פרק מתוך ספרו של אלן פינקלקראוט 'עתידה של הכחשה', הרואה אור בימים אלו בהוצאת 'כתבים', מבית ראובן מס
בעקבות הקורבנות האמיתיים - חרפתו של העם הארור
'לא ניתן להעלות את אירוע הזה על הדעת, לכן, הוא לא קרה', אומרים המטפיזיקאים של ההיסטוריה כשהם מדברים על השמדת היהודים בתאי הגזים. והנה הנס! הם לא מטיפים במדבר: פה ושם ישנן כמה אוזניים קשובות שמקבלות בחיוב את 'חשיפותיהם'. למי הם חייבים את הסקרנות החיובית הזו? הם מודים בעצמם: לישראל, או ליתר דיוק, לחוסר האהדה הציבורית המתגברת, ולשחיקה האיטית של הדימוי הישראלי בדעת הקהל.
עד למלחמת ששת הימים, דעת הקהל הצרפתית הייתה חדורה במעין ציונות דמיונית: ההקבלה בין הרצח של אושוויץ לבין התיקון שבקיומה של מדינה, כביכול משכינת שלום ובעלת נטיות סוציאליסטיות. מה ששימש כמגלה נסתרות היה הופעתה של השאלה הפלסטינאית, ובעיקר סירובם המוחלט של הישראלים, ויחד אתם של הציונים, אף להביא בחשבון חיפוש פיתרון לפליטים שנעקרו על ידיהם. (
Serge Thion, Vérité historique ou Vérité politique ?, op. cit., p. 165.)
פעם ישראל הייתה מעל לכל שיפוט, בשל קירבתו של הג'נוסייד. כיום, הג'נוסייד הוא שנהיה מפוקפק בגלל התנהגות המיוחסת לישראל. שני סוגים של טינה נפגשים ומשתלבים בשלילת תאי הגזים: המרירות בפני מקרה חריג, הזעם הנגרם על ידי הכבוד, ובנוסף לכך הפטור מעונש שברבריות זו מעניקה לקורבנות ולצאצאיהם. למניעות המטפיזיות (להתאים את ההתהוות לתבונה) נוסף הפיתוי הפוליטי לעבד מחדש את ההיסטוריה על ידי האקטואליה ולהשריש בעבר את ענייניה של המציאות העכשווית. מהצד האחד זו מקוריותה של התופעה, ומהצד השני זו ההתנהגות של מי שכביכול אמור להרוויח מהשואה, שמעודדות את הבדיקה החוזרת שלה. ערעור על פריווילגיה, סירוב למה שנעלם מאורה של ההיסטוריה ומכל הטרמה (anticipation). שלוותם האיתנה של ההולכי בתלם פוגשת את שנאת ישראל המתגברת, ומפגש זה הוא שנותן לעבודתה של ההכחשה את עוצמתה המסוכנת.
[...]
מדיניות הג'נוסייד
כפי שאנו יודעים, יותר משלושים שנה לאחר עצמאותה של ישראל, שיקומם של היהודים בפלסטין משמר את אויביו. מספרם של אלו אף נמצא בצמיחה מתמדת, ועוינות זו היא שהופכת את הרצח ההיטלרי לנושא של קרב חסר רחמים. חטוף על ידי השפה הפוליטית, אירוע הג'נוסייד כבר לא יכול להיות מוגן מפני המשמעות שמשקיעים בו תומכי הציונות ואויביה. עבור הראשונים,
העלבון שנגרם לעם היהודי הינו טיעון, אשר באופן אוטומטי הופך עבור אלה שממול לחיסרון, לפיגור אידיאולוגי שיש להשלים איתו או לפרק אותו. באופן מסורתי הם עושים את זה בשני אופנים. ראשית: הערבים אינם אחראים על טבח שהיה כולו אירופאי מבחינת התפאורה שלו, מבצעיו וקורבנותיו. מדוע שהמערב יקנה לעמו מצפון נקי באמצעותם? לא מתקנים עוול על ידי ביצוע של העוול כלפי עם חף מפשע. שנית: אושוויץ לא העניק אמון בלתי מוגבל לניצולים ולבניהם. הישראלים לא יכולים להתעטף בעבר של קורבנות, כיוון שבכדי להגשים ולחזק את מדינתם, הם עצמם הפכו לתליינים.
צריך לעצור כאן ולהתבונן במשמעותה העמוקה של הנמקה זו. אנו יודעים כבר זמן רב כי הדמגוגיה הינה חלק ממחסן הנשק הבלתי נמנע של כל השלטונות (ושל כל האופוזיציות). אנו מכירים את הטריקים של דרשנינו הפוליטיים, את שיטותיהם המושכות את ליבו של הציבור, את המאמצים החייכנים או הליריים שהם נוקטים כדי לא להראות את עצמם כמי שמתחכם עם רעהו.
מה שאולי ידוע פחות הוא שכל קונפליקט של אינטרסים או של עוצמה מהווה גם, ובראש ובראשונה, קרב על מתן השם. תוצאת המאבקים תלויה בשם שנותנים לדברים: להכתיב את החוק שלנו משמע לכפות את אוצר המילים שלנו, ולהפך – לכפות את המילון שלנו על הציבור משמע להשאיר את האופציה של נצחוננו פתוחה, למרות חולשה זו או אחרת שאנו חשים ברגע נתון.
בשל סיבה זו, מאז קום מדינת ישראל, מנהלת האנטי-ציונות קרב נוקשה על היהודיזציה של עמדתה ועל רכישת המילים הגדולות. תחת העימות הצבאי או הפוליטי, פועלת גרילה אחרת: מתקפה בלתי מוחשית אך יסודית, מאבק רטורי שבו צריך להעביר אל הפלסטינאים את המילים הטעונות ביותר בזוועה של התקופה הנאצית.
