ד"ר ג'ין שארפ - צ'ה גאוורה של המאה ה- 21?

ניר בומס וניב ליליאן כתבו ב 2008 "כיצד פרופסור קשיש אחד מבוסטון, אחראי לכל המהפכות הפוליטיות הגדולות של זמננו, ואיך הפך לאימתם של רודנים בכל רחבי העולם? סיפורו של ג'ין שארפ". וכך הם מספרים עליו במאמר:

שלטונות רודניים סבורים כי ג'ין שארפ הוא אדם מסוכן. בסרט שהוקרן באיראן בפברואר השנה תואר ג'ין שארפ כאויב האומה האיראנית, ואילו ביוני הכריז הוגו צ'אבז על שארפ כאיש החותר תחת משטרו בוונצואלה. בוויטנאם נעצרו פעילי אופוזיציה כשברשותם כמה מכתביו האחרונים.

...הוא לא מצטייר כלוחם החירות הטיפוסי. אבל מסתבר שהיום כבר לא צריך להיות צ'ה גאוורה כדי להנהיג מהפכות. באמצעות מקלדת המחשב, ובעיקר באמצעות האינטרנט , מילותיו המושחזות היטב הצליחו לגמוא במהירות את המרחקים שהוא ומקלו לא היו מספיקים לעבור.

על הכחשת ההסטוריה - על תפישת המציאות של האינטלקטואל השמאלני (קיצוני)

• תועמלנים של האוטופיה השמאלנית.
• השמאל האקדמי, כמו האידיאולוגים של אורוול, מאמינים כי ההיסטוריה ברת עיצוב בכך שהיא יכולה לסייע בהכשרתה של הפוליטיקה העכשווית, ולהביא למימושו של העתיד האוטופי.
• תמונת ההווה והעבר שלהם שונה. הם רואים, באופן ברור, תמונה אוטופית של עתיד קולקטיבי מדומה, בד בבד עם חזונם זה, הם מתעבים את המציאות הקיימת בהווה שאינו עונה על ציפיותיהם, ומכאן שנאתם לכל העומד בדרכם לממש את אשליית העתיד הזוהר.
• אתה בודק את ההיסטוריה הסובייטית ורואה את הגולאג, את ההוצאות להורג, את הדיכוי ואת הכשלון הכלכלי, הם הביטו בזוועה וראו משהו אחר מכיוון שלא יכלו להודות בפני עצמם שחזונם אינו בר-מימוש.
• העתיד המדומיין, זה שלא התגשם, מציאותי וחשוב עבורם יותר מהעבר הריאלי, הם מרגישים שתפישתם הפוליטית צודקת, ולכן אין צורך להתנצל ולהודות באשמה. הם ימשיכו לרדוף בלהיטות אחר אותן מטרות ויעדים, להשתמש באותם אמצעים, גם אם יכנו אותם בשמות שונים.

 קטעים מראיון שערך ג'יימי גלזגוב (Jamie Glazov) עם פרופסור ג'ון ארל היינס (Earl Haynes) ופרופסור הרווי קְלר (Klehr) עם פרסום ספרם: Denial: :Historians Communism and Espionage:

געגועים למרקסיזם

הדת היא אופיום להמונים - המרקסיזם הוא הרואין לאינטלקטואלים

 מהו סוד הקסם המרקסיסטי, שרבים כל כך נתפסו לו ורבים מדי לא מצליחים להשתחרר ממנו? שואל זאב גלילי במאמר 'המרקסיזם כבר מת מזמן מדוע רבים כל כך מתגעגעים אליו'. השפעתו של קארל מרקס (חי במאה ה-19) על העולם המודרני, משתווה להשפעתם של מייסדי הדתות הגדולות. אותו מרקס נהג לומר כי הדת היא אופיום להמונים, על אותו משקל כותב גלילי, ניתן לומר כי המרקסיזם הוא הרואין לאינטלקטואלים, כי המרקסיזם מאז ועד עתה הוא בראש ובראשונה תחום עיסוקם של האינטלקטואלים לא של פשוטי העם - הפועלים.

תורתו של מרקס באה לעולם בתקופה בה נחשבה התבונה והמתודה המדעית כדרך המובהקת להבנת העולם החומרי. המרקסיזם זו שיטה המשלבת ניתוח לוגי ומערכת טיעונים כאילו מדעית יחד עם חזון משיחי. תורה הנותנת הסבר כולל, להיסטוריה האנושית ובצידה פתרון מלא לבעיות החברה האנושית. יותר מזה: למרות סיבוכה של התורה היא ניתנת גם להסבר פשטני ומי שנלכד במושגיה ומשתמש בהם מתקשה להשתחרר מהם בדרך המזכירה אנשים החושבים בקטגוריות דתיות.

המחצית השניה של המאה העשרים לימדה לא רק שהניסיון ליישם את המרקסיזם נכשל כישלון חרוץ. גם האמונה הנאיבית ביכולת המדע לתת לנו תמונת אמת של העולם נמוגה ואינה קיימת עוד. אך ממש כמו חסידי הדתות מתקשים המרקסיסטים להשתחרר מאמונתם.