מפשעי הציונים: שמה של העיר הפלסטינית תל אל רביע שונה לתל אביב, כך מחקו היהודים את ההסטוריה הפלסטינית

בטור יומי בענייני דת המתפרסם בעיתון הרשמי של הרש"פ, אלחיאת אלג'דידה, ב 1 ביולי 2011:

"אללה הגדול והנשגב ציווה על המלאך גבריאל לשים את מוחמד על חית רכיבה [בשם] אל בוראק, שהיה הכלאה בין סוס וחמור. המסע הלילי היה הן פיזי והן רוחני ... ברגע שהוא [מוחמד] הגיע למסגד אל אקצה, (בתקופתו של מוחמד המסגד עדיין כלל לא נבנה). הוריד המלאך גבריאל את מוחמד מעל גבו של אל בוראק, ואז קשר את החיה לסלע אל בוראק, אשר נקרא בשם 'כותל אל בוראק ". היהודים שינו את שמו ל 'הכותל המערבי', כי היהודים נוהגים תמיד לשנות שמות ערביים לשמות עבריים, במיוחד כשמדובר באתרי תפילה או שמות של ערים וכפרים. לדוגמה, הם קוראים לאל-קודס – 'ירושלים', לאל חליל – 'חברון', עטרה – 'עטרות', נבלוס – 'שכם', תל אל רביע – 'תל אביב' ("רביע" הוא התרגום לערבית של מילה העברית 'אביב'); Ascalon – אשקלון. אין מספיק מקום לציין את כל השמות שהוחלפו בשמות בדויים. אפילו ה'תורה' זוייפה, שונתה וזוייפה; זה היא דרכם של היהודים - הם תמיד מנסים לשנות שמות אמיתיים, בשמות אחרים, שמות שקריים, במטרה למחוק את העובדות [היסטוריות]".

התרגום לאנגלית באתר ממר"י

אוהד חמו, בערוץ 2: "[העיר] תל-רביע שמה הקודם של תל אביב [שקמה על חורבותיה?]", אפילו באתר זוכרות לא שמעו עליה:

אבל הוא לא היחיד, גם דניאל סיריוטי מפרסם את הידיעה הבאה בידיעות אחרונות ובישראל היום]:

ארגון 'אור הדורות' מסכם את מחנה הקיץ השני הקרוי על שם השהידה דלאל מוגרבי

מזכיר תנועת פת"ח בסניף בית לחם, יוסף אל-עארף, אמר כי קריאת מחנות קיץ כאלה על שם השהידה דלאל מוגרבי מחזקת את תפיסת ההשתייכות והאזרחות בקרב הנערות הפלסטיניות... קבוצת תל אל-רביע [תל אביב] וירושלים הציגה מופע דבקה עממי מלא רגש. השיר 'חוזר לארצי' ריגש את הנוכחים, אשר הביעו את התפעלותם בעמידה ובמחיאות כפיים סוערות. [אל-חיאת אל-ג'דידה, עיתון יומי והעיתון הרשמי של הרשות הפלסטינית]

הצהרת טורונטו: לא חוגגים כיבוש
The Toronto Declaration: No Celebration of Occupation

"אנו מוחים כי TIFF [פסטיבל הסרטים הבין-לאומי בטורונטו] בין אם במתכוון ובין אם לאו, הפך לשותף במכונת התעמולה הישראלית." נכתב במכתב. "תל אביב נבנתה על כפרים פלשתינים הרוסים, והעיר יפו, שהיתה מוקד התרבות המרכזי של פלשתין עד 1948, סופחה לתל אביב לאחר ההגליה המונית של האוכלוסיה הפלשתינית. תוכנית זו [City to City] מתעלמת מסבלם של אלפי התושבים הקודמים וצאצאיהם של איזור תל אביב/יפו שכרגע חיים במחנות פליטים בשטחים הכבושים או שפוזרו לארצות אחרות."

אודי אלוני [הבן של] טורח לשטוח את טיעוניו במכתב גלוי לבמאים ישראלים שסרטיהם השתתפו בפסטיבל, בין היתר הוא כותב במכתב:
הנה הקוד החדש שלנו כיוצרים ישראלים (את של משרד החוץ אתם כבר מכירים):

• 1. להצהיר בכל מקום שישראל היא מדינת אפרטהייד...
• 4. להצהיר שצה"לֹ הוא צבא כיבוש לא מוסרי והוא ממלא תפקיד מרכזי בשוד אדמות על בסיס אתני מובהק.
• 5. להצהיר שתל אביב היא לא כל כך 'קולית', אלא עיר גזענית והגירוש האיטי והעקבי שהיא עושה ביפו לערבים חייב להפסק מיד, או יישאר כאות קלון לדראון עולם.

תולדות העיר תל אביב באתר lib.toldot.cet.ac.il ובויקיפדיה

וסתם כי זה יפה:

והקיוסק הראשון ב'תל רביע' - היא תל אביב, כיום

תמונות של תל אביב של פעם אצל תומר שלוש מיתוס תל אביב

"הנרטיב הפלסטיני"? אפילו למנהיג הפלשתיני אבו מאזן יש יותר מאחד

בן דרור ימיני כותב במאמרו ...Narratitis :

ספק אם יש פסקה אחת במאמר של אבו-מאזן ב"ניו-יורק טיימס" שתעבור את מבחן האמת. אפשר לחשוף את השקרים. אפשר להפריך את הטענות. אלא שהפעם עושה זאת אבו-מאזן בעצמו. היסטוריונים, מן הסתם, יקראו לגרסת אבו-מאזן בשם האורווליאני - "הנרטיב הפלסטיני". אכן כן. מתברר שאפילו למנהיג הפלסטיני אין נרטיב אחד. יש הרבה. ואם הפירוש העדכני של "נרטיב" הוא "שקר", אבו-מאזן מבהיר את הסיבה.

ואם כבר בשקרים עסקינן, כלומר נרטיבים, להלן תוספת קטנה. בעיתון "הארץ", פורסם ראיון עם אחד, איסמעיל פאחר אל-דין מהכפר מג'דל שמס, שמספר על חוויותיו הקשות מימי ה"נכבה": "אני זוכר את הכפר מלא אז בפליטים שגורשו מבתיהם". התיאור מדויק. הרי היו כפרים שהתמלאו בפליטים. אלא שהאיש, לפי עדותו, הוא בן 57. כלומר, הוא זוכר דברים שקרו שש שנים לפני שנולד.

מה לנו כי נלין על זכרונו המתעתע של אל-דין, כשמחלתו של אבו-מאזן בעניין נרטיבים, נקרא לה "נרטיסיס", הרבה יותר חמורה. השאלה היא רק, איך זה שעיתונים כל כך חשובים, בעיני עצמם ובעיני חלק מהקוראים, הפכו לבמה לשקרים כל כך בוטים.

אבו מאזן בניו יורק טיימס: לפני 63 שנים, ילד בן 13 אולץ לעזוב את ביתו שבעיר הגלילית צפת ולהמלט

מוחמד עבאס במאמר ב NYT
17 במאי, 2011–05–17

SIXTY-THREE years ago, a 13-year-old Palestinian boy was forced to leave his home in the Galilean city of Safed and flee with his family to Syria. He took up shelter in a canvas tent provided to all the arriving refugees. Though he and his family wished for decades to return to their home and homeland, they were denied that most basic of human rights. That child's story, like that of so many other Palestinians, is mine.

לפני 63 שנים, ילד בן 13 אולץ לעזוב את ביתו שבעיר הגלילית צפת ולהמלט עם משפחתו לסוריה. הוא מצא מחסה באוהל קנבס שסופק לכל הפליטים שהגיעו. למרות שהוא ומשפחתו קיוו במשך עשרות שנים לשוב לביתם ולמולדתם, מנעו מהם את זכות האנושית הבסיסית ביותר הזו. סיפורו של הילד הזה, כמו סיפורם של פלשתינים כה רבים, הוא סיפורי שלי.

אבל כרגיל הנראטיב משתנה על פי הצורך, הנה גירסה אחרת במקצת מפי אותו עבאס, רק בזמן אחר ובמקום אחר:

Sarah Honig בג'רוזלם פוסט מצטטת מתוך ראיון ששודר בטלוויזיה הפלשתינית ביולי 2000, שם עבאס מדבר בהרחבה על ילדותו בצפת: כאשר היה בן 13, "עזבנו ברגל בלילה לכיוון נהר הירדן... הגענו בסופו של דבר לדמשק... "מה שהניע את תושבי צפת לברוח ... [היה] פחד מפני מעשי תגמול של הארגונים הטרוריסטים הציוניים – בעיקר אלה מצפת. אלה מאיתנו שהיו מצפת פחדו במיוחד מכך שהיהודים טיפחו כל הזמן שאיפות לנקום על מה שארע להם בזמן ההתקוממות הערבית ב 1929 [פוגרום – זה מה שארע להם] זה היה נטוע בזכרון של המשפחות שלנו ושל הורינו... הם הבינו שמאזן הכוחות השתנה ולכן כל העיר נטשה על בסיס ההגיון הזה – להציל את חיינו ואת רכושנו."

אולצו בכוח לעזוב? גורשו? לא, עזיבה המונית כאיש אחד כשהמניע: פחד מפני מה שנתפס בעינהם רצון לנקמה מצד אלו שנטבחו על ידם באכזריות 19 שנים קודם לכן, כאשר מאזן הכוחות היה לטובתם.