"כוחה של תבונה" מאת אוריאנה פלאצ'י

המלחמה התרבותית שמנהל האיסלאם נגד העולם המערבי היא "הקנוניה הגדולה והבזויה ביותר, שבמעשי נכלולים אידיאולוגיים... שעולמנו רקם מימיו. מולו עומדת אירופה של מנהיגים חסרי כבוד ושכל...של אינטלקטואלים חסרי הדרה ואומץ לב". אוריאנה פלאצ'י במיטבה

פרק מתוך הספר "כוחה של תבונה" מאת אוריאנה פלאצ'י, שיצא לאור בהוצאת דביר (2006), פלאצ'י  עיתונאית איטלקית, שבתפקידה ככתבת מלחמה סיקרה את רוב הקונפליקטים של ימינו: מווייטנאם עד למזרח התיכון.
ב Googl Book אפשר לקרוא בספר (לא במלואו) ואפשר להמשיך לקרוא כאן, חלק מתוך פרק 5 בספר.

מתוך נחישות להבין מי הם אותם הפלשתינאים-המסכנים-הנאלצים-להרוג-אותנו נסעתי למדינה שאליה הם פלשו כפי שפלשו כעבור כמה שנים ללבנון. כלומר לירדן. שם ביקרתי במחנותיהם הסודיים שמהם הם יצאו לתקוף את הקיבוצים והייתי עדה לאדנות שבה הם התנהגו ברבת עמון, לברוטליות שבה הם התפרצו לבתי מלון שאירחו זרים ותבעו מהם באיומי קלצ’ניקוב את כספם. שם ראיינתי את אחיינו של המופתי הגדול של ירושלים לשעבר, כלומר אחיינו של מוחמד אמין אל-חוסייני אשר גילה "קווי דמיון מהותיים" בין הנאציונל-סוציאליזם לאיסלאם. אשר נשפט בנירנברג, שלא בפניו, על שדחק במשך שנים במדינות ערב להתייצב לימין גרמניה הנאצית. אשר נסע ב-1944 לברלין כדי לחלוק כבוד להיטלר. אשר אימץ בבוסניה, תוך השמעת קריאות מוות-לטיטו-ידיד-היהודים-ואויבו-של-מוחמד, את Handzar Trennung כלומר את הדיוויזיה המורכבת מעשרים ואחד אלף בוסנים מיחידות האֶס-אֶס האיסלאמיות. ואשר בחסות הפלשתינאים הסתתר אז בביירות.

יאסר ערפאת היה שמו, אחיינו של דוד כה נכבד, והריאיון עם ערפאת רק הוכיח שמורשת גנטית איננה עניין של דעה. אבל אחרי רבת עמון יצאתי לביירות. שם ערכתי ריאיון עם יריבו ג’ורג’ חבש קרי עם ראש החזית העממית לשחרור פלשתין, האיש שלו היינו חייבים את מרבית מעשי הטרור שבוצעו באירופה בראשית שנות השבעים. והריאיון עם ג’ורג’ חבש (רופא במקצועו ונוצרי בדתו, לתשומת לבך, מין ד"ר שווייצר כזה) פקח לי חלקית את העיניים. משום שבשעה ששומר ראשו הקפדן הגן עליו תוך הפניית קנה המקלע לראשי, הסביר לי חבש בבהירות רבה שלא רק ישראל היא אויב הערבים: אלא גם המערב. אמריקה, אירופה, המערב. ואכן, בין המטרות שבהן יש לפגוע הוא הזכיר את איטליה, את צרפת, את גרמניה, את שווייץ, ועכשיו תקשיב לי טוב. אל תחמיץ אף מילה, אף פסיק, ממה שאני עומדת לצטט. הנה: "המהפכה שלנו היא חלק ממהפכה עולמית. היא איננה מוגבלת לכיבושה מחדש של פלשתין. מן הדין להיות הגונים ולהודות שאנחנו רוצים להגיע למלחמה כמו מלחמת וייטנאם. שאנחנו רוצים עוד וייטנאם. ולא רק למען פלשתין אלא למען כל ארצות ערב. הפלשתינאים הם חלק מהאומה הערבית. ולכן חיוני שהאומה הערבית כולה תפתח במלחמה נגד אמריקה ונגד אירופה. שתחולל מלחמה כוללת נגד המערב. והיא עוד תחולל אותה. על אמריקה ואירופה לדעת שאנחנו רק בהתחלה של ההתחלה. שהשיא עוד יגיע. שמהיום ואילך הן לא ידעו מנוחה." ועוד: "להתקדם צעד אחר צעד, מילימטר אחר מילימטר. שנה אחר שנה. עשור אחר עשור. נחושים, עיקשים, סבלניים. זוהי האסטרטגיה שלנו. אסטרטגיה שאת ממדיה עוד נרחיב, מן הסתם."

הו כן, הוא פקח לי חלקית את העיניים. הצרה היא שהוא לא פקח לי אותן לרווחה. ואתה יודע למה? כי (אשמתי, אשמתי) חשבתי שחבש מתייחס רק להתקפות הטרור, למעשי הטבח. לא הבנתי שכשדיבר על מלחמה נגד המערב, על אסטרטגיה-שאת-ממדיה-יש-להרחיב, הוא לא התכוון רק למלחמה שמחוללים בנשק. אלא גם למלחמה שמחוללים באמצעות גניבת מדינה מאזרחיה. צעד אחר צעד, מילימטר אחר מילימטר. שנה אחר שנה, עשור אחר עשור. נחושים, עיקשים, סבלניים. בקיצור מלחמה שעושים בנשק הקורבנות והמקלט המדיני, הנשים ההרות וסירות הגומי, "טיוטות ההבנה" והתביעות המחוצפות יותר ויותר. היום חגים איסלאמיים, יום שישי, חמש תפילות, בשר חלאל, פנים רעולות על מסמכים. מחר נישואים איסלאמיים, פוליגמיה ואולי גם סקילת נשים שנאפו או נאנסו. מחרתיים, נכסים תרבותיים שאותם יש להפקיע ממוזיאונים או מארכיונים או מספריות...

ואולי לא הבנתי זאת בגלל הטרגדיות ששטפו אותנו בדם ב-1972. הריאיון עם חבש התקיים באמצע מארס, וב-30 במאי היה הפיגוע בנמל התעופה של לוד. ב-4 באוגוסט היתה החבלה בצינור הנפט של טרייסטה. ב-16 באוגוסט, פרשת שתי התיירות האנגליות שעלו על טיסה לתל אביב כשבמזוודותיהן הרשמקול שקיבלו במתנה משני מחזרים ערבים (רשמקול מלא חומר נפץ). ב-5 בספטמבר, הפיגוע באולימפיאדת מינכן ומותם של אחד-עשר הספורטאים הישראלים... את העובדה שהטרור איננו הפן היחיד של האסטרטגיה הבנתי, לעומת זאת, באוקטובר 1973 כאשר סוריה ומצרים תקפו את ישראל. כלומר כשפרצה מלחמת יום כיפור או מלחמת רמדאן, ומדינות אופ"ק הטילו עלינו אמברגו נפט.

אבל החשד שהאיסלאם מכין לנו הפתעות מדאיגות עוד יותר התחיל לקנן בי רק ב-1974. כלומר, כאשר ג’וליו אנדריאוטי (ראש הממשלה דאז) דיבר איתי במהלך ריאיון על-"אלה-ששותים-מיץ-תפוזים". "נו כן, לא חסרות בעיות... עכשיו נוספה לנו גם זו עם אלה ששותים מיץ תפוזים..." "ומיהם בדיוק אלה-ששותים-מיץ-תפוזים, אנדריאוטי?" "המוסלמים, לא?" "ומה רוצים אלה-ששותים-מיץ-תפוזים?!?" "מסגד גדול ברומא." ואז, בנימתו המנוכרת והמבודחת סיפר לי שארבעה חודשים לפני שהטילו עלינו מדינות אופ"ק את אמברגו הנפט הגיע לרומא פייסל, המלך האדוק של סעודיה. מוצף נהרות של מיץ תפוזים, ואבוי למי שיציע לו לגימת יין ספומנטה או מוסקט, הוא נפגש עם נשיא הרפובליקה ג’ובאני ליאונה וביקש אישור להקמת מסגד גדול ברומא. התקוממתי. "אנדריאוטי! אינך יודע שבסעודיה הם לא מרשים לנו לבנות אפילו כנסייה קטנטונת או מזבח?!?" "אֶה...!" "ובשביל מה בכלל צריכים אלה-ששותים-מיץ-תפוזים מסגד גדול ברומא? הרי באיטליה יש מוסלמים כה מעטים!" "אה...!" "לא נתת לו במקרה את הסכמתך?!?" "אה...!" "ומה חושב על כך האפיפיור?!?" "אה...!" האפיפיור באותה עת היה מונטיני, פאולוס השישי. ברנש שלבטח לא התלהב מכך שיצמח לו פתאום מסגד גדול ברומא. ואמרתי זאת לאנדריאוטי. כן הזכרתי לו שמוחמד ראה בבירת הנצרות, ברומא, את בירתו הבאה של האיסלאם. אבל אנדריאוטי לא ענה. הוא אפילו לא הבהיר אם תמך ברעיון או לא. בתום סדרת האנחות שכמו רוקנו את ריאותיו הוא החליף נושא, ולמרבה הצער, החלפתי אותו גם אני.

אחר כך חזרתי לווייטנאם. סייגון נפלה, המלחמה נגמרה, אלקוס פנאגוליס מת. נטשתי את העיתונות, ואת אנדריאוטי לא שבתי לראות. אבל אי-הנוחות שחשתי למשמע ה"אה..." הרב-משמעיים שלו לא הרפתה ממני. ולאי-הנוחות התגנב גם החשד שהאיסלאם מתחיל לרקוח באיטליה ליתר דיוק באירופה משהו גדול. ואכן, גם בגלות שלי מהעיתונאות המשכתי לעסוק בסיפור הזה, ובאחד הימים אף נודע לי שאנדריאוטי הצליח לשכנע את מונטיני המסויג. חרף עקרון ההדדיות נתן ראש עיריית רומא במתנה למרכז התרבות האיסלאמי שלושים דונם אדמה לבניית המסגד הגדול. כן נודע לי שבהנחיית מרכז התרבות האיסלאמי שהשתוקק לתת ביטוי אדריכלי לעליונותו-של-האיסלאם, תיכנן האדריכל האיטלקי צריח של שמונים מטר. כלומר גבוה פי שניים מכל כיפות הכנסיות ומגדלי הפעמונים ברומא. שבעקבות זאת התעוררה מחלוקת מרה, ושלמורת רוחם הרבה נאלצו לבסוף אלה-ששותים-מיץ-תפוזים להסתפק בצריח שגובהו שלושים ותשעה מטרים ועשרים סנטימטרים...

בניית המסגד, כידוע, נמשכה שנים רבות. שבעים אחוזים מעלותו מומנו בידי סעודיה. השאר בידי מצרים, לוב, מרוקו, ירדן, כוויית, איחוד הנסיכויות הערביות, בחריין, עומאן, תימן, מאלזיה, אינדונזיה, בנגלדש, מאוריטניה, סנגאל, סודאן וטורקיה. (שוב טורקיה.) אבן הפינה הונחה ב-11 בדצמבר 1984 וב-7 באוקטובר 1985 הביעו הפלשתינאים של אבו עבאס את הכרת תודתם על כך בחטיפת ספינת הטיולים "אקילה לאורו" ובהריגת קשיש משותק (הנוסע היהודי-אמריקני ליאון קלינגהופר) שאותו הם השליכו הימה בתוך כיסא הגלגלים שלו. וזה לא הכול, כי כעבור חודשיים וחצי תקפו הפלשתינאים של אבו נידאל (פלשתינאים שהתגוררו ברומא) את נמל התעופה של פיומיצ’ינו והרגו בירי מקלעים שישה-עשר בני אדם ופצעו שמונים. ובמקביל לצמיחת המסגד הגדול ברומא צמח עמו מן הסתם גם מספרם של אלה-ששותים-מיץ-תפוזים. ביום חנוכתו בטקס חגיגי ב-1995 היו אולם התפילה והחצר סביבו צרים מהכיל את כל המתפללים. הנעליים והסנדלים שהונחו לצד הכביש הקיפו את שלושים הדונם שניתנו להם במתנה. אבל במועד זה כבר ניצבו על תִלם גם המסגד הגדול בפריז, המסגד הגדול בבריסל, המסגד הגדול במרסיי. כבר ניצבו על תִלם המסגדים הגדולים והקטנים בלונדון, בבירמינגהם, בברדפורד, בקלן, בהמבורג, בשטרסבורג, בווינה, בקופנהגן, באוסלו, בשטוקהולם, במדריד, בברצלונה. ובאנדלוסיה החל להיבנות המסגד הגדול של גרנדה. כך גם בקזחסטאן. כך גם בקירגיזיסטאן, בטורקמניסטאן, באוזבקיסטאן, בטג’יקיסטאן שעם נפילתה של חומת ברלין פרצה בהן תחיית האיסלאם במימונן של סעודיה וכוויית ולוב. הגיע אם כן הרגע להשיב בבהירות לשאלה שהשארתי כבר פעמיים תלויה ועומדת. השאלה: כיצד הגענו לידי זה, מה עומד מאחורי כל זה.

מה שעומד מאחורי כל זה, וזאת האמת שהפוליטיקאים לא גילו לנו או נכון יותר העלימו מאיתנו כמו סוד מדינה, הוא הקנוניה הגדולה ביותר בדברי ימי העת החדשה. המזימה הבזויה ביותר, שבמעשי נכלולים אידיאולוגיים, סרחונות תרבותיים, הזנָיות מוסריות, הולָכות שולל, העולם שלנו רקם מימיו. עומדת אירופה של הבנקאים שהמציאו את פארסת האיחוד האירופי, של האפיפיורים שבדו את אגדת האקומניזם, של הבריונים שבדו את אגדת הפציפיזם, של הדו-פרצופיים שבדו את כזב ההומניטריות. אירופה של מנהיגים חסרי כבוד וחסרי שכל, של פוליטיקאים חסרי מצפון וחסרי בינה, של אינטלקטואלים חסרי הדרה וחסרי אומץ לב. בקיצור, אירופה חולה. אירופה שמכרה את עצמה כשפחה לסולטנים, לחליפים, לוואזירים, לשכירי החרב של האימפריה העת’מאנית החדשה. בקיצור Eurabia, אירעביה. ועכשיו גם אוכיח לך זאת.

לא, לא אני המצאתי את המונח המבעית הזה. את הניאולוגיזם הזה שנוצר משילוב המילים Europa ו-Arabia. . זהו שמו של ביטאון כלשהו שנוסד ב-1975 בידי מוציאיה לפועל הרשמיים של הקנוניה, קרי: l'Association France-Pays Arabes של פריז, ה-Middle East International Group של לונדון, ה-Groupe d'etudes sur le Moyen Orient של ז’נווה, ו"הוועד האירופי לתיאום בין אגודות הידידות לעולם הערבי". גוף שהוקם אד-הוק בידי המוסד שכונה בשעתו Cee היא הקהילה הכלכלית האירופית, והמכונה היום האיחוד האירופי. יתרה מזאת, גם הראיות שאני עומדת להציג אינן שלי. כולן כמעט הן פרי המחקר המאלף ש"בת יאור", מומחית גדולה לאיסלאם ומחברת: "Islam and Dhimmitude, האיסלאם ובני החסות" (דימיתוד פירושו היכנעות לאללה, שעבוד) פרסמה בדצמבר 2002 ב-Observatoire du Monde Juif.

"הו, לו רק יכולתי להוכיח שטרויה בוערת באשמת המשת"פים!" קראתי באחד הימים באוזניה כשסיפרתי לה שאת הצרצרים אני מכנה עכשיו משת"פים. "אין בעיה," ענתה בת יאור. ושלחה לי בהמשך את המחקר המאלף שלה (היא מתגוררת בשווייץ), וקריאתו היתה לדידי בבחינת הרמת מכסה של סיר שאת תכולתו אינך יודע אבל ריחותיו המסלידים כבר עולים באפך. ואכן, הוא כלל את כל עוולות שנות השבעים, את כל תועבות תשע מדינות הקהילה הכלכלית האירופית. ובראשן צרפת של הגוליסט פומפידו, צרפת המורעלת בתאוותה הנושנה לחדש את הנפוליאוניזציה של אירופה, וגרמניה של הסוציאל-דמוקרט וילי ברנדט. גרמניה החצויה בחומה, נכון, אבל גרמניה שקמה לתחייה ומוכנה שוב לכפות את תכתיביה. ומאחורי שתיהן הצמיתים והניצבים האוחזים בשובל. ובין הניצבים, בריטניה המותשת שירדה מגדולתה ועל כן כבר אינה מסוגלת להמשיך להנהיג ואירלנד המסוכסכת ובעלת הנטיות הסוציאליסטיות שלא שווה קצוץ ומתנהגת כאילו היתה שווה משהו. ובין הצמיתים, הולנד הפוזלת שמאלה ומתפרחחת. דנמרק המבולבלת והמכונסת בתוך עצמה. לוקסמבורג הכנועה להחריד וקטנה במעמקי לבה עוד יותר משטחה הזערורי. בלגיה הכרוכה לנצח אחרי סינרה של אמא-צרפת. ואיטליה המוקצנת בידי הסוציאל-קומוניסטים אבל משועבדת במקביל לנוצרים-דמוקרטים. ומושך החוטים לשידוך המחליא הזה שעוגן במהרה באילוחי הפשרה ההיסטורית, לא אחר מאשר אנדריאוטי הפילו-ערבי שבאותם ימים עדיין לא הבטיח לאלה-ששותים-מיץ-תפוזים מסגד ברומא אבל נהג כבר לשתות מיץ תפוזים לא פחות מהקומוניסטים המאוהבים בערפאת. לא בכדי הוא היה סנדקו של בנק איטליה-לוב המכונה Ubae או איחוד הבנקים הערביים-אירופיים, קרי עשה יד אחת עם קדאפי המתועב. ועכשיו נראה מה טוען מחקרה של בת יאור.

המחקר הזה טוען שמי שהִפרה את הביצית הבשלה, את ביצית הקנוניה, הוא תא זרע (היא מכנה אותו הדק, נַפָץ) שנפלט ב-16 וב-17 באוקטובר 1973. כלומר בוועידה שקיימו בעיצומה של מלחמת יום כיפור או מלחמת רמדאן חברות ארגון אופ"ק (סעודיה, כוויית, איראן, עיראק, קטאר, אבו דאבי, בחריין, אלג’יריה, לוב וכולי) בכוויית סיטי ושבה הן הכפילו את מחירי הדלק פי ארבעה. משני דולר ו-46 סנט לחבית נפט גולמי לתשעה דולר ו-60 סנט. את מחיר הנפט המזוקק –

לעשרה דולר ו-46 סנט. ובהמשך הודיעו שבכוונתן לצמצם את התפוקה בשיעור של 5 אחוזים בכל חודש, הטילו אמברגו על ארה"ב ועל דנמרק ועל הולנד, והצהירו שבדעתן להחיל צעד זה על כל מי שידחו או לא יקבלו את תביעותיהן הפוליטיות. אילו תביעות? נסיגת ישראל מהשטחים הכבושים, הכרה בפלשתינאים, הכללת ארגון הפת"ח בכל משא ומתן עתידי לשלום, יישום העיקרון הגלום בהחלטת האו"ם 242...(עיקרון המבוסס על פציפיזם חד-סטרי, כלומר הנוטה לטובת מדינות ערב והפוסל סיפוח אדמות בדרכי מלחמה.) ואף על פי כן נכנעו תשע מדינות הקהילה הכלכלית האירופית לסחטנות. כעבור תשעה-עשר ימים הן התכנסו בבריסל וחתמו כהרף עין על מסמך שבו קראו לישראל לפנות את השטחים הכבושים, לשתף את הפת"ח ואת ערפאת בשיחות שלום, והכריזו שעקרון החלטת האו"ם 242 הוא קדוש. ב-26 בנובמבר קיימו פומפידו וברנדט שיחה בארבע עיניים, השיחה האינטימית ביותר שצרפת וגרמניה הרשו לעצמן לקיים מאז ימי וישי, ואחוזי פאניקה הם הסכימו בה לכנס ועידת פסגה לקידומו של דיאלוג עם העולם הערבי או נכון יותר להשתתת יסודותיה של ידידות איתנה עם הליגה הערבית, אחר כך הודיעו לעמיתיהם ו... והחל באיטלקים כולם הביעו את הסכמתם. וכך, בנוכחות השייח’ים של אופ"ק נחנך כעבור ימים ספורים הדיאלוג האירו-ערבי בכינוס פסגה בקופנהגן ובקיץ שאחריו נמשכו הכינוסים והמפגשים בקצב שערורייתי כמעט: ביוני 1974, ועידת בון שהתוותה את עיקרי התוכנית. ביולי ועידת פריז שבה ייסדו מזכ"ל הליגה הערבית ונשיא הקהילה הכלכלית האירופית את "האגודה הפרלמנטרית לשיתוף פעולה אירו-ערבי", גוף המורכב מצירים וסנאטורים שנבחרו בידי הממשלות השונות של מדינות הקהילה הכלכלית האירופית. בספטמבר, ועידת דמשק. באוקטובר, ועידת ראבאט...

אני מציינת את התאריכים הללו, ולמרות שהם כבר מוכרים לי, אני חשה מעין השתוממות מהולה בתדהמה. כי, ריבונו של עולם: לא מדובר בקנוניה שנרקמה באפלולית בידי אלמונים או בידי גורמים פליליים המוכרים רק לזרועות המשטרה השונות ולאינטרפול. מדובר בקנוניה שנרקמה לאור יום, קבל עם ועולם, לעיני מצלמות הטלוויזיה, ושיושמה בידי מנהיגים ידועי שם. פוליטיקאים מפורסמים, אנשים שהאזרחים נתנו להם את קולם כלומר את אמונם. ומשום כך גם אפשר היה לסכל אותה. לנטרל אותה. העניין הוא שהם פעלו דווקא תוך ניצול אור היום, המצלמות, הזרקורים, יוקרתם או יוקרתם המדומה. ובעזות מצח כזאת שאיש לא הבחין בכך. איש לא חשד בכך ובסופו של דבר הם עבדו עלינו ממש כמו שעבד הגנב על מפקד משטרת פריז בסיפורו של אדגר אלן פו. זוכר את סיפורו של פו "המכתב הגנוב"? הגיבור, אדם מחונן ונטול כל עכבות מוסריות, מפלצת-תפלצת המסוגל לבצע את המעשים השפלים ביותר, השר ד’ הנודע, גונב מהקיטון המלכותי מסמך רב-חשיבות שעשוי להביא לו רווחים מופלגים וגם להמיט חורבן על העולם. מפקד משטרת פריז מקבל אפוא לידיו את משימת איתורו, ומכיוון שאיננו יכול להאשים אישיות כה רמה בגניבה, הוא מביים שוד מדומה. כך הוא חודר לבניין ועורך חיפוש בכל מבואה, בכל חדר, בכל פרוזדור, בכל מחסן, בכל פינה. הוא נובר בכל מגרה, מדפדף בכל ספר, מחטט בכל בגד שבמלתחה. אך לשווא. משום שבמקום להחביאו, בחר המפלצת-תפלצת להציג את המסמך לראווה. נתן אותו במסגרת מחוברת לסרט משי כחול ותלה אותה על וו בחדר העבודה מעל האח. חדר העבודה שבו הוא מקבל את כולם, לתשומת לבך. מעל האח שאליה כולם מכוונים את מבטם בהיכנסם. בתוך מסגרת שהמסמך עם חותמתו חורג מתוכה בשניים או שלושה סנטימטרים. קל לזיהוי אם כן, בולט גם לעינו של עיוור. ואף על פי כן מפקד המשטרה אינו רואה אותו. יתרה מזו: הוא רואה אותו אבל המחשבה שהמסמך הגנוב מוצג לראווה, גלוי לעיני כול, איננה חולפת אפילו בראשו... כוונתי לומר: ראינו אותם ועוד איך את השרים הללו ששתו מיץ תפוזים עם השייח’ים והאמירים והקולונלים והסולטנים. ראינו אותם מעל גבי העיתונים, ביומני החדשות בטלוויזיה. בולטים לעין כמו המסגרת התלויה בסרט משי כחול על וו מעל האח. אבל היות שלא ידענו את הסיבה האמיתית שבעטיה הם שותים כל כך הרבה מיץ תפוזים, לא חשדנו שהמכתב הגנוב נמצא בתוך כוסותיהם, והדבר סימא את עינינו. בוועידת דמשק, תאר לך, השתתפו ממשלות אירופה עם נציגים מכל המפלגות הפוליטיות. בוועידת ראבאט הן הסכימו לכל התנאים שהליגה הערבית הציגה להן ביחס לישראל ולפלשתינאים. בשטרסבורג, כעבור שנה, האגודה הפרלמנטרית לשיתוף פעולה אירו-ערבי הקימה אפילו ועדה מתמדת של לא פחות משלוש מאות ושישים פקידים שפעלה בפריז. (הברקה שבעקבותיה באה ועידת קהיר ואחריה ועידת רומא.) במקביל החלה לצאת לאור החוברת בעלת השם המבעית "Eurabia", ובכך אנו מגיעים לראיה המלמדת שב-1975 אירופה כבר היתה מכורה לאיסלאם.

על ראיה זאת אין עוררין, והיא מדאיגה כל כך עד שבשביל להיות בטוחה באמיתותה טרחתי להשיג את הגיליונות הישנים של Eurabia. (חוברת שיצאה לאור בפריז, בצרפתית, בעריכת האדון לוסיין ביטרלן בפורמט של 21 על 28 ובמחיר חמישה פרנקים.) בתקווה שבת יאור לא הבינה נכון, בדקתי את הקטעים שאליהם היא התייחסה, אך אויה, היא הבינה היטב. הדבר הבולט לעין בגיליון הראשון הוא מן הסתם ההקפדה היתרה שבה נמנע כל מאמר מלהשתמש במילים איסלאם-איסלאמי-מוסלמי-קוראן-מוחמד-אללה. (במקומן, רק המילים ערבים וערב.) הדבר היחיד בעל המשמעות בו הוא מאמר המערכת המקומֵם שבו טוען ביטרלן כי עתידה של אירופה "קשור ישירות" לעתיד המזרח התיכון ועל כן הסכמיה הכלכליים של הקהילה הכלכלית האירופית חייבים להיות כרוכים בהסכמים הפוליטיים ואלה חייבים לשקף את תמימות הדעים המוחלטת שלה עם העולם הערבי. הגיליון השני, לעומת זאת, מעביר צמרמורת. כי חוץ ממאמר מערכת מקומֵם נוסף שבו מאיץ האדון ביטרלן בקהילה הכלכלית האירופית לבטל את ההסכם עם ישראל ומעלה על נס את "אלף שנות תרומתם של הערבים לציוויליזציה האנושית", אתה יודע מה הוא כולל? את ההצעות שהועלו בוועידת קהיר בידי הבלגי טיליי דקלרק (חבר באגודה הפרלמנטרית לשיתוף פעולה אירו-ערבי) והתקבלו בה ואף עוגנו בהחלטה המכונה הצהרת שטרסבורג. ואתה יודע על מה מדברת הצהרת שטרסבורג? על המהגרים שיבואו. ליתר דיוק, על המהגרים שארצות ערב ישלחו יחד עם הנפט שלהן לאירופה.

שמע במה מדובר: "המדיניות לטווח בינוני וארוך צריכה מהיום והלאה לבוא לידי ביטוי באמצעות חילופין של טכנולוגיה אירופית בחומר גלם ובעתודת ידיים עובדות ערביות. חילופין שיובילו למִחזור הפטרו-דולרים ובכך יקדמו באירופה ובארצות ערב אינטגרציה כלכלית מלאה. או מלאה ככל האפשר." יתרה מזאת: "האגודה הפרלמנטרית לשיתוף פעולה אירו-ערבי מבקשת מהממשלות האירופיות לנקוט את הצעדים המתבקשים להבטחת תנועתם החופשית של העובדים הערבים שיהגרו לאירופה ואת כיבוד זכויותיהם הבסיסיות. על זכויות אלה להיות שוות לזכויות אזרחי אותן המדינות. עליהן גם להבטיח מתן יחס שווה בתעסוקה, בדיור, בשירותי בריאות, חינוך וכולי." שוב מתוך הקפדה לא להשתמש במילים איסלאם, איסלאמי, מוסלמי, קוראן, מוחמד, אללה, הצהרת שטרסבורג מתייחסת גם ל"צרכים" שיתעוררו כאשר סחורת החליפין האנושית תגיע לאירופה. ראשית כול, ל"חובה לאפשר למהגרים ולמשפחותיהם לנהל את חייהם הדתיים והתרבותיים לפי אורחות הערבים". שנית, ל"נחיצות ליצור באמצעות העיתונות וגופי התקשורת השונים אקלים נוח למהגרים ולמשפחותיהם". ולבסוף, לצורך "להעלות על נס באמצעות העיתונות והעולם האקדמי את תרומתה של התרבות הערבית לקִדמה האירופית". נושאים ש"ועדת המומחים המעורבת" התייחסה אליהם במילים הבאות: "לצד הזכות המוקנית לנהוג על פי צו דתם ולשמר יחסים הדוקים עם ארצות מוצאם, תהיה למהגרים גם הזכות לייצא לאירופה את תרבותם. קרי לקַדמה ולהפיצה." (קראת בעיון?).

בקהיר עשתה "ועדת המומחים המעורבת" צעד נוסף. היא הבהירה שיש ליישם את שיתוף הפעולה האירופי המתייחס לתחום הטכנולוגי גרידא גם בתחום הבנקאות, הכספים, המדע, הגרעין, התעשייה, והמסחר. יתרה מזאת, היא קבעה שחוץ משיגור ידיים עובדות לאירופה, ארצות ערב מתחייבות גם לקנות ביבשת "כמויות גדולות של נשק". ואמנם, האם לא בשנות השבעים פרצו שערוריות הסחר הלא חוקי בנשק? האם לא בשנות השבעים החלה צרפת לבנות את הכור הגרעיני בעיראק? האם לא בשנות השבעים החלו ערינו להתמלא ב"ידיים עובדות" קרי במנקי שמשות העומדים ברמזורים וברוכלים המתמחים במכירת עפרונות ומסטיק? (ב-1978, אני זוכרת היטב, הם כבר השתלטו בפירנצה על המרכז ההיסטורי. "מתי הם הגיעו לכאן?!?" שאלתי את הזבן בחנות ה"טבאקי" שבפיאצה רפובליקה. הוא פרש את ידיו לצדדים, הוא נאנח: "לך תדע! יום אחד פתחתי את החנות והם היו פה. לפי דעתי הממזרים האלה בממשלה הצניחו אותם פה עלינו באישון לילה בעצה אחת עם השייח’ים הגנבים האלה שמבקשים מיליארד לירטות בשביל כל טיפת דלק.") והאם לא אז החלו הערבים לעשות שופינג באירופה? האם לא אז רכש קדאפי 10 אחוזים מחברת "פיאט"? לא אז שם המצרי אל-פאיד עין על הכול-בו הלונדוני "הארודס"? הם החלו לקנות הכול, הכול. חנויות נעליים, בתי מלון מפוארים, מפעלי פלדה, טירות עתיקות. חברות תעופה, הוצאות לאור וחברות סרטים, חנויות עתיקות בוויה טורנבואוני ובפובור סנט אונורה, יאכטות מסחררות. ובשלב מסוים הם אפילו רצו לקנות מים.

נו, את המים לא מכרנו להם. המים בשביל המאגרים הרזרביים, אני מתכוונת. המים שהמילון מגדיר כ"נוזל שקוף, חסר צבע, ריח, טעם, המורכב מחמצן וממימן, החיוני לצומח ולחי, ושנוסחתו הכימית היא H2O". ככל הידוע לי, בכל הנוגע ל- H2O הסתפקנו בבקבוקי מים מינרליים שהמלך מידאס ודומיו גם מתקלחים בהם. אבל מכרנו להם מים יקרים הרבה יותר. מים החיוניים לנו לא פחות מהמים הזורמים בנהרותינו ובמעיינותינו. מים שבלעדיהם אומה קמלה כעץ שאף פעם לא יורד עליו גשם, ולכן הוא קמל אט אט. מאבד את עליו, לא מניב עוד פרחים או פירות, מאבד גם את שורשיו, הופך לבול עץ שמבעירים בו אש. כוונתי למים החיים שהם מֵימי התרבות שלנו. מימי העקרונות שלנו, הערכים שלנו, ההישגים שלנו. מימי השפה שלנו, הדת או החילוניות שלנו, מימי ההיסטוריה שלנו. מימי תמצית הווייתנו, עצמאותנו, מימי הציוויליזציה שלנו. הזהות שלנו.

את הקטע מצאתי באתר אומדיה, שם פורסם בשנת 2006,  האתר כבר לא פעיל. 

עוד על פלאצ'י:
תוויות: , , , ,

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הירשם ל- תגובות לפרסום (Atom)