"זאת הוראת היסטוריה במיטבה: הבאת מספר זוויות ראייה, לימוד שאין אמת היסטורית אחת", אומרת רחל זמיר, מורה להיסטוריה(!) בבית ספר "רוגוזין" בתל אביב, שהשתמשה בשנים האחרונות בחוברות בשיעורים שהעבירה. "התלמידים קולטים את המורכבות הזאת בצורה פשוטה ומהירה, והתודעה שלהם נפתחת לקיומו של האחר. מבחינתי, זאת הצלחה כשתלמיד שואל מי צודק בסכסוך הזה: הוא מבין שיש צדק בשני הצדדים". ('הארץ')
מהיכן שאבתי את הסיפור הזה?
היכן מופיע תיאור כזה של ראשית הציונות?
מתכנית לימודים של הרשות הפלשתינאית?
אולי מחוברת הסברה של תנועת פת"ח?
לא.
מדובר בספר לימוד, המיועד להילמד בבתי ספר בישראל. לא רק בישראל, גם בבתי ספר פלשתינאים. כתב אותו דן בר-און. לא לבד, חתום עליו גם סמי עדוואן. מדובר בפרוייקט משותף, של קבוצת מורים להיסטוריה, יהודים ופלשתינאים, "ללמוד את הנרטיב ההיסטורי של האחר".
כל עמוד מחולק לשניים – בחציו מסופר הנרטיב הישראלי ובחציו האחר הנרטיב הפלשתינאי. לצד הנרטיב הפלשתינאי לראשית הציונות, אותו הצגתי, יופיע גם הנרטיב הישראלי. וכך, מראשית הסכסוך ועד שנות התשעים, על כל נושא – שני סיפורים, שתי נקודות מבט.
... אפשר ללכת עם זה הלאה. למשל –
הנרטיב של הפרוטוקולים של זקני ציון:
נלמד את התלמידים שני סיפורים – את הפרוטוקולים, ואת הנרטיב היהודי שמדובר בזיוף אנטישמי.
איך נלמד על רצח רבין?
הנרטיב של רצח רבין (שיוצג כנרטיב של "ההגמוניה האשכנזית חילונית שמאלנית" או בלה בלה מסוג זה) ולצדו נרטיב הקונספירציה, לפיו השב"כ רצח את רבין או אולי פרס או שמא רבין בכלל התאבד כדי להשחיר את הימין.
ואיך נלמד על השואה?
שני נרטיבים – אחד שהייתה שואה, ואחד של מכחישי השואה, על פיו השואה היא המצאה ציונית שנועדה לתת צידוק לנישול הפלשתינאים. הייתה או לא הייתה שואה? כל תלמיד יבחר את הנרטיב "המגניב" יותר בעיניו. וביום השואה, התלמידים יערכו שני טקסים – טקס המציין את זכר השואה, וטקס המגנה את ההמצאה הזאת. וביום העצמאות יציינו התלמידים גם את "יום הנכבה".
ועוד בנושא מתוך מאמר בהארץ:
"אנחנו הבאנו תיאור פלסטי של הטבח בחברון", מספרת רחל זמיר, "והם הביאו תיאור דומה של משפחה ערבייה שנרצחה ביפו על ידי שוטר יהודי. [מצד אחד טבח חברון ומצד שני רצח משפחה אחת ע"י שוטר יהודי - אין ספק, האיזון נשמר...] בדיון שהתפתח עלתה הטענה שזה לא בדיוק מה שיעודד פיוס אלא דווקא את המשך המאבק, ואולי כדאי שנוריד את התיאורים האלה. קיבלנו את ההערה. ויתרנו על התיאורים העקובים מדם, והשארנו רק את עצם מעשי ההרג. לעומת זאת, המורים הפלשתינאים לא שינו את סגנון שלהם. אמרנו לעצמנו שיצאנו פראיירים, חשבנו שאולי עשינו טעות, אבל כנראה שגם היום הייתי מגיעה לאותה החלטה". [וזה כל הסיפור על רגל אחת: לא נעים אבל לא נורא, ממשיכים כאילו כלום, העיקר 'השלום']
הגרסה הפלשתינית הראשונה היתה ש"הנוכחות הפלשתינית בלבנון היתה מקור דאגה לקולוניות בצפון פלשתין". אחרי עימות קשה בין המורים, בו התעקשו הישראלים על ההבדל בין יישובים בתוך הקו הירוק ואלה שמעבר לו, הוחלפו המלים "קולוניות בצפון פלשתין" ב"ריכוזי אוכלוסין בצפון ישראל". עם זאת, בסוגריים הוסיפו הפלשתינאים כי מדובר ב"יישובים/התנחלויות שנבנו על חורבות בתים פלשתינים מ-1948". [וואו, וויתור כואב...]
מתאר אחד המורים הפלשתינאים: "הגדרנו את חיפה, תל אביב וקרית שמונה כהתנחלויות. היה ויכוח גדול והישראלים הסבירו את הרגישות שלהם להגדרה. בשבילנו אלה התנחלויות, אבל בסוף החלטנו להוריד את ההגדרה הזו".
[ח"ו שיוודע לתלמידים היהודים שב'נרטיב האחר' הם כולם מתנחלים רחמנא ליצנן...]
ואחרי שמרככים את מה שבאמת אומר הצד השני מה הפלא שאחד התלמידים כותב במשוב: "אני בטוח שאם הייתי במצב שלהם, בלי מדינה, הייתי מתנהג באותו אופן". [חולם להיות שהיד כשתהיה גדול?]
ותלמיד אחר: "אם הייתי בצד שלהם, הייתי רוצה אותו דבר" [השאלה היא האם סופר לו מהו 'אותו הדבר' שהם רוצים באמת?]
לעומת זאת, אומר המורה הפלשתינאי: "אני אומר לתלמידים שלי, שחשוב לדעת במה הצד השני מאמין. אני מציע להם לחשוב על ההיסטוריה הישראלית, להסתכל על המציאות מעוד זווית ראייה, בלי לוותר על הזהות הפלשתינית. אחרת נהיה ישראלים". [לעומת זאת: "לימוד שאין אמת היסטורית אחת... התודעה שלהם נפתחת לקיומו של האחר... זאת הצלחה כשתלמיד שואל מי צודק בסכסוך הזה: הוא מבין שיש צדק בשני הצדדים].
"הופיעו תמונות קטנות של דגלי ישראל ופלשתין בראש כל עמוד. כשהתלמידים הפלשתינאים ראו זאת, היו שביקשו למחוק את הדגל הישראלי. "היה להם קשה ללמוד מחוברת שיש בה את אותו דגל כמו במחסום", מסביר אחד המורים. [אה, 'המחסום' 'הכיבוש' 'המתנחלים' - לא המפות שתלויות על קיר הכיתות ובהן אין זכר לישראל, גם לא בגבולות החלוקה...]
ושוב אותם התורמים (ראה דו"ח 'אם תרצו'):
בשלוש השנים הראשונות הגיע המימון ממחלקת המדינה האמריקאית, שתמכה בפעילות שלום של ארגונים לא-ממשלתיים בזכות "הסכם וואי". בהמשך הצליחו בר-און ועדוואן לרתום לפרויקט את האיחוד האירופי, "קרן פורד" וכמה תורמים פרטיים...
ובעניין: "אנחנו הבאנו תיאור פלסטי של הטבח בחברון", מספרת רחל זמיר, "והם הביאו תיאור דומה של משפחה ערבייה שנרצחה ביפו על ידי שוטר יהודי", אז הנה מה שנחסך מהתלמידים הערבים והיהודים:
הציונות הינה תנועה קולוניאליסטית, חלק מהפרויקט הקולוניאליסטי האירופי באסיה ואפריקה. כבר ב-1799 יצא נפוליאון בתוכנית להקמת מדינה יהודית בפלשתין, כשביקש להטות את היהודים לטובתו והבטיח להקים את בית המקדש, במהלך המצור על עכו. ארבעים שנה אח"כ החלה בריטניה לעודד התיישבות יהודית בפלשתין, שתהווה מכשול בפני היווצרות אחדות מדינית של האזורים הערביים. הציונות קמה כפתרון יסודי עולמי, על ידי הפיכת הדת היהודית לזיקה לאומית, שתבוא לידי ביטוי במולדת יהודית ובמדינה יהודית. גורם נוסף שלאורו נוסדה והתפתחה התנועה הציונית, היו האינטרסים המתעצמים והתחרותיים של הקולוניאליזם האירופאי באפריקה, ושל הציונות בפלשתין. המפגש ביניהם, הוא שהוביל להצהרת בלפור ב-1917 – נקודת שיא של התכנית הבריטית, שבסיסה גזל ארצו ואוצרותיו של עם אחר ומחיקת זהותו, תוך דגש על תוקפנות, התפשטות ודיכוי כל מגמה של שחרור. וכך, 1917 היא חלק משורה של תאריכים שנושאים בחובם טרגדיות, מלחמות, הרג, הרס, פליטות ואסונות שחוו הפלשתינאים.על כך כותב אורי הייטנר:
מהיכן שאבתי את הסיפור הזה?
היכן מופיע תיאור כזה של ראשית הציונות?
מתכנית לימודים של הרשות הפלשתינאית?
אולי מחוברת הסברה של תנועת פת"ח?
לא.
מדובר בספר לימוד, המיועד להילמד בבתי ספר בישראל. לא רק בישראל, גם בבתי ספר פלשתינאים. כתב אותו דן בר-און. לא לבד, חתום עליו גם סמי עדוואן. מדובר בפרוייקט משותף, של קבוצת מורים להיסטוריה, יהודים ופלשתינאים, "ללמוד את הנרטיב ההיסטורי של האחר".
כל עמוד מחולק לשניים – בחציו מסופר הנרטיב הישראלי ובחציו האחר הנרטיב הפלשתינאי. לצד הנרטיב הפלשתינאי לראשית הציונות, אותו הצגתי, יופיע גם הנרטיב הישראלי. וכך, מראשית הסכסוך ועד שנות התשעים, על כל נושא – שני סיפורים, שתי נקודות מבט.
... אפשר ללכת עם זה הלאה. למשל –
הנרטיב של הפרוטוקולים של זקני ציון:
נלמד את התלמידים שני סיפורים – את הפרוטוקולים, ואת הנרטיב היהודי שמדובר בזיוף אנטישמי.
איך נלמד על רצח רבין?
הנרטיב של רצח רבין (שיוצג כנרטיב של "ההגמוניה האשכנזית חילונית שמאלנית" או בלה בלה מסוג זה) ולצדו נרטיב הקונספירציה, לפיו השב"כ רצח את רבין או אולי פרס או שמא רבין בכלל התאבד כדי להשחיר את הימין.
ואיך נלמד על השואה?
שני נרטיבים – אחד שהייתה שואה, ואחד של מכחישי השואה, על פיו השואה היא המצאה ציונית שנועדה לתת צידוק לנישול הפלשתינאים. הייתה או לא הייתה שואה? כל תלמיד יבחר את הנרטיב "המגניב" יותר בעיניו. וביום השואה, התלמידים יערכו שני טקסים – טקס המציין את זכר השואה, וטקס המגנה את ההמצאה הזאת. וביום העצמאות יציינו התלמידים גם את "יום הנכבה".
ועוד בנושא מתוך מאמר בהארץ:
"אנחנו הבאנו תיאור פלסטי של הטבח בחברון", מספרת רחל זמיר, "והם הביאו תיאור דומה של משפחה ערבייה שנרצחה ביפו על ידי שוטר יהודי. [מצד אחד טבח חברון ומצד שני רצח משפחה אחת ע"י שוטר יהודי - אין ספק, האיזון נשמר...] בדיון שהתפתח עלתה הטענה שזה לא בדיוק מה שיעודד פיוס אלא דווקא את המשך המאבק, ואולי כדאי שנוריד את התיאורים האלה. קיבלנו את ההערה. ויתרנו על התיאורים העקובים מדם, והשארנו רק את עצם מעשי ההרג. לעומת זאת, המורים הפלשתינאים לא שינו את סגנון שלהם. אמרנו לעצמנו שיצאנו פראיירים, חשבנו שאולי עשינו טעות, אבל כנראה שגם היום הייתי מגיעה לאותה החלטה". [וזה כל הסיפור על רגל אחת: לא נעים אבל לא נורא, ממשיכים כאילו כלום, העיקר 'השלום']
הגרסה הפלשתינית הראשונה היתה ש"הנוכחות הפלשתינית בלבנון היתה מקור דאגה לקולוניות בצפון פלשתין". אחרי עימות קשה בין המורים, בו התעקשו הישראלים על ההבדל בין יישובים בתוך הקו הירוק ואלה שמעבר לו, הוחלפו המלים "קולוניות בצפון פלשתין" ב"ריכוזי אוכלוסין בצפון ישראל". עם זאת, בסוגריים הוסיפו הפלשתינאים כי מדובר ב"יישובים/התנחלויות שנבנו על חורבות בתים פלשתינים מ-1948". [וואו, וויתור כואב...]
מתאר אחד המורים הפלשתינאים: "הגדרנו את חיפה, תל אביב וקרית שמונה כהתנחלויות. היה ויכוח גדול והישראלים הסבירו את הרגישות שלהם להגדרה. בשבילנו אלה התנחלויות, אבל בסוף החלטנו להוריד את ההגדרה הזו".
[ח"ו שיוודע לתלמידים היהודים שב'נרטיב האחר' הם כולם מתנחלים רחמנא ליצנן...]
ואחרי שמרככים את מה שבאמת אומר הצד השני מה הפלא שאחד התלמידים כותב במשוב: "אני בטוח שאם הייתי במצב שלהם, בלי מדינה, הייתי מתנהג באותו אופן". [חולם להיות שהיד כשתהיה גדול?]
ותלמיד אחר: "אם הייתי בצד שלהם, הייתי רוצה אותו דבר" [השאלה היא האם סופר לו מהו 'אותו הדבר' שהם רוצים באמת?]
לעומת זאת, אומר המורה הפלשתינאי: "אני אומר לתלמידים שלי, שחשוב לדעת במה הצד השני מאמין. אני מציע להם לחשוב על ההיסטוריה הישראלית, להסתכל על המציאות מעוד זווית ראייה, בלי לוותר על הזהות הפלשתינית. אחרת נהיה ישראלים". [לעומת זאת: "לימוד שאין אמת היסטורית אחת... התודעה שלהם נפתחת לקיומו של האחר... זאת הצלחה כשתלמיד שואל מי צודק בסכסוך הזה: הוא מבין שיש צדק בשני הצדדים].
"הופיעו תמונות קטנות של דגלי ישראל ופלשתין בראש כל עמוד. כשהתלמידים הפלשתינאים ראו זאת, היו שביקשו למחוק את הדגל הישראלי. "היה להם קשה ללמוד מחוברת שיש בה את אותו דגל כמו במחסום", מסביר אחד המורים. [אה, 'המחסום' 'הכיבוש' 'המתנחלים' - לא המפות שתלויות על קיר הכיתות ובהן אין זכר לישראל, גם לא בגבולות החלוקה...]
ושוב אותם התורמים (ראה דו"ח 'אם תרצו'):
בשלוש השנים הראשונות הגיע המימון ממחלקת המדינה האמריקאית, שתמכה בפעילות שלום של ארגונים לא-ממשלתיים בזכות "הסכם וואי". בהמשך הצליחו בר-און ועדוואן לרתום לפרויקט את האיחוד האירופי, "קרן פורד" וכמה תורמים פרטיים...
ובעניין: "אנחנו הבאנו תיאור פלסטי של הטבח בחברון", מספרת רחל זמיר, "והם הביאו תיאור דומה של משפחה ערבייה שנרצחה ביפו על ידי שוטר יהודי", אז הנה מה שנחסך מהתלמידים הערבים והיהודים:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה