מוחמד עבאס במאמר ב
NYT
17 במאי, 2011–05–17
SIXTY-THREE years ago, a 13-year-old Palestinian boy was forced to leave his home in the Galilean city of Safed and flee with his family to Syria. He took up shelter in a canvas tent provided to all the arriving refugees. Though he and his family wished for decades to return to their home and homeland, they were denied that most basic of human rights. That child's story, like that of so many other Palestinians, is mine.
לפני 63 שנים, ילד בן 13 אולץ לעזוב את ביתו שבעיר הגלילית צפת ולהמלט עם משפחתו לסוריה. הוא מצא מחסה באוהל קנבס שסופק לכל הפליטים שהגיעו. למרות שהוא ומשפחתו קיוו במשך עשרות שנים לשוב לביתם ולמולדתם, מנעו מהם את זכות האנושית הבסיסית ביותר הזו. סיפורו של הילד הזה, כמו סיפורם של פלשתינים כה רבים, הוא סיפורי שלי.
אבל כרגיל הנראטיב משתנה על פי הצורך, הנה גירסה אחרת במקצת מפי אותו עבאס, רק בזמן אחר ובמקום אחר:
Sarah Honig ב
ג'רוזלם פוסט מצטטת מתוך ראיון ששודר בטלוויזיה הפלשתינית ביולי 2000, שם עבאס מדבר בהרחבה על ילדותו בצפת: כאשר היה בן 13, "
עזבנו ברגל בלילה לכיוון נהר הירדן... הגענו בסופו של דבר לדמשק... "
מה שהניע את תושבי צפת לברוח ...
[היה] פחד מפני מעשי תגמול של הארגונים הטרוריסטים הציוניים – בעיקר אלה מצפת. אלה מאיתנו שהיו מצפת פחדו במיוחד מכך שהיהודים טיפחו כל הזמן שאיפות לנקום על מה שארע להם בזמן ההתקוממות הערבית ב 1929 [
פוגרום – זה מה שארע להם] זה היה נטוע בזכרון של המשפחות שלנו ושל הורינו... הם הבינו שמאזן הכוחות השתנה
ולכן כל העיר נטשה על בסיס ההגיון הזה –
להציל את חיינו ואת רכושנו."
אולצו בכוח לעזוב? גורשו? לא, עזיבה המונית כאיש אחד כשהמניע: פחד מפני מה שנתפס בעינהם רצון לנקמה מצד אלו שנטבחו על ידם באכזריות 19 שנים קודם לכן, כאשר מאזן הכוחות היה לטובתם.
