שונות ומשונות והובאו בפני בתי דין צבאיים, שגזרו עליהם עונשי מאסר וקנסות כבדים. האסירים הושלכו לכלא אבו גריב שמדרום לבגדאד ועברו שם עינויים קשים. אחד מעשירי היהודים בעיראק, שפיק עדס, הואשם על ידי השלטונות בחתרנות, אף שהיה רחוק מתמיכה בציונות. לאחר משפט ראווה, ועל אף לחצים בינלאומיים לבטל את רוע הגזירה, נתלה עדס בספטמבר 1948 מול ביתו בעיר בצרה. הפרשה הותירה צלקת עמוקה ביהדות עיראק; רבים הבינו בעקבותיה שעליהם למצוא את עתידם במקום אחר והחלו לחפש אחר דרך מוצא מן המדינה.
במרס 1950 התירה עיראק ליהודים לעזוב את תחומה בתנאי שיוותרו על אזרחותם. העוזבים נאלצו למכור את רכושם במחיר אפסי מאחר שהרשויות אסרו עליהם לצאת את עיראק כשברשותם יותר מחמישים דינר (סכום שווה ערך למאתיים דולרים במושגי אותו הזמן) וחפצים אישיים ספורים. שנה לאחר מכן, במרס 1951, החרימה ממשלת עיראק את רכושם של רבבות היהודים שנרשמו כבר לעלייה לישראל אך טרם הספיקו לעזוב את שטחה. עד סוף אותה שנה כבר יצאו את עיראק כתשעים אחוזים מ-135 אלף היהודים שחיו בה, כשהם מותירים מאחוריהם נכסים רבים והון עצום.
בזמן מלחמת ששת הימים ולאחריה גאתה שוב השנאה כלפי היהודים, בעידודה הפעיל של ממשלת עיראק. העיתונות, הטלוויזיה והרדיו הממלכתיים עסקו בהסתה אנטי-יהודית נמרצת. קווי הטלפון בבתי היהודים נותקו, בתי עסק בבעלותם נסגרו, רבים פוטרו מעבודתם ועשרות נעצרו באשמת שיתוף פעולה עם האויב הציוני. ב-1969 נתלו תשעה יהודים בבגדאד ושניים נוספים בבצרה באשמת “ריגול למען ישראל”. בעקבות האירוע מיהרה שארית הפליטה של יהדות עיראק להסתלק מן המדינה בכל דרך אפשרית. מאחד המרכזים הגדולים והמשגשגים שקמו לעם ישראל בגולה לא נותר מאומה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה